תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

"לא יכולתי להתאפק. התחלתי לדבר עם אלוקים"

12/04/2013 09:15
צילום: "הידברות" (הגדל)
צילום: "הידברות"

 

החיים החדשים של משה חיים ● לפני מספר שנים, הוא היה מוכר בציבור החילוני בהקשרים אחרים לגמרי - כבעלה של פנינה רוזנבלום ● אך מאז משה חיים גזז את המחלפות, חבש כיפה שחורה, הביא שלושה ילדים, והיום הוא ממובילי בניית בית הכנסת החדש של רמת אביב ● "הבנתי שיש כאן דרך מצוינת, ערכית, שמדברת הרבה יותר לעומק ולא מתעסקת רק בעניינים גשמיים", הוא אומר בראיון ל'הידברות'

מאז ומתמיד, היה משה חיים אדם מאמין. בבוקר אחד בשנת 1999, צלצל פעמון הדלת בביתם של פנינה רוזנבלום ומשה חיים. השניים היו עסוקים באותם ימים בהרצת המפלגה החדשה שהקימו. בפתח הדלת עמד היועץ האסטרטגי מוטי מורל, שהגיע כדי להציע להם את שירותיו הידועים. "אני מאמין בריצה של פנינה לפוליטיקה", אמר מורל לבני הזוג (בסופו של דבר למפלגה חסרו 3,000 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה). "אבל אם תקבלו את האסטרטגיה שלי, לדעתי תוכלו להכניס הרבה מנדטים, הרבה יותר ממה שאתם חושבים".

הדגל שמורל ביקש מהם להניף, הוא זה של המלחמה נגד החרדים וגיוס תלמידי ישיבות. זה היה הרבה לפני שקמה מפלגת "שינוי". הוא הבטיח שזה הטיקט שיעבוד, אבל בני הזוג סירבו, ורוזנבלום הודיעה חד משמעית שהיא מעדיפה לוותר על הפוליטיקה מאשר לצאת נגד המגזר החרדי.

משה חיים לא ידע אז שעשר שנים לאחר מכן הוא יהיה אדם דתי. הוא התפרסם כבעלה הצעיר של פנינה רוזנבלום בתחילת שנות התשעים, ונתפס בציבור כאדם קליל ונהנתן, איש עסקים שהשעה משחקת לו.

אך כיום, הכל השתנה. את השיער הארוך והמחומצן מחליפה היום כיפה שחורה על שיער קצוץ, את ניהול אימפריית הקוסמטיקה עם פנינה מחליף ניהול אשכול גני ילדים ביחד עם אשתו השנייה, דקלה, ואת חיי המותרות מחליפים חיי תורה.

היום, כשהוא צופה בנסיקה של יאיר לפיד שמניף את דגל השוויון בנטל, הוא מאוכזב וכואב. "הסטיגמה והאווירה שלפיד יצר עושים לי כל כך הרבה רע בלב, ואני מקווה שזה ייגמר מהר, כמו הקריירה הפוליטית של אבא שלו", הוא אומר. "בשנים האחרונות אני מבין יותר ויותר את נושא לימוד התורה. אני יודע כמה זה חשוב, עד כמה זה משנה את האדם, עד כמה זה עולם ומלואו. אני יודע שהטענות שלו הן בלוף אחד גדול, ולכן זה מרגיז אותי".

מה זאת אומרת?
"מימון הישיבות הוא אפסי לעומת מימון האוניברסיטאות. ברור שמערכת החינוך של הציבור הדתי טובה עשרות מונים מזו של החילונים. אנחנו רואים את התוצאות בפועל. אני מסתובב היום בבתי ספר חילוניים ורואה ילדים בני 12-13, שזה פחד פחדים. תראה את ההתנהגות, הדיבור, האלימות, היחס להורים, הרדידות. לא צריכים לטפל קודם כל בזה?".

ב-2001 התגרשו בני הזוג אחרי כמעט עשור לנישואיהם. בין השאר, בגלל שחיים התנגד לכניסתה של רוזנבלום  לחיים הפוליטיים. שני ילדיהם המאומצים, חן (היום בת 20, חיילת) וגל (18, לקראת גיוס), נשארו בחזקת רוזנבלום. מבחינת חיים זו הייתה התקופה הקשה בחייו. "אתה רגיל למסגרת ולסדר יום, רואה את הילדים, קם לעבודה – ופתאום הכל מתמוטט. גם אם הדברים באים מתוך בחירה, זה מאוד קשה. למתבונן מבחוץ גירושים וחזרה ל"לבד" יכולים להיתפס כמשהו חווייתי, אבל זה ממש לא. ממש לא. הניתוק מהילדים היה לי קשה. אני זוכר שהם באו אליי לדירה ברמת גן, ישנו אצלי, עשינו קידוש. היה להם מאוד קשה עם הפרידה. היו רגעים לא קלים".

 

"הכל קורס ביום אחד"

אנחנו נפגשים בפנטהאוז של משפחת חיים הממוקם בקומה השביעית של בניין דירות יוקרתי ברמת אביב. כאן גרים בכיף דקלה, אשתו מזה שמונה שנים, והילדים אור (8), שירה (4) ותמר (2). הדירה מאובזרת ומעוצבת למשעי, הצבע הלבן שולט והפרטים הבולטים הם מראה ענקית ברוחב שני מטרים בתוך גלופה אמנותית יפהפייה והנוף לים הנשקף מבעד לחלון. בהמשך אנו עוברים גם אל חדר הלימוד, שכולל ספרייה גדולה עם ספרי יהדות, שולחן וסטנדר שבו חיים לומד – בדרך כלל כשהוא לבדו ובזמן שאין שיעור תורה בבית הכנסת, שאליו נצא תכף לתפילת ערבית.

החיים המסודרים האלה הגיעו אחרי לא מעט ייסורים וחפירה עצמית. "בוקר אחד, תקופה קצרה לפני הגירושים, התעוררתי מוקדם בבוקר", משחזר משה. "היה לי לילה קשה, אחרי שהבנו שזה עומד להתפרק. אנשים התקשרו, קרובים דיברו איתנו, והייתי ככה שקוע בתוך עצמי. הבנתי שקורה משהו שאני לא מצליח להבין בכלל את משמעותו, ושהוא נמצא מעבר לכוח שלי. יצאתי מהבית עם האופנוע, נסעתי באיילון ולא ידעתי לאן. פתאום עצרתי בצד. זה היה רגע מאוד קשה. הסתכלתי לשמיים. נשברתי. בכיתי. אני לא בוכה אף פעם, אבל כאן לא יכולתי להתאפק. התחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו שאני רוצה להתחיל משהו אחר בחיים שלי, משהו אחר. הרגשתי שכל הזמן טיפלתי בשוטף, ופתאום כשהלבד התקרב, הרגשתי שאין לי כלום. כשאדם בונה משהו במשך הרבה שנים, ופתאום הכל קורס ביום אחד – זה נותן תחושה של חוסר אונים. אמרתי לאלוקים ´זהו, רק אתה נשארת לי. עכשיו תוביל אותי בכיוון אחר´.

משם נסעתי לאחי הגדול, הייתי אצלו חודש ימים, למדתי כל מיני דברים ביהדות. הייתי די מבולבל בכל מה שקשור לדת כי רציתי לקבל הכל מהר מאוד – גם ללמוד את ההיסטוריה, גם הלכה, גם להעמיק בנושאים שונים. תוך זמן קצר הבנתי שאני יודע רק חלק קטן מהתורה. הדברים האלה חידדו אצלי את המשיכה".

התיאור שלך נשמע כמעט אוטופי. לא היו לך קשיים?
"זה לא היה קשה כי הייתי די שבע מהחיים. אוי (צוחק), זה נשמע לא טוב, כאילו אכלתי וזללתי. פשוט הבנתי שיש כאן דרך מצוינת, ערכית, שמדברת הרבה יותר לעומק ולא מתעסקת רק בעניינים גשמיים".

לא חששת להימשך יותר מדי? זה מאפיין הרבה אנשים בתהליך התשובה.
"להפך, הרגשתי מיאוס מעצמי. הרגשתי חסך, הרגשתי שאין בי עומק, שורשים, שאין בי שום דבר מעבר לידע ולאינפורמציה שצברתי בחיי היומיום שלי. זה לאו דווקא קשור למשבר. נכון שהיה משבר, אבל זה גם קשור לגיל מסוים. למרות שהיום אני רואה כאן בקהילה שלנו ברמת אביב חבר´ה מאוד צעירים, מוכשרים, שאפתניים, מוצלחים – שרוצים לדעת מה אנחנו עושים בעולם הזה חוץ מלהנות, לאכול, להתרבות ולמות".

הבייבי האמיתי - בית הכנסת החדש

היום משה ואשתו מנהלים במשותף אשכול של חמישה גני ילדים ברמת אביב, עסק שגם הוא החל במקריות. סדר היום שלו מאוורר למדי, וכולל את ניהול הגנים, לימוד תורה קבוע בשעות 11:00 עד 12:30, הוצאת הילדים ממוסדות החינוך, וחזרה לכולל ב-16:00, ללימוד תורה ותפילות מנחה וערבית.

הבייבי האמיתי של חיים הוא בית הכנסת החדש "תהילת אביב" ברמת אביב. אמנם אין לו כרגע תפקיד מוגדר בכוח, אבל הוא אחד המובילים של ההיכל, שבנייתו תסתיים בקרוב. "שני חברים מהשכונה הגו את הרעיון, והחליטו להקים עמותה בשם ´תהילת אביב´", הוא מספר בזמן שאנחנו צועדים לבית הכנסת, מרחק רבע שעה הליכה מביתו. "בהתחלה התפללנו במקלט בשכונה, בתוך מרכז מסחרי. בימי חול היה שם חוג ריקוד, ובשבתות היינו מאלתרים ומנסים ליצור אווירה של מקום שאפשר להתפלל בו. עם הזמן התחלנו במהלכים לבניית בית כנסת קבוע, ועכשיו הבנייה ממש לקראת הסוף. חלק נכבד מהתרומה הגיע ממשפחת ספרא".

הוא מציג לי בגאווה את מבנה בית הכנסת העתידי. השלמתו תסתיים בעוד כשמונה חודשים. בינתיים יש פה בניין גדול ומרשים, עם עיצוב של מגן דוד לאורך ולרוחב. השיש בגוון לבן-אפרפר, הריצוף לא גמור, אבל לא קשה לדמיין את התוצאה הסופית. הקומה הראשונה תכלול 130 מקומות ישיבה למתפללים וללומדי התורה, בקומה השנייה תהיה עזרת נשים, וקומת המרתף תכיל 400 מתפללים. בינתיים, עד שיושלם המבנה, פועל בית הכנסת בתוך מקלט מתחת לבית ספר גדול בשכונה. ביום כיפור מגיעים לאולם התת קרקעי לא פחות מ-1,200 מתושבי השכונה. אברכים מבני ברק מעבירים שיעורי תורה יומיים והרב זמיר כהן מעביר שיעורים קבועים. הקהילה המצומצמת מונה כ-60 משפחות, רובן של חוזרים בתשובה.

לא עוזב את רמת אביב

לרגע אפשר לשכוח שמדובר ברמת אביב, ואי אפשר שלא לתהות איך המתפללים הצעירים והמשכילים מצאו את עצמם כאן, קרובים לשפע פיתויים מעבר לכביש. "הרוב המכריע של עם ישראל רואה בית כנסת אחת לשנה, ברוך השם", אומר חיים. "יש יום אחד שמוציא את כולם מהבית, ונותן לכולם פרופורציות. יש כאלה שזה נשאר איתם עד לפעם הבאה, ויש כאלה שמחליטים לשלב את האמונה גם ביומיום. נכון שיש כאלה שלא מוכנים לחוות את היהדות, אבל בסופו של דבר מי שטועם נשאר. בינתיים אנחנו מהווים קהילה של ממש, ומדי פעם גם יוצאים לטיולים משותפים לקברי צדיקים ולמקומות קדושים. אנשים מבינים כאן שצריך אהבת חינם, שצריך לפרגן אחד לשני".

אבל אני מניח שקשה יותר להיות דתי ברמת אביב. לא היה לך נוח יותר לקיים אורח חיים כזה בירושלים, למשל?
"זה לא התחיל מלהיות דתי ואז לבוא לרמת אביב, אלא להגיע מרמת אביב לחיים דתיים. ודאי שאם הייתי חי בבני ברק ועובר לרמת אביב, אין לי ספק שתוך שבועיים הייתי מקבל זרם וחוזר למקום שממנו באתי. אבל אני חי כאן בתל אביב 22 שנים, וזו המציאות".

בכל זאת, המתירנות חוגגת בתל אביב. זה לא כמו לחיות בתוך בועה?
"המתירנות היא עולמית ונמצאת בכל מקום, תל אביב היא בועה בתוך המתירנות, היא הופכת להיות עיר ליצנית. לצערי אנחנו שואבים לא מעט מהתרבות המערבית, והחיקוי תמיד יוצא גרוע מהמקור. כשאתה חי את העיסוק שלך, כבר לא מעניין אותך מה קורה מסביב. כשאתה לומד דף גמרא, רואה דרכה את האמת, מה מעניין מה קורה בסצנה?"

הייתה התנגדות של  מתושבי רמת אביב נגד חב"ד, איפה אתם בסיפור הזה?
"חלק מזערי מתושבי השכונה הקימו בזמנו עמותה שבעצם התנגדה לפעילות חב"ד, לדוכני התפילין ולפעילות הקירוב. היו שנים לא קלות של התנגדויות. אחד הפעילים המרכזים בעמותה היה מחובר מאוד לעיתונות, והרגשנו את זה בכותרות. היו גם דברים שאיבדו פרופורציה. נראה היה כאילו יש סערה גדולה, בזמן שרוב תושבי השכונה בכלל לא התעניינו בנושא. בכל אופן, לבית הכנסת שלנו לא היתה התנגדות, וזה משקף את מה שקורה בתקופה האחרונה. אין שום סיבה להתנגדות, כי בית כנסת הוא דבר מתבקש. אפילו ברמת אביב".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
1. 
עם ישראל חוזר בתשובה!!!
ציפי (12/04/2013 17:48:53)

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |