פרשת האזינו ● "מכאן אין לגרשם"

23/09/2012 11:30
פרשת האזינו ● "מכאן אין לגרשם" (הגדל)

 

"כי לא תשכח מפי זרעו" ● לקראת השיא שבדבריו, היא שירת "האזינו", מדבר משה בשפת הפרדוקס ● כהקדמה לשירה גדולה זו, משמיע הוא באוזניהם משפטים, הכוללים בקרבם דבר והיפוכו ● המעניין הוא, שהם משקפים נאמנה את שהתחולל בקורות חיי עמנו בכל דורותיו - והפלא גדול ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

הנה עומד המנהיג, שבמשך כל נאומו המרשים (ספר "דברים" כולו) מנסה להשפיע על העם לקבל את "תכנית התורה" כחוקה מחייבת למדינתם. הוא משבח אותה באוזניהם, מעלה על נס את מעלותיה הרבות, את אמיתותה האלוקית, ואף מאיים בגורל מר אם יסטו ממנה. הוא גם טרח ללמדם, בסבלנות רבה, את חוקיה הרבים. הוא ציין באוזניהם שחוקים אלה הם מהות החיים ("ובחרת בחיים" - דברים ל, יט), ובהם צפון הטוב המוחלט ("לטוב לנו כל הימים" - שם ו, כד). אכן, ערך משה מסע שכנוע תקיף, כדי להשפיע על העם, שיהפוך את התורה לבשורת חייו ולייעודו עלי אדמות.

והנה, ממש ברגעי הסיום, אומר הוא להם כך:

"ויצוו משה את הלוויים... לאמור: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה'... והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם... ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם" (דברים לא, כה-כט).

מלים מוזרות.

תראו, אומר להם משה בפסוקים אלו, אני יודע היטב, שאין התורה בשבילכם. ברור לי, שמיד אחרי מותי תפרקו את עולה מעל צווארכם. כבר היום אני יודע, שאין החוק הזה מתאים לאופייכם, ואני משוכנע, שתבגדו בו. ועל כן אבקשכם, שימרו על... ספר התורה, המונח בארון הברית. כך תמיד תדעו, שאינכם בסדר.

וכאן פורצות השאלות מאליהן:

האם כך מדבר מנהיג, החפץ בטובת עמו? האם דבריו אלו מעוררים את אמון העם בחוקת התורה? הלא, אם יודע הוא, שהעם ייטוש את התורה בהזדמנות הראשונה, מדוע הוא מעניק לו אותה? איזה מין מחוקק הוא האיש, הכופה מערכת חוקים "לא שייכת"?

מתברר, שמשה אמר מה שאמר במודע. הוא רצה לחדד בלבם אמיתות מסוימת:

"אין דבר בעולם, המסוגל להוכיח את מקורה האלוקי של שליחות משה כגילוי הדעת למפרע וההכרה מראש, מה תהיה התנהגות העם בעתיד, הכלולה בפסוקים כ"ז ו-כ"ט. אם "החוק של משה", כפי שבריות מסוימות קוראות לתורה, הוא אכן חוק, שמשה המציאו, הרי עשה כאן מעשה שטות, שלא יתואר. מה יכול להיות יותר חסר היגיון מאשר להעניק לעם חוקים, המנוגדים קוטבית לאורח מחשבתו וליצריי המרי, המקננים בקרבו, עד שהמחוקק עצמו מודיע לעם, שבמאות הבאות יתרחק מהם וידחה אותם כליל. וראו, כקו הגנה אחרון, כדי להמריצם לשמור בכל זאת על חוקה זו, אין המחוקק הזה מוצא עדים אחרים להעיד בו, אלא את השמים ואת הארץ" (ע"פ רש"ר הירש על הפרשה).

מנקודת התצפית של דורנו נראים הדברים מרשימים ביותר. במבט היסטורי לאחור מתברר, שמשה צדק. הוא הכיר את עם ישראל טוב יותר מאשר העם הכיר את עצמו. העם אמנם דחה את התורה ואת קיום מצוותיה. תולדות עם ישראל - מימי עובדי עבודה זרה בדור שאחרי יהושע בן-נון, מנחיל הארץ, ועד לחילוניים של העם בדורנו - הן סיפורו של המתח הגדול הקיים בין התורה, הכפויה עלינו מבחוץ, שלא צמחה מהווייתנו, לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות, לחיות ככל העמים, ולתת ביטוי חילוני לאישיות הלאומית והפרטית שלנו.

משה ניבא, אפוא, מראש מה יקרה!

מה רצה לרמוז להם בעובדה מצערת זו?

הבה נמשיך.

ל"בשורת" המרי המתמיד, הצמיד משה גם בשורה הפוכה - נאמנות עיקשת לתורה על כל מרכיביה:

"והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד - כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו" (שם, כא).

לפנינו אוסף ניגודים בולט בפסוק אחד.

משה מודיע להם, שעל ראשם יחולו, בעתיד חייהם, צרות לרוב (גירושים, פוגרומים, גלות, הרג וכו'). אף מודיע להם, בנשימה אחת, שהוא מכיר את ייצרם, ויודע, שיביאו לידי ביטוי את יצר ההתנתקות שלהם מתרבות התורה, ככל שיוכלו.

ובאותו רגע ובאותו פסוק מבשר הוא להם, שדבר לא יועיל, שלעולם יישארו קשורים בטבורם לתורה זו. הוא אומר:

"וענתה השירה הזאת לעד (הכוונה במלה "השירה" - לדעת פרשנים - מלבד לשירת "האזינו", גם לתורה כולה). כלומר היא, התורה, תהווה בעצמה העדות לעם. במה? - "כי לא תשכח מפי זרעו". בעובדה, שלעולם לא ישכחוה, ייטוש אותה העם ככל שירצה. תמיד תמיד, בכל דור, יישארו בנים לעם, שיקיימוה בנאמנות, למרות כל מה שיעבור עליו, על אף רצונו העז להתחמק ממנה ומחוקיה, ועל אף ניסיונות השכחת התורה המכוונים.

אכן, שוב חיזוי מראש של מציאות היסטורית שהתגשמה.

"כי לא תשכח מפי זרעו", מהווה בהחלט עדות והוכחה לאמת נבואתו של משה. כך ראה זאת היינריך היינה האומלל הקרוע בין שני העולמות:

"הם חיים במחיצת הספר הזה, שבו הם מקיימים את זכותם האזרחית. מכאן אי אפשר לגרש אותם. כאן הם חזקים ונערצים. ומתוך שהשקיעו את עצמם בעיון בספר זה, לא הרגישו, אלא מעט בשינויים, שהתרחשו מסביב להם. עמים עלו לגדולה - ונעלמו. מדינות פרחו - ונבלו, מהפכות סערו על פני העולם, והם היהודים היו מורכנים על פני ספרם, ולא הרגישו כלום מסופת הזמן, שעברה על ראשיהם" (היינריך היינה 1830).

ונא לזכור, במשך דורות לא התאפשר לימוד התורה בתנאי קמפוס אידיאליים. האנושות לא הקימה למען לומדי התורה החביבים, שמורות טבע מוגנות היטב, שבהן ניתן היה לעסוק בה, באין מפריע. ההיפך. תולדות עמנו עמוסות אין-ספור ניסיונות, הן אכזריים והן מפתים, כדי להשכיח בכל מחיר את לימוד התורה וקיומה, מלב אלו, שחפצו לשמור עליה בכל תנאי. המרטירולוגיה היהודית, קידוש ה' היהודי, הוא הסיפור הנפלא, שכתבו העקשנים היהודים, שלעולם לא נשברו. וכי לא התגלה בנפול מסך הברזל שה"לא תשכח מפי זרעו" התקיים בכל שנות סטלין ויורשיו. בתוככי מוסקבה, לנינגרד ועוד, וכי לא היו עינינו קרועות בהפתעה למראה צעירים יהודים, הלומדים תורה מתחת לאפה של יבסקציה שונאת דת, ואחרי עשרות שנות ניתוק מוחלט?

פלא ההישרדות של התרבות היהודית המקורית מפליא גם היסטוריונים, המנסים להבין את התהליכים, הפועלים בעמים השונים:

"אין עם בהסטוריה של המזרח, שיש לו היסטוריה יותר מוזרה מאשר ליהודים... ויותר מוזר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים, כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה טרום נוצרית נעלמו... שוב מוזר מאד, שהדתות החיות של העולם כולו בנויות על רעיון, שנלקחו מן היהודים...

הבעיה איננה, אפוא, מה קרה. אלא, מדוע זה קרה כך? מדוע ממשיך גזע זה להתקיים. מדוע חיה היהדות? לא נוכל לתת תשובות לשאלות אלה!" (J. E. GLOVER. THE ANCIENT WORLD P. 184).

אך, משה ענה "לשאלות אלה" עוד בטרם נשאלו, עוד לפני שהיתה היסטוריה. משה כלל לעיניהם את ההפכים הללו בפסוק אחד, ולימדם בכך את סוד ייחודו של הגורל היהודי. הוא הזכיר להם את העובדה, שתישכח תורה מישראל, בצמוד להבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו", ובהבלטת סתירה זו, לכאורה, גילה להם את ההסבר לפלא הנצח של העם היהודי, החי וממשיך לחיות למרות כל העובר עליו.

התורה הינה אלוקית, אמר להם משה, ולא "פרי יצירת גאון רוחו של העם". כך - היא כפויה עלינו (ממש כפיה דתית!). ועל כן, קיימת סכנה מוחשית של בריחת הדורות הבאים ממנה. הואיל ולא צמחה מרוחו ומטבעו של העם ככל משפט לאומי, אין היצר משלים איתה עד ימינו, אף נאבק נגדה. אולם, מאידך גיסא, היא הנותנת. דווקא משום שהתורה איננה יצירת אנוש, היא נחונה בסגולת הנצח, ולעולם לא תיעלם, כפי שנעלמו דתות המזרח כולן. ומה שחשוב: אלוקיותה של התורה, הינה גם ערובה לכך, שתמיד ימצאו בעם ישראל אנשים, שידבקו בה בכל לב.

כפי שאכן קרה וקורה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

פרשת משפטים ● מילים שכאלה…
פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה
פרשת ויקרא ● לשוב אל העם
פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת
פרשת וארא ● שיעור בהנהגה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |