פרשת עקב ● חששות בטרם כיבוש

10/08/2014 09:10
איור: אהובה קליין (הגדל)

"איכה אוכל להורישם" ● משה מזהיר מפני העתיד הצפוי ● המפגש בין עם ישראל לארץ ישראל ● הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר ● חוק המוסר כתוב על מגילת הנצח ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

נא לזכור: בפרשתנו, פרשת "עקב", עדיין עומדות רגלי העם בעבר הירדן מזרחה ואוזניו מוטות למשא פרידתו של משה. עוד מעט קט תובילם הנהגה חדשה אל מעבר לירדן. הם יכבשו בסערה את כנען ויתנחלו בה. והנה, בעת ההתארגנות לקראת המבצע ההיסטורי, מזהיר אותם משה מפני העתיד הצפוי להם בארץ היעוד.

וחששות לבו כבדים, כבדים מאד.

למרבה הפלא, לא האויב הכנעני תושב הארץ הגיבור והאמיץ, מטיל עליו מורא. להיפך, ממנו אינו פוחד כלל. משה מאמץ את לב בני ישראל לקראת הקרב הגדול. נוסך בליבם בטחון ומבטיחם נאמנה, כי ינצחו בו. במילים ברורות מסיר הוא מליבם כל ספק מפני תבוסה:

"כי תאמר בלבבך: רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם... ונתנם ה'... לפניך והמם מהומה גדלה עד השמדם" (דברים ג, יד-כד). ועם זאת, בנשימה אחת, מזהיר הוא אותם מפני... ארץ ישראל. היא - מפחידה אותו. עצם מציאותה המוחשית, הארצית, גורמת לו דאגה עמוקה. זו הארץ, הטובה כל כך, עליה הוא מרעיף את המלים הבאות:

"כי ה' ... מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון... ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת" (שם ח, ז-ט).

ודווקא בצמוד למלים מחממות לב אלו הוסיף את המשפט החמור הבא:

"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו, וחקתיו אשר אנכי מצוך היום" (שם, יא).

ללמדנו, כי חזה מראש את ההתפתחויות. כמי שמכיר את עמו ויודע את נפשו, חשש מן המפגש הצפוי בין עם ישראל לארץ ישראל. מפגש, העלול להיות מהמם. ילדי המדבר הצחיח, שארבעים שנה גדלו בין חולות נודדים, נעדרי צמחייה שופעת ודלים במקורות מים, עלולים להשתכר למראה ארץ נושבת, טובלת בירק מרענן, מניבה בר בשפע, שמעיינות זכים מפכים בה בהר ובבקעה. המעבר החריף והחד, מסוגל להפר את האיזון הרוחני, שהושג במאמץ חינוכי אדיר בשנות המדבר הארוכות. הטבע המקסים והמשכר עלול להובילם, חלילה, להתמכר לפוריות הפורצת מכל עבר. למצוא בה את שפעת האלילים, המשחקים לנגד בני אנוש את משחקי אונם, ולא את חסד האלוקים. לעיניהם יופיעו, במלוא תפארתם הבעל, העשתורת ושאר אילי הטבע, להם סגדו תושבי הארץ שגורשו. וגדולה הסכנה שיאמצו לעצמם את פולחני הטבע ששררו בכנען של טרם כיבוש. פולחנים, המבוססים על זימה, אכזריות, וה"נקיים" מכל מוסר. החושניות, חשש משה, תגבר על המוסר העברי, ותשכיח את מצוות התורה.

ואם לא די בכך, צף ועלה לנגד עיני רוחו של משה פחד נוסף. אף אם תעמוד רוחם איתן בהלם המעבר ובפיתוייו, נכונה להם סכנה רוחנית אחרת, העלולה לשים לאל את חלומו, להקים בארץ את משטר ה"עשית הישר והטוב":

"פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם, יב-יז).

במשפטים אלו מעלה משה את החשש מפני תחייתה של החמרנות, במדינה שתוקם, על קברות האידיאלים והחזון. הוא מנסה להחדיר לתודעתם את הסכנות הרוחניות הטמונות בעושר, בהישגיות לשמה, בקנין וברכוש המתרבה והולך. ברכות חומריות אלו מזומנות להם בקרוב, בארץ כנען, והן עלולות להיות להם למוקש, הן הבחינה האישית והלאומית כאחת. הצלחת האדם במשלח יד, בעסקו ובמסחרו מחמיאה לו, לכשרונותיו ולסגולות רוחו. הערכתו האישית, העצמית, צוברת גובה של התנשאות וגאווה ("ורם לבבך...") המסתכלת בבוז סלחני על ה"גמדים" שנותרו מאחור. שגעון הגדלות, שיבש את דעתם של רוב אלו שהעפילו לפסגה, אם בתחום הכלכלי, אם במדיניות, בצבאיות, או בשאר תחומי החיים. המחשבה של: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מצמיחה בנפש האדם תוצאות נפסדות. עצם ההצלחה "הוכחה" היא בעיניו לישרו, הגינותו וזכויותיו. שכן, "אתה מצליח סימן שאתה צודק". מחשבה - מפניה מזהיר משה במהלך "התרעותיו המודיעיניות" בטרם מלחמה:

"אל תאמר בלבבך.. בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם" (שם ט, ד-ה).

שכן תחושת "הצדק", השוררת בלבו היהיר של המצליחן המקצועי, מולידה רעות רבו, במישור הלאומי והאישי. היא משחררת אדם או מדינה מכל כפיפות למסגרת ערכית מוסרית מחייבת. להם - מותר הכל לדרוס את העומדים בדרך להגשמת המטרות והשאיפות, לרמוס את המפריעים, להונות, להוליך שולל, להפר כל כלל וכל חוק בקידוש כל האמצעים למען מטרת ההצלחה. "סופרמן" במלוא הודו.

אולם, אומר להם משה היודע, כי חטאת זו רובצת לפתחם, ומזהיר:

"אם שכח תשכח את ה' אלקיך והלכת אחרי אלהים אחרים... העידתי בכם היום כי אבד תאבדון, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון" (שם ח, יט-כ).

אדם או חברה, הבנויים על היסודות האמורים לעיל, נושאים בחובם את זרע הפורענות והחרבן של עצמם. משה השמיע באוזניהם אזהרה זו מראש, בלשון האמונה העברית. והיסטוריונים ניסחו אמת זו בשפת הנסיון ההיסטורי המצטבר:

"ההיסטוריה", אומר פראוד, "היא קול המכריז, ללא הפסק, במשך דורות על חוקי הטוב והרע, דעות מתחלפות נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלו, אך חוק המוסר כתוב על מגילת הנצח, על כל מלת שקר או מעשה עוול, על חמס ורשע, על תאווה וגאווה, משלמים לבסוף את המחיר. לא תמיד על ידי ראשי האשמים. אך הוא ישולם על ידי מישהו. צדק ואמת בלבד חיים וקיימים. אי הצדק והמרמה עשויים להאריך ימים, אך יום הדין סופו לבוא עליהם במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות אחרות"
(J.A. Froud, Short Studies In Great Subjects)

בהקשר זה, מן הראוי גם להזכיר את מסקנת ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, המסכם בחיבורו הגדול Study Of Historys :

"את עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת תרבויות העולם הקדום. הוא מצביע על סיבת התמוטטותן, הטמונה, לדתו, בעובדה שחייהם נעשו מסונוורים על ידי פניות עצמיות, אנטי-חברתיות ואנטי-רוחניות, וסופם שהם מזדעזעים ונהרסים על ידי חוסר התאמה פנימית" ("אמונה היהדות" - ד"ר א. אפשטיין).

אישור היסטורי מזעזע, במבט לאחור, לדברי הנבואה של משה.

אך כיצד רצה משה לחסנם מפני נגיפי החמרנות המדבקים? מה הציע להם כאמצעי עזר, להתמודדות שתיכפה עליהם במולדתם?

ראיה נכונה של מציאות חייהם. זכירה נאותה, מוחשית ומתמדת של עברם ההיסטורי. ובעיקר, הבנה עמוקה של עבר זה.


 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

פרשת משפטים ● מילים שכאלה…
פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה
פרשת ויקרא ● לשוב אל העם
פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת
פרשת וארא ● שיעור בהנהגה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |