דבר תורה קצר לשולחן השבת, פרשת "בא"

'כדורי.נט' מגיש: פנינים לפרשת השבוע "בא", מתוך הספר "אוצר הפנינים" על התנ"ך

"ויט משה את ידו על השמים, ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים" (י, כב).

מדרש: "אמר הקב"ה למלאכי השרת, ראויים המצרים להביא עליהם חושך או לא, אמרו לו ראויים. ולמה הביא עליהם חושך, חד אמר משום מטמוניות, וחד אמר כדי שימותו רשעי ישראל בחושך".

ואפשר לבאר, בהקדים הגמרא במסכת סנהדרין (י"ז), שאדם היוצא חייב בדין לדעת כל הדיינים, פטור הוא ממיתה, עד שיהיה דיין אחד לפחות שיחלוק על חבריו ויפסוק לטובתו, ואז תכריע דעת הרוב לחייבו.

ועוד יש להקדים, שכתב הרמב"ם, אם נחלקו הב"ד בטעם חיוב הנידון, אע"פ שדעת כולם לחייבו, וצריך להיות פטור כנ"ל, דינו שחייב מפני שלא חייבוהו כולם מאותו הטעם.

וזהו ביאור המדרש, "אמר הקב"ה... אמרו לו ראויים", ונמצא א"כ שדעת כולם היתה לחייב את המצרים במכת חושך, ולכן הוקשה לבעל המדרש, "למה הביא עליהם חושך", שהרי אם חייבו כולם את הנידון, דינו שפטור, וע"ז עונה "חד אמר... וחד אמר" שנחלקו ביניהם בטעם החיוב, כי כאן היה טעם מיוחד לחייבם...

"ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם. ויאמר משה, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוהינו, וגם מקננו ילך עמנו... כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוהינו" (י, כד - כו).

יבואר בהקדם הגמרא במסכת עבודה זרה, שהעכו"ם חשודים על רביעת הבהמות, ולכן אם היתה בהמת ישראל תחת ידי הגוי, אסורה היא להקרבה. אבל בהמת הגוי מותרת, מפני שחס הוא על בהמתו שלא תבוא לידי עקרות, ולכן אינו רובעה.

וזהו ביאור הפסוק, "ויקרא פרעה... לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג", מפני שאין לכם צורך בו, שהרי צאן זה היה תחת ידינו ופסול הוא להקרבה, ואם רצונכם רק לעבוד את ה', למה לכם לקחתו?

"ויאמר משה, גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוהינו", ובהמותיך הרי כשרות להקרבה, "וגם מקננו ילך עמנו... כי ממנו נקח" את הוולדות היוצאים ממנו ולא אותו בעצמו, שהרי הפסולים להקרבה - וולדותיהן מותרים...

"ויאמר ה' אל משה... כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, א-ב).

אפשר לבאר סמיכות הפסוקים, בהקדים הגמרא במסכת בבא מציעא (ע"ה), שפועל החוזר בו באמצע המלאכה ואינו רוצה עוד לעבוד, ידו על התחתונה. וגם בעל הבית, אם חזר בו באמצע העבודה, ידו על התחתונה.

ועוד יש להקדים, הגמרא במסכת סנהדרין (צ"א), שהמצריים תבעו את ישראל למשפט אצל אלכסנדר מוקדון, שהיה מלך על העולם באותו זמן, וטענו שכתוב בתורה "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", ולא מצינו שהחזירו ישראל את מה שלקחו מהם, וא"כ צריכים הם עתה להחזיר להם את מה ששאלו מאבותיהם.

ונטל אדם אחד ששמו היה גביהא בן פסיסא רשות מן החכמים, וענה להם, אם ראייתכם מהתורה, הרי כתוב בה "ומושב בני ישראל במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה", וכל הזמן הזה רדו בהם בפרך, וא"כ צריכים אתם להחזיר לנו קודם את שכר העבודה של שישים ריבוא בני אדם שיצאו משם (שאלו היו רק חמישית מכל העם שהיה שם, כידוע). וכשראו המצריים שאין בפיהם מענה, ברחו להם, והניחו את שדותיהם זרועות וכרמיהם נטועות.

וזהו ביאור הפסוק, "גרש יגרש אתכם מזה" בעל כרחו, ונמצא א"כ שפרעה שלחם ממצרים לפני שנגמרו ארבע מאות שנה, ודומה הדבר לבעל הבית שחזר בו באמצע העבודה, ודינו הוא שידו על התחתונה, ולכן "דבר נא באזני העם וישאלו" ואין לחשוש שבעתיד יתבעו המצריים את ישראל על כליהם, מפני שידם על התחתונה, וצריכים הם לשלם שכר עבודתם של ישראל.

אבל אם היה הקב"ה מוציא את ישראל בעל כרחו של פרעה, היה הדבר דומה לפועל שחזר בו באמצע העבודה ודינו שידו על התחתונה, ולא היה באפשרותם של ישראל לתבוע את שכרם על העבודה הרבה שעבדו שם.