תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

איפה הכסף?

24/08/2012 14:25
איפה הכסף? (הגדל)

 

זאב וולפסון לא היה רגוע: הוא ביקש לפגוש צעירים חילונים מעודכנים, והתבקשתי להביא לחדרו במלון את ליאור דיין וניר ברעם ● השבוע, שניהם נזכרו בשיחה ההיא ● ידידיה מאיר מבכה את האיש הנערץ שהלך לעולמו השבוע
 
1.

אחד הדברים הכי מביכים בעולם הוא חנופה לעשירים. סיטואציה כזו שבה מישהו מדבר לאוזני גביר גדול - מעל בימת דינר מפואר או אפילו בשיחה אישית בלובי של מלון - ומכביר במילים על פועלו וצדקותיו וצניעותו, ומפזז ומכרכר סביבו, ומנסה לרצות אותו, מביכה אותי פעמיים. קודם כל בשביל העשיר המוחנף, וגם בשביל העני המחניף. שניהם יוצאים לא טוב מהמעמד הזה. ולפעמים העני הוא דווקא יהודי חשוב, ראש ישיבה או מנהל מוסד שעשה משהו בחיים, והעשיר הוא יהודי לא חשוב, ואז זה ממש גועל נפש.
 
אבל את הטור השבוע, הטור הראשון של חודש אלול, אני דווקא רוצה להקדיש לעשיר גדול ולהכביר במילים על פועלו וצדקותיו וצניעותו - משתי סיבות עיקריות: ראשית, כי במקרה הזה זו ממש לא חנופה זולה ומופרזת. קשה יהיה להגזים בגודל מעלתו של הגביר. ושנית, הוא כבר לא איתנו. ר' זאב וולפסון, איל נדל"ן ומייסד נס טכנולוגיות, נפטר בשבוע שעבר בגיל 84 כשהוא מותיר אחריו אינספור מעשי צדקה וחסד ואלפי מוסדות ופרויקטים שלהם תרם מאות מיליוני דולרים, כשאף לא אחד מהם נושא את שמו של הנדיב הלא ידוע.
 
2.

את וולפסון פגשתי לראשונה לפני פחות מעשר שנים. הוא היה כבר אז איש מבוגר ולא בריא, אבל כולו רעיונות ומיזמים חדשים בתחום קירוב רחוקים ליהדות. זו היתה אצלו ממש אובססיה. הוא לא היה מסוג הנדבנים שחותמים על צ'ק ובאים רק לטקס החנוכה (הוא בכלל לא היה בא לטקסים, הם נראו לו בזבוז זמן), אלא היה מעורב בכל פרויקט מראשיתו, יורד לפרטים, מלווה אישית כל סטארט-אפ רוחני שלו ברחבי העולם היהודי. שמעתי פעם את הנשיא פרס מדבר במילים נרגשות על התרומה החסויה והשקטה שלו למדינה בתחומי הכלכלה, התעשייה והביטחון. אולי יום אחד גם הדברים האלה יפורסמו. אבל אני מדבר על הרובד הגלוי: בשנות החמישים, כשהגיעו העולים מתימן ומרוקו, הוא הקים בשבילם מוסדות חינוך, בשנות השבעים והשמונים הוא פעל למען היהודים שהגיעו מברית המועצות, ובשנות האלפיים הוא תיגבר את הפעילות שלו בניסיון לפתור את הבעיה הגדולה מכל: איך להכיר את היהדות לדור שגדל כאן, חף מכל קשר למסורת.
 
המטרה אצלו קידשה את האמצעים. הוא לא עבד עם מגזר כזה או אחר. כל מי שפעל למען חינוך יהודי, בארץ ובעולם, זכה לתקצוב נדיב: גרעינים תורניים, אל המעיין, תנועת צהר של בעלז, ישיבת חברון, קרן קמ"ח לתעסוקת חרדים, אור תורה סטון באפרת, ערכים, ערוץ הידברות, מוסדות הרב גרוסמן, תנועת מבראשית, מסע ישראלי.
 
וכחלק מהבולמוס הפילנטרופי הזה הוא נהג, בביקוריו בארץ, לקיים כמה פגישות במקביל. למשל, באותן דקות ספורות שבהן אני פגשתי אותו, הוא רץ בתזזיתיות מפינה לפינה של הסוויטה שלו בקומה ה-14 של מלון פלאז'ה בירושלים. זה היה מדהים. בכל פינה חיכו לו אנשים: ליד שולחן האוכל, על הספות, במטבח. הוא פשוט זיפזפ ביניהם, שומע רעיונות, זורק הצעות ומספרים – ועד שהצד שממול חשב על תשובה, הוא קפץ לעוד שתי פגישות במרפסת (אני זוכר שאמרתי לו אז שאני מקווה שבאמבטיה לא מחכה איזה מנכ"ל של רשת חינוך. עוזריו המתנשפים אמרו לי ברצינות גמורה שכבר היו דברים מעולם).
 
ומה בכלל אני עשיתי שם? הלא לי אין שום עמותה. האמת שבאותו ערב הצטערתי שלא היתה לי עמותה כי במו עיניי ראיתי איך כל מי שנכנס אליו עם עמותה רעבה כמו כלב יצא שבע, אבל הוזמנתי לפגוש את האיש כחלק מיוזמה חדשה שלו שנגעה ללימודי יהדות לצעירים חילוניים בתל אביב. וולפסון הריכוזי ביקש לפגוש אישית ולהכיר מקרוב כמה מנציגי הדור הזה, ואחד מעוזריו הכניס אותי לתמונה. בין היתר הפגשתי אותו עם הסופר ניר ברעם ועם העיתונאי ליאור דיין (שניהם בעלי 'ייחוס' מפא"יניקי מפואר שדיבר אליו: האחד בנו של השר עוזי ברעם ונכדו של משה ברעם, והשני בנו של הבמאי אסי דיין ונכדו של משה דיין). לשיחות העומק האלה, שלא נגעו ישירות לתקציב וניהול, הוא דווקא פינה הרבה זמן וישב עם כל אחד מהם דקות ארוכות לתוך הלילה. השבוע ביקשתי מהם להיזכר מה היה בפגישה ושניהם ענו לי כמעט באותן מילים: "הוא ישב על הספה שם במלון וממש נראה מוטרד. הוא אמר שוב ושוב: אנחנו חייבים למצוא נקודת חיבור בין הצעירים הישראליים ליהדות. יש לך אולי מושג איך אני עושה את זה?"

3.

הפגישה ההיא התרחשה, כאמור, לפני קרוב לעשור. מאז, לא הפסיק וולפסון לחפש דרכים לחבר את הנוער הישראלי, גם המרוחק והאשכנזי ביותר, ללימודי היהדות. וולפסון הקפיד לא לדבר על חזרה בתשובה קלאסית, אלא יותר על זהות יהודית ועל מלחמה בבורות ובניכור, אבל לפעמים, מה לעשות, המאור שבתורה פשוט החזירם למוטב. הנה דוגמה: לפני כחצי שנה כתבה על הקיר שלה בפייסבוק צעירה ושמה קרן סויסטוב סטטוס ארוך ומרגש. סויסטוב, פלאנרית במשרד הפירסום מקאן אריקסון, למדה באחד המרכזים התל אביביים של וולפסון. אחרי קמפיינים של חברות כמו אוסם, כלל ביטוח, תדיראן ואל-על שבהם השתתפה, היא החליטה לצאת בקמפיין אחר:
 
"יום שני, 13 בפברואר 2012, 02:41. הגיע הזמן שאכתוב קצת על התשובה הזאת שלי. כל כך הרבה מיילים מודאגים ושיחות מגששות: התרחקת, התחרפנת, דווקא את, כזו בחורה אינטליגנטית. אולי בגלל שלא מצאת חתן? אולי בגלל האבא שמת מסרטן? העיקר שזה עושה לך טוב. רק תיזהרי שלא תהפכי לאחת כזו, קיצונית מדי. עכשיו את גם מדברת פתאום על אולי לעזוב הכל ולעלות למדרשה בירושלים...
 
אז בואו נסביר, לכם ולי: כבר שלוש וחצי שנים אני לומדת. נוגעת באמת, מבינה ומתכחשת, מתקרבת ובורחת רחוק שלא יסגור עלי האור. שלא אצטרך להשתנות או להבין שחייתי בשקר או סתם בזבזתי שנים על כלום. מפחדת לאבד קליפות ריקות של תאוות וגאוות. אבל הנפש דורשת את שלה ומחזירה אותי לשיעורי היהדות האלה. פעם בשבוע, ארבע וחצי שעות, מציאות חדשה. הלב גואה, הדופק עולה, והתורה נכנסת עוד קצת למקום העצום הזה שאליו היא שייכת.
 
אין מספיק מילים להסביר. אינסוף תחושות, מחשבות, ניסיונות, התמודדויות ומלחמות גדולות מתגברות בכל רגע. וה'. איך מסבירים את אלוקים, על כל שמותיו, פניו וגילוייו בקיומי המוגבל? קרוב ונסתר, אבא, אהוב, אנרגיה, נקודה של אור, כאב עמום בחזה, דמות בלי גוף, נוכחות בלתי מורגשת, פחד איום, שמחה אדירה, געגוע נורא, רגש ממלא, הטוב הגמור, המנחם והשומע.
 
במה מתחילים? לפעמים אני מנסה להסביר שהתשובה שלי היא שכלית ולוגית, ולא רוחנית. כי הרי לא סתם יש לי את השכל הזה שחונכתי לטפח בתארים, המתהדר בבהירות מחשבה, יכולת ביטוי, ניתוח וזיכרון. אז אני מסבירה כמה לא הגיוני להניח שאין תכלית לעולם שכולו תכליתי, ממשיכה דרך האדם כיצור היחיד שיכול להזיק לעצמו ולכן הוא בעל חופש בחירה אמיתי, יחד עם הקשר המופלא בין התורה למדע, בהתבוננות בצופן הגאוני של שפת הקודש, ההיסטוריה הניסית שלנו, החכמה והעומק, הפתרונות שהיהדות נותנת לכל רובד בחיי האדם, הדיוק ומסירות הנפש שבזכותם עברה התמסורת מדור לדור, ומסיימת בשאלה הגדולה מכל – למה אנחנו פה, כפרטים, כעם ישראל, ואיך נזכה לקיים את התפקיד שלנו ואת מצוות-העל 'ואהבת לרעך כמוך'. בתגובה לנימוק השכלתני והיפה שבניתי, אמר לי מישהו שתיאור כזה שייך למי שמתבייש בתשובה שלו.
 
אני מתביישת? אני הרי מדברת על זה בכל הזדמנות עם כל מי שרק מוכן לשמוע. ויתרתי על כל הלבושים הקודמים (אלה הלא-צנועים, וגם על המלבוש הקבוע ושמו ציניות). אני רוצה להקים בעזרת ה' יתברך בית יהודי עם תורה וטהרה.
 
כל בוקר אני מודה לפניך שהחזרת בי נשמתי, בחמלה ובאמונה רבה - בי. כי אתה מאמין שהיום אצליח לגרד עוד קצת את הקליפות ולשוב אלי ואליך. צועדת בזהירות לכיור, אוחזת בנטלה הוורודה שלי ממאה שערים. ימין שמאל, ימין שמאל, ימין שמאל, ימין. מנסה להתרכז ולברך בכוונה. נשמה טהורה, ניצוץ ממעל, צלם אלוקים שלם ואמיתי שיושב לי בתוך הגוף המגושם המתעורר. בוקר מבורך מתחיל, עוד יום שאין בו שגרה ברורה. מהקרבות החיצוניים מול הסביבה החילונית ועד למלחמה הפנימית שהיא הקשה מכולן. לברר ניצוצות. אני מתפללת להאיר פנים, להיות בשמחה, לזכות לעשות חסד, שולחת ברכות לקרובים ולרחוקים. איך מגדלים בת מלך כשכל עצמיותי זועקת עדיין תאוות חומר? גאווה, יופי, שופינג, כסף, כבוד, שליטה. כמה נעימה ונוחה הדרך שהיצר הרע מוביל אותי בה. לפעמים אני שבה ומתרסקת אל תוך התל-אביביות. החטאים שחשבתי שנפטרתי מהם שבים ומתהפכים עלי בעוצמה. ריבונו של עולם, כמה ארוכה הדרך אליך. עוד יום של תשובה מתחיל".
 
עד כאן דבריה. את הטקסט הזה קראתי, כאמור, לפני כחצי שנה, ושמרתי בצד מתוך כוונה לפרסם אותו בתחילת חודש אלול. מה יותר מתאים לימי הרחמים והסליחות מהרגשותיה מלאות הרעננות של בעלת תשובה טרייה-טרייה משנת תשע"ב המסתיימת?

4.

בל זה ממש לא סוף הסיפור. זאב וולפסון נפטר בארה"ב ביום שני בבוקר. מנהלי מוסדות רבים נסעו מהארץ במיוחד להלוויה, ומי שלא הספיק, בא לנחם את בניו בשבעה. הרב משה שפירא, שידוע כמי שבורר את מילותיו ונזהר מאוד מהגזמות, פתח את הספדו כך: "אנחנו בתום השלושים מההסתלקות של עמוד התורה של הדור, הרב אלישיב. והנה, הקב"ה לקח מאיתנו גם את עמוד גמילות-חסדים של הדור".
 
מאז ההלוויה ובמהלך כל ימות השבוע התפרסמו מאות מודעות-אבל של מוסדות שהמנוח היה מעורב בהקמתם ובשגשוגם. הנה כאן בתמונה המצורפת אתם יכולים לראות שתיים מהמודעות שהודפסו ב'יתד נאמן'.
 
אבל רגע, לצד מודעות האבל יש מדי יום בעמוד הראשון של 'יתד' גם מודעות אירוסין.

וכשהתבוננתי באחת מהן באותו בוקר שלמחרת פטירת וולפסון, משהו צילצל לי מוכר. שימו לב לשם של הכלה במודעה מצד שמאל למעלה. כן, כן. זוהי אותה פרסומאית תל-אביבית שלפני כחצי שנה סיפרה על צעדיה הראשונים בעולם היהדות בעקבות הלימוד באחד המרכזים של וולפסון. בעוד מה שכתבה אז מעלה אבק אצלי במחשב באיזו תיקיית 'לשמור לחודש אלול', התברר לי פתאום מהמודעה שהיא כבר עמוק במדרשת 'נתיב בינה' בירושלים, ועומדת להקים את אותו בית נאמן בישראל שעליו כתבה, עם בחור שלומד אצל הרב מרדכי אוירבך מתל אביב בישיבת 'הליכות שלמה' (על שם אביו, הרב שלמה זלמן אוירבך). קרן ודניאל. שני ישראלים שבלי השיגעון של הנדיב שנפטר השבוע בקווינס היו נמצאים במקום כל כך אחר. ברוך דיין האמת, ומזל טוב.
 
וכך, באותו ערב ממש, התקשרו מעשרות מוסדות וארגונים למערכת העיתון בבני ברק, להכתיב מודעות-אבל מרובות תיאורים וסופרלטיבים על "האי גברא רבא ויקירא". אך מודעת אירוסין אחת קטנה מתל אביב, עם שני שמות וללא אף תואר, של שני צעירים שספק אם בכלל שמעו על זאב וולפסון, סיכמה יותר מכל השבחים את מסכת חייו.
 
והרי ככה בדיוק הוא אהב את מפעלותיו למען היהדות - פשוטים, אמיתיים, ובלי ששמו מתנוסס עליהם.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

המשגיח הליטאי שקירב את השליח החב"די
שוברות את הקרח: שתי נשים ורצון אחד גדול
ילדי החטא שלי
האם צריך לנטוש את הדת כדי לשחק בסרט?
העיוור שפקח את עיניי
חילול ה' או תוכחה?
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |