דבר תורה קצר, על מגילת אסתר - לחג הפורים

7/03/2012 10:25
הספר "אוצר הפנינים" (הגדל)
הספר "אוצר הפנינים"

'כדורי.נט' מגיש: פנינים על מגילת אסתר, ושאר המגילות, לחג הפורים, מתוך הספר "אוצר הפנינים" על התנ"ך

 

מגילת אסתר

יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי להם (ה, ח).

ובגמ' במס' מגילה (דף טו:) הקשו, על מה ראתה אסתר לזמן את המן הרשע למשתה.

ואפשר לתרץ על שאלה זו, בהקדים הגמ' במס' פסחים (דף קיא.), שאשה נדה העוברת בין שני אנשים, אם בתחילת נידתה היא, הורגת אחת מהם, ואם בסוף נידתה היא, עושה מריבה ביניהם. ועוד יש להקדים, שאמרו בגמ', מנהג מלכות הרשעה כשגוזרים גזירה על הציבור, אם מת אחד מהמלוכה, מתבטלת אותה הגזירה. ועוד יש להקדים, הגמ' במסכ' מגילה (דף טו.), עה"פ "ותתחלחל המלכה", שבאותו הזמן פירסה אסתר נדה.

ולפ"ז מובן, שכוונת אסתר היתה לזמן יחדיו את אחשוורוש והמן, כדי שתוכל לעבור ביניהם, ואז ממה נפשך, אם בתחילת נידתה היא, תהרוג אחד מהם ותתבטל הגזירה, ואם בסוף נידתה היא, תעשה מריבה ביניהם וגם כך תתבטל הגזירה...

מגילת שיר השירים

הביאני  אל  בית  היין  ודגלו  עלי  אהבה (ב, ד).

מדרש: "אל תקרי ודגלו אלא ודילוגו".  ולא  מובן. 

ויבואר בהקדם הגמ' במסכ' מגילה (דף ט.), שתלמי המלך קיבץ את שבעים זקני ישראל, והכניס כל אחד מהם לחדר אחר, וביקשם לתרגם לו את התורה ליוונית. וכשראו הזקנים שבכמה מקומות יכול המלך לטעות ולפרש אחרת מכוונת התורה, ויתחלל שם ה', שינו את התיבות בכמה מקומות ודילגו לו כמה תיבות. ולבסוף נמצא שכולם כיוונו לדבר אחד, אע"פ שכל אחד מהם היה נתון בחדר אחר.

וזהו ביאור הפס', שהתורה אומרת על תלמי המלך "הביאני אל בית היין"  שהוא בית שבעים  הזקנים  (יין בגימט' שבעים), "ודיגלו עלי אהבה", אל תקרי אלא ודילוגו, שהתיבות שדילגו בה הזקנים נאהבו עליה ואין לה טענות על מה שעשו בחכמתם...

מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (ז, ז).

מדרש: "מה יפית - בלולב, ומה נעמת - בתשובה". ולא מובן.

ואפשר לבאר, בהקדים הגמ' במסכ' סוכה (דף לג.), שמצווה לאגוד הלולב, אע"פ שאין חיוב בזה מן הדין, מפני שנאמר "זה אלי ואנווהו". ועוד יש להקדים, שאמרו במדרש, למה כהו עיניו של יצחק, יש אומרים מפני שהציץ בשכינה בשעת העקידה, ויש אומרים מפני שלקח שוחד מעשיו. ועוד יש להקדים, שאמרו במדרש, שאל השטן את הקב"ה, כיצד אתה מקבל את תשובתם של ישראל, והרי זה כשוחד שנותנים לך ישראל. וענה לו שאב מותר לקבל שוחד מבנו, וישראל הם בנים לקב"ה.

וזהו ביאור המדרש, "מה יפית - בלולב", שישראל אוגדים את הלולב מפני "זה אלי ואנווהו". ואם תקשה שמא נצרך פס' זה לדרשה אחרת, כמש"כ רש"י בפס' שם, שהראו ישראל באצבע על השכינה, וממילא אין צורך לאגוד הלולב, זה לא יתכן, שהרי יצחק שראה את השכינה כהו עיניו וא"כ אי אפשר לומר שראו ישראל את השכינה. ואם תקשה, שמא לקח יצחק שוחד מעשיו ולכן כהו עיניו, ולא  על  שהסתכל  בשכינה, ע"ז עונה  "ומה  נעמת - בתשובה",  מכך שה' מקבל את תשובת ישראל, תלמד שאב מותר לקבל שוחד מבנו, וא"כ אי אפשר לומר שיצחק קיבל שוחד מעשיו...

מגילת קהלת

עת ספוד ועת רקוד (ג, ד).

יש להקשות, מדוע  לא  נאמר "עת לספוד ועת לרקוד", כמו שנאמר עת לבכות ועת לשחוק וכו'.

ויבואר בהקדם הגמ' במסכ' מגילה (דף ג:), שמבטלים תלמוד תורה מפני הוצאת המת והכנסת כלה.
 
ולפ"ז מובן, שאות ל' רומזת על לימוד תורה (שמתחיל באות ל'), וזה בא ללמדנו שדווקא מפני ספוד ורקוד מבטלים תלמוד תורה, ומפני זה לא נכתבה אות ל', אבל שאר הדברים לא ידחו את לימוד התורה ועל כן נכתבו באות ל'...

ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר הם חיים עודנה (ד, ב).

יש להקשות, מהו "שכבר מתו", והרי הזכיר כבר שמתים המה.

ואפשר לבאר, בהקדים הגמ' במסכ' ברכות (דף לד:), "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ועוד יש להקדים, שאמרו בגמ', צדיקים במיתתם נקראים חיים, רשעים אפי' בחייהם קרויים מתים.

וזהו ביאור הפס', "ושבח אני את המתים", הם הרשעים שנקראים מתים בחייהם, "שכבר מתו", שהיו בעבר רשעים אבל עתה חזרו בתשובה, "מן החיים", הם הצדיקים, "אשר הם חיים עודנה", שנקראים חיים גם במיתתם. וזה מפני שמדרגת בעלי תשובה גדולה ממדרגת הצדיקים, שהרי הם טעמו טעם חטא ואע"פ כן פרשו ממנו...

טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם (ד, ט).

יבואר בהקדם הגמ' במסכ' ראש השנה (דף יח.), שאביי ורבא באו מבית עלי, שנגזר עליהם למות בקיצור ימים. אבל בכל זאת היה הבדל ביניהם, כי אביי שעסק בעיקר בתורה, חי ארבעים שנה, ורבא שעסק בתורה ובגמילות חסדים במידה שווה, חי שישים שנה.

וזהו ביאור הפס', "טובים השניים מן האחד", העוסק בתורה ובגמילות חסדים יחדיו כפי שעשה רבא, הוא עדיף ממי שעוסק בתורה בעיקר, כפי שעשה אביי, והטעם לכך  "אשר יש להם שכר טוב בעמלם", ששכרם הוא "טוב" (בגימט' עשרים, בצירוף האותיות),  שהיא תוספת עשרים שנה לחייהם, כמו שהוסיפו לרבא...

טובה חכמה מכלי קרב, וחוטא אחד  יאבד  טובה הרבה (ט, יח).

יבואר בהקדם הגמ' במסכ' חגיגה (דף ט:), שאינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת, שהשונה פרקו מאה ואחת אינו שוכח. וביארו שם, ששמו של מכאל שר התורה הוא בגימט' מאה ואחת, וס"מ הוא בגימט' מאה ומצדו באה השכחה, ולכן השונה פרקו מאה ואחת מגביר את כחו של המלאך מכאל על הס"מ.

וזהו ביאור הפס', "טובה חכמה מכלי קרב", ולכן צריך אתה ללמדה ולא לשכחה לעולם, "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", המחסר אחד מתוך מאה ואחת פעמים, מאבד טובה  רבה בכך שהוא שוכח ואינו זוכר את כל מה שלמד (וחטא הוא מלשון חיסרון)...

ועוד אפשר לבאר, בהקדים הגמ' במסכ' ברכות (דף סג:), שאדם הקורא קריאת שמע בכל יום שחרית וערבית, ופעם אחת לא קרא, דומה הוא לאדם שלא קרא מעולם קריאת שמע.

וזהו ביאור הפס', "וחוטא אחד", המחסר פעם אחת קריאת שמע, "יאבד טובה הרבה" מפני שכל מה שקרא עד עתה קריאת שמע בימי חייו נחשבים כאילו לא קראם...

ועוד אפשר לבאר, בהקדים דברי חז"ל, עה"פ "והוא באחד ומי ישיבנו", שאם ישראל שרויים באחדות נמצאת השכינה עימהם. וזהו ביאור הפס', "וחוטא אחד", אדם הפורש מן הציבור ומחסר ממנו את האחדות, (שרמוזה בתיבת "אחד"), במעשיו "יאבד טובה  הרבה" מפני  שמסלק  השכינה  וגורם  צרות  הרבה...

ועוד אפשר לבאר, בהקדים הירושלמי במסכ' מגילה (פ"ד דף ע"ה), שאם היו עשרה אנשים בבית הכנסת ויצא אחד מהם, ובגללו התבטלו קדיש וקדושה וברכו, עליו נאמר "ועוזבי ה' יכלו". וזהו ביאור הפס', "וחוטא אחד", אם נחסר אחד מן המניין, ע"י שיצא והלך לו, "יאבד טובה הרבה" במעשהו זה, מפני שמאבד מעצמו ומכל הציבור את מעלת התפילה בציבור ועניית אמן וקדושה וכו'...

לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו (י, ב).

יבואר בהקדם הגמ' במסכ' בבא בתרא (דף כה:), שהשכינה נמצאת במזרח. ועוד אמרו שם, הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין. ונמצא א"כ, שאדם העומד ופניו לשכינה שהיא במזרח, יהיה הדרום לימינו והצפון לשמאלו.

וזהו ביאור הפס', "לב חכם לימינו" לילך לדרום כדי להחכים ולהשכיל עוד ועוד, "ולב כסיל לשמאלו" לילך לצפון כדי להעשיר ולהשיג הבלי עולם הזה...
 
סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם (יב, יג).

ובמשנה במסכ' אבות (פ"ד מ"ב): "בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה".

ויש להקשות, מה בא התנא להשמיענו בזה, וכי לא ידענו שצריך האדם לברוח מעבירות ולרדוף אחר התורה והמצוות. ועוד יש להקשות, מה ראה לתת טעם לדבריו "שמצוה גוררת מצוה", וכי מבלעדי זה אין ראוי לרדוף אחר המצוה. ועוד יש להקשות, מהי "מצוה קלה" שאמר התנא, והרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות, וכיצד ירוץ האדם אחר מצוה קלה. ועוד יש להקשות, מהו לשון "מן העבירה" בה' הידיעה, שמכך משמע שהיא עבירה מיוחדת, וא"כ צריכים אנו לדעת מהי.

ויבואר בהקדם הגמ' במסכ' נזיר (דף כג:), שלעולם יעסוק האדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, וראיה שבלק הרשע, בשכר שהקריב מ"ב קרבנות, זכה ויצאה ממנו רות. ואח"כ בהמשך דברי הגמ' אמרו, שעבירה לשמה שקולה כמצוה שלא לשמה.

וזהו ביאור המשנה, "הוי רץ למצוה קלה" שהיא מצווה שלא לשמה, "ובורח מן העבירה", שהיא עבירה לשמה, מפני "שמצוה גוררת מצווה", ואם תעשה מצוה שלא לשמה, תגרור מצוה זו אחריה מצווה נוספת שתהיה לשמה. "ועבירה גוררת עבירה", אם תעשה עבירה לשמה, אפי' שנחשבת כמצוה, הרי שעבירה זו תגרור עבירה נוספת שתהיה לשמה. ולכן יש לרדוף רק אחר המצוה, ולברוח מכל עבירה שהיא...

מגילת רות

ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (ב, יב).

ובמדרש רבה כאן (פרשה ה'): "ותהי משכורתך שלימה - אמר ר' חסא, אשר באת לחסות". ולא מובן מה רוצה לומר, הלא זהו ממש המשך הפס'.

ויבואר בהקדם הגמ' במסכ' נזיר (דף כג:) "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשכר לילה אחת שקדמה (בת לוט) בכירה לצעירה זכתה וקדמתה ארבעה דורות למלכות". וביארו שם, שבנות לוט במעשיהן עם אביהן התכוונו לשם שמים, ולכן התגלגלו שוב לעולם כדי לקבל שכרם. ובת לוט  הבכירה  התגלגלה  ברות המואביה, והצעירה התגלגלה בנעמה העמונית שהיתה אשת שלמה.

וזהו ביאור המדרש, שהוקשה לר' חסא, כיצד נאמר "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה" שבזה רמז לה שייצאו ממנה ארבעה דורות, שהם עובד ישי דוד ושלמה (וזה רמוז בתיבות "משכורתך שלמה" שהוא שלמה המלך), ומאידך אחותה זכתה למלוכה רק בימי רחבעם שבא מנעמה העמונית, ומה נשתנתה הבכירה מהצעירה. וע"ז עונה "אשר באת לחסות" וקדמת לאחותך בלילה אחת, לחסות תחת כנפי לוט, ולכן זכית לשכר זה...

ועוד אפשר לבאר, בהקדים הגמ' במסכ' שבת (דף קי"ג:), עה"פ "ויאמר בועז... למי הנערה הזאת", שהקשו שם "וכי דרכו של בועז לשאול בנערה? אמר ר' אלעזר, דבר חכמה ראה בה, שני שבלים לקטה, שלושה לא לקטה". וביארו שם, שאין כוונת בועז למה שלקטה שניים, והניחה את השלוש, שהרי כולם יודעים ללקט שניים ולא שלוש. אלא שגרים מותרים ללקט גם שלושה חיטים, שלא כמו העניים, כדי שיאמרו שאוהבים אותם ביותר, וחכמת רות היתה שלא לקטה שלוש בתחילה, כפי המותר לה, אלא הניחה אותם לסוף, שהרי ממילא לא ייקחם איש מלבדה, מפני שאין שם גר אחר, ועל כן ליקטה יחד עם כולם שני שעורים, עד שנגמרו אותם השעורים, ואח"כ ליקטה לבדה שלושה שעורים. וכך ליקטה גם שניים וגם שלושה.

וזהו ביאור המדרש, שהוקשה לר' חסא מהפס' "ישלם ה' פעלך" שזהו רמז לליקוט שני שעורים, וכן "ותהי משכורתך שלימה" שזהו ליקוט שלושה שעורים, על מה זכתה לשכר כזה. וע"ז עונה "אשר באת לחסות" תחת כנפי השכינה ולהתגייר, וא"כ מותר לה על פי הדין ללקט שניים או שלושה ככל שתחפוץ, שכך הוא דין הגרים...

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |