תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

מה סיפרו שלוחי חב"ד בפסטיבל?

5/10/2014 08:35
מה סיפרו שלוחי חב"ד בפסטיבל? (הגדל)

האושפיז שהרס כל סיכוי לארוחת חג בסוכה ● זו שהוכיחה שנסים יכולים להתרחש בכל מקום ● האחד שלימד את בנו של שליח חב"ד שהכל תלוי ברצון ● במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים ה-19 שהתקיים בתיאטרון גבעתיים, הופיעו שליחי חב"ד בערב מיוחד - "שליחי חב"ד ברחבי העולם מספרים"

 

המלאך מייקל/ הרב אסי שפיגל

ערב יום-כיפור באורגון. אני מתקשר למייקל: "שמע, אתה חייב לבוא. אתה עשירי - ואתה משלים את המניין לכל נדרי". - "אני בא, ראביי, אל תדאג. זה סגור", משיב מייקל. יש לנו מניין. מייקל בא. נשמתי לרווחה.

הערב יורד. אנחנו תשעה יהודים בבית חב"ד ביוג'ין, אורגון. השמש כבר שוקעת. איפה מייקל? הוא הרי הבטיח לבוא. איפה הוא?!

כשהבנתי שמניין לא יהיה, כמעט ופרצתי בבכי. יום כיפור בלי מניין? איכשהו בלעתי את הגוש שחנק את גרוני, והתחלתי לזמר את תפילת "כל נדרי" עם שמונת היהודים שבאו. שיהיה בריא, מייקל. חשבתי עליו במשך יום-הכיפורים כולו, כי גם לשחרית ולנעילה הוא לא הגיע.

במוצאי הצום ישבנו לארוחה, ומי נכנס? ניחשתם נכון... מייקל! "ראביי, אני מבקש שתסלח לי... באמת, אתה חייב להבין אותי. כבר התלבשתי והתכוננתי לצאת לעבר בית חב"ד, ופתאום נזכרתי שהלילה חל יום-ההולדת של החברה שלי. רצתי לחנות, קניתי לה עוגה, קישטתי בנרות - וסידרתי לה יום הולדת שמח".

קשה לתאר מה עבר עליי באותו הרגע. מילא שלא באת למניין, אבל אתה לא מתבייש לספר לי מה עשית במקום זה?! במקום להיות איתנו בליל כיפור, חגגת יום-הולדת לחברה הגויה שלך? ומה שליח של הרבי אמור לעשות במצב כזה, לכעוס ולצעוק? זה לא יעזור, וזה גם לא אנחנו. אני לא השוטר של אלוקים. קמתי וחיבקתי אותו. "מייקל ידידי, יום כיפור כבר עבר. זו היסטוריה. בוא נעשה עסק: תבוא אלינו לסוכה בסוכות. נברך על לולב ואתרוג, ונחגוג בסוכה".

"סגור. אני בא", הוא אומר.

ביום הראשון של החג, אנו יושבים בסוכה עם מייקל וסטודנטים יהודים. בחוץ לארץ חוגגים את הסוכות יומיים, ורק לאחריהם מתחיל חול המועד, ומאחר שבחג מותר לבשל (אם משאירים אש דולקת מערב החג), התנור החשמלי במטבח בית חב"ד דלק כל החג.

"תודה על הארוחה", אומר מייקל. "אני הולך להביא את המעיל שלי מהמטבח".

לפני שהוא עוזב, מציץ מייקל לתוך הסוכה ופולט: "דרך אגב, ראיתי ששכחתם לכבות את התנור במטבח, אז כיביתי אותו".

"מה אמרת? כיבית את התנור?!" אני נזעק. "איך נבשל לחג השני?"

"אוי, עשיתי משהו לא בסדר?" שואל מייקל.

"לא, לא, הכול בסדר גמור. שיהיה חג שמח", אני נאנק. "תבוא גם לשמחת-תורה".

בשמחת תורה מייקל הגיע, ואם הייתם רואים איך רקד עם ספר התורה - הייתם בטוחים שיש מאחוריו מינימום עשר שנות לימוד אינטנסיביות בישיבה. איזו שמחה, איזו התלהבות, איזה חיבור מדהים לתורה. כשעצרנו לנוח בין ההקפות, שאל אחד הסטודנטים את מייקל: "תגיד, מה הקשר שלך לכל העניין?"

מייקל הרים כוסית לחיים, ואמר: "כשהייתי ילד, הוריי סיפרו לי רבות על השואה. כל מה שידעתי על יהודים זה שיש להם כובע וזקן, והנאצים שנאו אותם והתעללו בהם. עברו שנים, ויום אחד הגיע ראביי אסי לעיר, וגם הוא - עם זקן וכובע שחור. כשפגשתי אותו החלטתי שאעזור לראביי הזה ואתמוך בבית חב"ד. זאת הנקמה שלי בנאצים".

שמעתי את המילים הללו, ונמלאתי שמחה על שלא כעסתי על מייקל במוצאי יום-כיפור, וגם לא בעיצומו של חג הסוכות.

הרב אסי שפיגל הוא ממייסדי הסדר הגדול בנפאל, ולשעבר שליח חב"ד באורגון, ארצות הברית

כשהאושפיז היה אני/ הרב מנחם ברוד

חג הסוכות בשנת תש"מ (1979) היה בעבורי מפגש בלתי-אמצעי ראשון עם התנועה הקיבוצית. הייתי אז חלק מקבוצת "שלו?חים", תלמידי ישיבת "תומכי-תמימים" בכפר-חב"ד, שנשלחה לבסס את הישיבה הגבוהה החדשה שהוקמה במגדל העמק, ביוזמת הרב יצחק דוד גרוסמן.

עם התקרב חג הסוכות החלטנו לבנות סוכה ניידת על טנדר, ובמהלך ימי החג לחרוש את קיבוצי העמק, ולאפשר לקיבוצניקים לקיים את מצוות סוכה ולברך על ארבעת המינים. בנינו סוכה יפה, הצבנו על הטנדר רמקול ששיגר לאוויר מוסיקת חג עליזה - ויצאנו לדרך.

באותם ימים המילה "קיבוצים" נשמעה כדבר הרחוק ביותר מדת. הייתה דרושה לנו מידה מרובה של תעוזה כדי להחליט להיכנס עם סוכה ניידת דווקא לשם. לא ידענו איך נתקבל, אבל החלטנו לנסות תחילה את "הקיבוץ המאוחד" שקיבוציו נתפסו בתודעה כפחות אנטי-דתיים.

להפתעתנו הגדולה נתקבלנו על ידי הקיבוצניקים בשמחה ובחביבות. בכל מקום נאספו סביבנו צעירים ומבוגרים, שוחחו איתנו בנעימות, ורבים נענו להצעה לברך על הלולב והאתרוג. כשראינו כי טוב, החלטנו להעז ולהיכנס גם לקיבוצי "השומר הצעיר". והנה גם שם התקבלנו בברכה, ולא נרשמו אירועים מיוחדים. ביקרנו אפילו בקיבוץ מזרע - והשמים לא נפלו.

בתום היום הראשון של הפעילות הגענו למסקנה שעלינו למחוק את כל מה שחשבנו על הקיבוצים. פגשנו אנשים חביבים ונעימים, ערכיים ואכפתיים. אמנם פה ושם התפתחו ויכוחים, אבל היו אלה דיונים תרבותיים ומכובדים.

בצהרי היום השני של חול המועד נכנסנו לקיבוץ שער העמקים של "השומר הצעיר", הסמוך לקריית טבעון. חבורה גדולה של צעירים כיוונה אותנו בצהלות שמחה לעבר חדר האוכל, ושם עצרנו את הרכב והצענו לבני הקיבוץ לקיים את מצוות החג. הם אכן באו בזה אחר זה, מקצתם הביטו בסקרנות, ומקצתם בירכו בהתרגשות על ארבעת המינים. לרבים מהם הייתה זו הפעם הראשונה בחיים שבה אחזו בלולב ואתרוג. לא אשכח את הגננת שבאה וממש התחננה שנבוא עם ארבעת המינים אל גן הילדים, כדי שתוכל להראות אותם לזאטוטים.

חזרנו מגן הילדים אל הרכב, וגילינו שבמקום מתנהל עימות סוער בין כמה חברי קיבוץ מבוגרים, לצעירים. המבוגרים זעמו על כך שהצעירים הזמינו אותנו להיכנס, ואילו הצעירים השיבו שזו זכותם. אותם חברי קיבוץ מבוגרים דרשו מאיתנו לעזוב, והצעירים התייצבו כחומה בצורה והכריזו: "לא, אנחנו רוצים שהם יישארו".

אמנם התייצבותם של הצעירים לימיננו הייתה מחממת-לב, אך הסיטואציה כולה נעשתה בלתי נעימה. אמרנו שאין לנו שום עניין ליצור זירת עימות, וכל מטרתנו להביא את שמחת החג. בנסיבות האלו אין טעם שנישאר. כמה מהם אף ליוו אותנו עד ליציאה מהשער.

התקרית הזאת נשארה שמורה בליבי כהמחשה לשינוי שהתחולל בתוך התנועה הקיבוצית. המרד כנגד הדת התחלף בהתעניינות ובסקרנות מצד הדור הצעיר, וכיום כבר איש אינו מתרגש מהעובדה שברוב הקיבוצים נערכו מנייני תפילה בימים הנוראים. אבל אותו חג סוכות לימד אותי להכיר את החברה הקיבוצית, ולחוש כלפיה כבוד והערכה.

שבת המלכההה!/ הרב ברוך שנהב

יום שישי לפני שמונה שנים. בדיוק סיימנו את פעילותנו במנלי וירדנו לדלהי, הודו. כעשרים דקות לפני כניסת השבת, מתפרצת לבית חב"ד בחורה צעירה נסערת ומזועזעת. ביום ראשון היא אמורה לטוס לארץ, אך כשחזרה עכשיו ממסע קניות וירדה מהריקשה, חטף ממנה צעיר הודי את תיקה, ובו הדרכון וכרטיסי הטיסה.

הנהלים במצב כזה ברורים: יש לגשת לקונסוליה הישראלית, כדי לדווח על גניבת הדרכון, וכן למשרדי חברת התעופה. אבל עוד מעט נכנסת השבת, והבחורה מספרת בדמעות כי בזמן ששהתה בדרמסלה, היא קיבלה על עצמה לשמור שבת. חסיד חב"ד שהתרגש לשמוע על החלטתה, אף העניק לה דולר של הרבי. ועכשיו החלטתה עומדת למבחן קשה ביותר.

"זה רגע מבחן שבו את יכולה להוכיח כי עקרונותייך חזקים מכל דבר אחר", אמרתי לה. "שמרי את השבת, ותראי כיצד משמים הדברים יסתדרו".

הצעירה הביטה בי בספקנות, קצת מבולבלת. חזרתי על דבריי, והיא קיבלה אותם, אך במשך כל השבת ניכרה הסערה על פניה, וגם המאבק הפנימי שהתחולל בקרבה. במוצאי השבת היא מיהרה להתקשר אל הוריה, וסיפרה להם את שאירע. אביה התקשר לחברת התעופה, והצליח לדאוג כי לא תאבד את הכרטיס. אך מה תעשה בלי הדרכון?

ביום ראשון בבוקר התכוננה הבחורה לצאת לקונסוליה, ולהודיע על גניבת הדרכון. קודם לכן החליטה להיכנס לסוכנות נסיעות כדי לברר משהו. הגיע תורה, ופתאום צעיר הודי נדחף לפניה, ומתחיל לדבר עם הסוכן. הוא מוציא כמה דולרים מכיסו, ומבקש לפרוט אותם. הבחורה מביטה בדולרים - ונשימתה נעצרת. היא מזהה את הדולר שקיבלה מאיש חב"ד, ועליו רשמה בכתב-ידה את נסיבות קבלת השטר.

הצעירה התחילה לצעוק: "גנב, תפסו אותו!" הסובבים תפסו את הצעיר והתחילו לחקור אותו. הוא טען שקיבל את הדולרים מחבר. אנשי הסוכנות דרשו לדעת מי החבר, והצעיר אמר שייקח אותם אליו. התחילו כולם לצעוד איתו אל ביתו של החבר. הלה טען שלא הוא הגנב, והפנה את החבורה למי שנתן לו את הדולרים. וכך עברו מאחד לשני, עד שבסופו של דבר, הגיעו לאדם שאמר כי ראה את הגנב משליך את הדרכון והכרטיס לתיבת איסוף דואר מסוימת. אלא שאז מתברר כי בדיוק שעה קודם לכן רוקנו את התיבה.

אנשי הסוכנות היו נחושים לעזור לצעירה, וביררו את מקום ריכוז הדואר. הם נסעו לשם, והעובדים אמרו כי לא ראו שום דרכון או כרטיס טיסה. בעוד הם עומדים שם, רואה הבחורה את אחד העובדים מרוקן שק דואר, והדרכון והכרטיס שלה נופלים מהשק!

היא באה אלינו שמחה ומאושרת, מנופפת בדרכון ובכרטיס הטיסה - וממלמלת שוב ושוב: "זה נס! ממש נס שהצלחתי למצוא את הדרכון והכרטיס שלי! אני בטוחה שזה בזכות שמירת השבת".

הייתי שליח בן שש/ הרב שעיה בועז

החיים בשליחות מזמנים רגעים קשים רבים. פעמים נדמה כי האתגרים בלתי אפשריים. ברגעים כאלה אני חוזר אחורה, לתקופה שבה הייתי ילד בן שש, בן לשליחי הרבי בבית חב"ד לישראלים בלוס-אנג'לס.

ברוך היה ידיד טוב של המשפחה, וסייע בגופו ובממונו לפעילות. יום אחד ביקש אבי שילך לחנות צעצועים גדולה לקנות דבר מה, וייקח אותי אתו, כעין שמרטפות. כשנכנסנו לחנות הסתנוורתי מאלפי הצעצועים המסודרים על המדפים, אך כשראיתי את הג'יפ החשמלי החדש, שמאפשר לנהוג בו לבד להסיע חבר - נשארתי נטוע במקומי. בקושי רב הצליח ברוך למשוך אותי משם.

הגיעה השבת, וברוך מתארח על שולחננו. הוא רואה שאני משנן משניות בעל-פה, ואבי בוחן את ידיעותיי. ברוך מגיב בהתפעלות: "ילד בגיל כזה, וכבר יודע לצטט משניות רבות כל-כך!"

במוצאי השבת נערך בבית-הכנסת אירוע גדול, בהשתתפות מאות מחברי הקהילה. ברוך פנה אליי והציע שאעלה אל הבמה ואפגין את ידיעותיי לפני הקהל. התכווצתי על מקומי. אני? על הבמה? מול קהל רב כל כך? "אם אתה עולה, ביום ראשון מחכה לך בבית הג'יפ שראית בחנות", הבטיח ברוך.

כמובן שעליתי. כי השאלה איננה אם זה אפשרי, אלא עד כמה אתה רוצה בדבר. כשגדלתי והגעתי לישיבה, למדתי את הסיפור הידוע מהבעל-שם-טוב, שעגלון אל תלמידיו, וביקש מהם לסייע לו לחלץ את עגלתו מהבוץ. התלמידים השיבו שאינם יכולים לעזור לו. נזף בהם העגלון: "אינכם יכולים? לא, אינכם רוצים!" הבעש"ט אימץ את המשפט כלקח לעבודת השם. אנחנו יכולים, השאלה היא כמה אנו רוצים.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

האם יש קשר בין סוכות לקהלת?
הלכות ארבעת המינים
בלעדי!! בלבבי סוכה אבנה...
רעיון לפרשת השבוע "וזאת הברכה" / חג הסוכות
דרשת חג הסוכות
סוכות וסוד האושר
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |