פרשת וארא ● שיעור בהנהגה

3/01/2016 08:15
הגדל

"ולא שמעו... מקצר רוח" ● האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר ● חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר ● בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה - מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

פרשת השבוע משתרעת על פני ארבעה פרקים מספר "שמות" (פרקים ו-ט). תוכנה: הסיפור לפרטיו של יציאת עם ישראל ממצרים. תחילת הפרשה - בהבטחת הגאולה מפי הקב"ה וחוסר אמון העם בה. המשכה - העימות בין משה ואהרן לבין פרעה. ושיאה - תיאור שבע מתוך עשר המכות, שנחתו על ממלכה אדירה זו והחריבוה.

זהו הסיפור הגדול, המתואר כאן בפסוקים אדירי מבע. סיפור, שהטביע את רישומו העמוק על תולדות עמנו, ואף מעבר להן.

אולם, כמו לכל סיפור גדול, נלווים גם לסיפורנו סיפורים "קטנים", החבויים מאחורי הכותרות. עוצמתם המוסרית אינה נופלת מעוצמת המאורע המרכזי עצמו, והלקח, המופק מהם, הינו רב ערך וברור.

בעיוננו זה, נפנה אליהם את המבט.

הם לא שמעו

האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר. הוא מצייר לפניו תמונה ורודה של עתיד טוב יותר, עתיד של חרות אמת:

"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה... ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם אל הארץ..." (שם ו, י-ח)

אלו הן חלק ממילים מלאות תקווה, ששמע משה בתחילת שליחותו. הן בישרוהו על גאולה, על פדות ועל קוממיות בארץ ההבטחה. הקב"ה ציווהו להשמיען באוזני העם, הנאנק תחת עול השעבוד. אך, תגובת בני ישראל היתה מכאיבה:

"ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (שם, ט)

חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד. הם - "לא שמעו אל משה", כאומרים לו: "אם יש לך מה להציע לרגע זה, מה טוב. אם בכוחך להקל במעט את עול השעבוד היום - ברוך תהיה. אנו איננו שותפים לחלומות הגאולה שלך. אין לנו שאיפות של חרות. אנו רוצים: מנוחה - עכשיו, ודי לנו בזאת" (כך טענו גם אחרי צאתם ממצרים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" - שם יד, יב).

ומשה עומד מופתע מול העם קטן - האמונה. הפער בין מציאות הגאולה ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גרמה לו עוגמת נפש. מאורעות גדולים עומדים בפתח, ואלו העומדים להגאל, נושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח: הקטנת מכסת הלבנים שעליהם לספק לנוגשיהם.

ומשה - מאוכזב. היתה זו אכזבתו הראשונה, שהנחיל לו עמו. אכזבה, שאותה שטח לפני שולחו:

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שם ו, יב).

"אם" טען משה במשפט זה (לדעת הפרשנים), "אם העם עצמו אינו משוכנע באמיתות הבשורה, ומפקפק בצדקת הדרך, מה האמינות שיזכו להם דברי בחוץ, בהופיעי לפני פרעה?

שאלה טובה, שתשובה מפתיעה בצידה:

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שם, יג).

מה ציוה ה', לא נאמר כאן. אולם, המדרש חושף צפונות פסוק זה, ומוצא בו תשובת האלוקים לאכזבת משה:

"אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים" (מדרש רבה שמות ז, ג).
 
המנהיגות, עבדות היא ולא שררה. 

בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה - מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה: "כך נראה עמך, משה! זהו עם טרחן, רגזן, "מקטר", רואה שחורות ודל אמונה. אתה מקבלו על חסרונותיו. עליך לאהבו ולגדלו כמו שהוא. עליך לשאת את משאו. לו אתה אמור להנחיל גדולה וכבוד, תורה וארץ, תוך ידיעה ברורה, שגמולך היחיד יהיה - קללות ואבנים. המנהיגות, משה, עבדות היא ולא שררה. דע זאת בתחילת הדרך, למען לא תהיה האכזבה מנת חלקך".

ומשה שמע, קלט והבין. וכך בגדלות נפש זו הנהיג את העם כל ימי השהות במדבר.

תודה למים ולעפר

עוד אפיזודה בשולי המאורעות הגדולים. במערך עשר המכות שנחתו על מצרים, חבוי פרט טכני מעניין: לא כל המכות באו על ארץ זו מידיו של משה. משום מה, זכה אהרון בכבוד זה בשלוש המכות הראשונות.

כנאמר במכת הדם:


"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... ויהיו דם" (שם ז, יט).

פקודה, החוזרת על עצמה במכת הצפרדעים (שם ח, א), ובמכת הכינים (שם, יב).

מדוע? מה סוד חלוקת עבודה זו? במה שונות מכות אלו מן האחרות? כך למדנו במדרש:

"אמר לו הקב"ה (למשה): המים, ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן". ובאותו נוסח גם במכת הכינים: "עפר, שהגין עליך, כשהרגת את המצרי, אינו דין, שילקה על ידך לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן" (מדרש רבה שמות ט, י; י, ז).

כזכור, הצילו מי הנילוס את משה, כשהוטמן בו נתון בתוך תיבה. העפר "חש" לעזרת משה, בשעה שטמן ברגביו את המצרי ההרוג. אל לא למשה לפגוע בהם. עליו להכיר להם טובה.

רעיון מוזר. האם הדומם מרגיש? האם ידעו המים והעפר, כי משה נוטה להם חסד?

אכן, לא המים, ולא העפר חשים בהכרת טובתו של משה. שלימות נפשו היא המחייבת אותו להימנע מפגיעה במושיעיו הפסיביים והדוממים. שכן:

"כל מידות האדם מושפעות ונפעלות על פי הרגש, ולא רק על ידי השכל, לכן, אם אין אנו מכירים טובה לדומם, שנהננו ממנו, וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו - נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת וליהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב" ("מכתב מאליהו" להרב אליהו דסלר זצ"ל ח"ג עמ' 101).

אין זו, אפוא, הבעת תודה סתמית וחסרת משמעות כלפי הדומם. זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות. מידת הכרת הטוב הינה תכונה אצילית. רגש זה פועם בלב כל אדם המטפח אותה, ולאורו מתעדנים יחסיו עם הזולת ועם האלוקים. אולם, הרגש בעצמו הוא כוח עיוור. הוא מודה אוטומטית לכל מי שהיטיב עמו, גם לדומם. על כן, פעולת הכאת היאור על ידי משה אינה פוגעת ביאור, שבדממתו אינו מרגיש. אולם, היא פוגעת ברגשות התודה שבלבו של משה, וחורטת בהן קו של גסות. הצו האלוקי בא למנוע מצב זה. המשימה הוטלה, אפוא, על אהרן.

אלו דוגמאות ל"זוטות" הפרשה. לבעיות, שהטרידו בשעת ההתרחשויות הגדולות. אסור להם למאורעות הכבירים, שיאפילו עליהן. חשובות היו "זוטות" אלו לאיכות המהפכה שבדרך, והן קו מנחה לעם, בטרם צאתו ממצרים.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

פרשת משפטים ● מילים שכאלה…
פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה
פרשת ויקרא ● לשוב אל העם
פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת
פרשת ויחי ● טפח ממידותיו של המשיח
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |