פרשת מטות ● מחשבות בעת מלחמה

13/07/2015 09:25
פרשת מטות ● מחשבות בעת מלחמה (הגדל)

"נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ● כיצד מסווגים אויבים? מה הם הקריטריונים לפעולה נגדם? ● תשובה חלקית לשאלה זו קיבל משה בפרשתנו ● הוא נקרא לצאת למערכה נגד אחד מאויבי ישראל ● הוא התבקש ל"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

זו התביעה. הרקע טמון בפרשת "בלק", בה קרא מלך מואב לבלעם לקלל את עם ישראל. משנכזבה תוחלת בלעם, הציע לבלק פתרון "מוסרי" לבעיית הנוכחות העברית, המאיימת על גבולות ארצו: הכשלת העם בזנות. הנושא הוזכר ונידון בעיוננו בפרשת "פנחס".

בלק, ש"קנה" רעיון מקורי זה, הפקיר את בנותיו לפיתוי בני ישראל, מצא שותף נלהב למזימתו - את מדיין. אף הוא תרם למבצע ההכשלה את נשות שבטיו. התוצאות ידועות. הנזק, שנגרם לעם ישראל, היה עצום. המגפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש.

עתה הגיעה שעת הנקמה. והנה, תביעת הנקם היתה סלקטיבית. על מואב, יוזם הפגיעה במוסר בני ישראל, לא יצא הקצף. נגדו - לא הוכרזה מלחמה. כל הזעם הופנה כלפי מדיין, השותף הנלווה לתועבה, שבאיבתו כי רבה, כרת ברית בלתי קדושה עם מואב, כדי לפגוע בישראל. מדוע התמקדה הנקמה כולה בו, בעוד מואב יצא נקי?

הנה דברי רש"י, שמקורם במדרש:

"מאת המדיינים": "ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר (למאבק נגד ישראל) מחמת יראה. שהיו יראים מהם (מבני ישראל), שהיו שוללים אותם (בוזזים אותם). אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם."

אין להתנפל, אפוא, על אויב סתם. חייבים לקחת בחשבון גם את מניעי איבתו העמוקה. ואם כי שווים היו מואב ומדיין בעוצמת השנאה כלפי עם ישראל, שונים היו בתכלית מניעי כל אחד מהם. וזה חשוב.

מואב פחד. הוא חשש, כי עם ישראל יכבוש את ארצו. פחד זה הניעו לפעול נגד העם, שיצא ממצרים. זהו פחד לגיטימי ומובן, ומהווה נקודת זכות ביום הדין והחשבון. אך, מדיין בא בשם האיבה בלבד. אנטישמיות לשם אנטישמיות. כי אפילו בטעות לא סיכנו בני ישראל את ארצו ושלומו. על כן, יצא דינו לכף חובה.

למות אחר המבצע

מותו של משה היה תלוי בתוצאות מערכה צבאית זו. אוזנו היתה קשובה היטב לפסקה, הכלולה בצוו הנקמה: "אחר תיאסף אל עמיך" (שם). הוא ידע, אפוא, שמבצע זה יהיה האחרון בחייו. ואם כך, הרי -

"אילולי ביקש משה שלא למות - לא מת. שאמר לו הקב"ה: אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל, אין אתה מת. והיה יושב לו עשרים שנה או שלושים שנה. אלא אמר משה: אין רשות בידינו לעכב את המצווה" (ילקוט שמעוני מטות תתשפה, לא).

בו תלוי, אפוא, תאריך פרידתו מן החיים. ברצותו יקרב יום זה, וברצותו ירחיקו. קיום המצווה הזאת נתון בידו. הוא יכול לנקוט טקטיקות של השהיה. להרבות בהכנות למבצע, להרוויח זמן. משה ניצב לפני מבחן אישי עליון. היה זה אתגר יוצא דופן.

ומשה החליט. טובת הכלל קודמת. מלחמה זו הינה לטובת עם ישראל. מטרתה, לנקותו כליל מן הטומאה המדיינית, שדבקה בו. הוא לא התמהמה, הכין את הכל למלחמה, וחתם בכך - במו ידיו - את גזר דינו.

סירוב פקודה

אולם, העם סרב לצאת למלחמה. צווי הגיוס הוחזרו. היה צורך להפעיל את "המשטרה הצבאית":

"וַיִּמָּסְרוּ מאלפי ישראל" (שם לא, ה).

"וַיִּמָּסְרוּ" נאמר (מ"ם קמוצה). לא מרצונם הלכו, כי אם בעל כורחם. כך מתאר המדרש רגע זה בחיי העם:

"רבי אלעזר המודעי אומר: בוא וראה, כמה חיבתן של רועי ישראל על ישראל. עד שלא שמעו, שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדיין, מה נאמר בהם: "מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני". אבל כששמעו, שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדיין, התחילו מתחבאין. אף על פי כן, נמסרו על כורחן, שנאמר: וַיִּמָּסְרוּ" (ילקוט שמעוני שם).

ברגע המשבר התגלתה חיבת העם למנהיגו. בעתות רגיעה ושלום ירדו לחייו, ומוכנים היו לסקלו בשל דברים פעוטים. אולם, עתה מוכנים הם אפילו להפר מצווה אלוקית, ובלבד, שהאיש יישאר במחיצתם תקופת חיים נוספת. אף הם עמדו, כמסתבר, במבחן. במבחן האנושי של הכרת טובה למנהיג, שכה הרבה להיטיב עימהם.

לא ללחום אישית

ועוד פרט מעניין בשולי מלחמה זו.

משה, כאמור, הכין את המבצע, אך, לא עמד בראש היוצאים אל הקרב. בכך סטה ממנהגו במלחמות הקודמות. הפעם הפקיד את ביצוע המשימה בידי פנחס:

"וישלח אתם משה אלף למטה... ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא" (שם, ו).

מדוע? הלא "הקב"ה אמר למשה: "נקום" - בעצמך, והוא שולח אחרים?"

"אלא על ידי שנתגדל במדיין, אמר: אינו בדין, שאני מצר למי שעשו לי טובה. המשל אומר: באר, ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" (ילקוט שמעוני שם).

זהו איזון אישי ומוסרי בשעת מלחמה.

המלחמה היתה צודקת, מחוייבת המציאות, אפילו מוסרית. היא חייבת להתחולל, כל עוד משה חי, לבל תאשים אותו ההיסטוריה, שהצדק לא היה נר לרגליו, שנהג משוא פנים כלפי עם חוטא ומחטיא. רק, משום שהיטיב עמו אישית אי פעם בעבר.

ועם זאת, הוא עצמו לא ילחם נגדם. הוא עצמו חייב להכיר להם טובה. אותו הם הצילו כשברח ממצרים, מחרב פרעה. הם העניקו לו מקלט מדיני. אסור לו עתה להתייצב אישית בראש הלוחמים. תהיה זו פגיעה גסה בתחושת הכרת הטובה הפרטית, המקננת בלבו. הוא החליט להישאר בעורף, במחנה.

אלו הן חלק ממחשבות המלחמה ההיא. משהו מן ה"מאחורי הקלעים" שלה.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

פרשת משפטים ● מילים שכאלה…
פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה
פרשת ויקרא ● לשוב אל העם
פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת
פרשת וארא ● שיעור בהנהגה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |