תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הכומר שגילה את יהדותו

25/07/2013 09:10
הכומר לשעבר. צילום: הידברות (הגדל)
הכומר לשעבר. צילום: הידברות

יוחנן קסטליאנוס היה אחד הכמרים הבכירים בטקסס, עד שגילה כי אשתו מטילה ספק באמיתות הדת הנוצרית ● כשהוא חיפש תשובות לשאלותיה, הוא גילה שלנצרות אין בעצם מה למכור: "גם אם יודעים שאין בזה ממש, נוח לעצום עיניים ולהמשיך הלאה" ● מכתב משונה שהוא קיבל בדואר בזמן הנכון, גרם לו לבצע את תפנית חייו

נראה לי שהראיון עם בני הזוג קסטליאנוס, הוא אחד הראיונות המרתקים שהיו לי בחיי, אומר ליאור רוט, עורך מגזין 'קשרים' היוצא לאור בבית שמש. סיפור חיים כמו שלהם, על מוכנות לוותר על משרה חשובה ומבוססת, מעמד חברתי גבוה ומצב כלכלי מצוין - רק בשביל ללכת אחר האמת, לא מוצאים כל יום.

משפחת קסטליאנוס הייתה משפחה נוצרית אדוקה בת שלושה ילדים. בשנת תשס"ה (2005), כאשר בישראל נעשו ההכנות האחרונות לקראת ההתנתקות מגוש קטיף, הסטיקר יהודי לא מגרש יהודי הגיע עד למסך הביתי של משפחת קסטליאנוס שבטקסס הרחוקה. אם המשפחה, שצפתה בסיקור ההכנות לגירוש, התרגשה מאוד והדבר נגע ללבה. היא חיפשה מידע נוסף על הנושא, והזדעזעה כשראתה באחד האתרים, שבימים הקרובים עומדים לעקור מביתם כמות עצומה של משפחות. "גון, תראה מה קורה שם בישראל!", פנתה לבעלה.

"למה את חושבת שזה מעניין אותי?", שאל גון, שכיהן אז ככומר באחת הכנסיות שהקים בעיר אוסטין שבטקסס.

גון הגיע ממשפחה של "אנשים פשוטים". המשפחה כללה את אב המשפחה שעבד בעיצובים בעץ, את האם שהייתה עקרת בית, ואת שלושת ילדיהם, שהאמצעי שבהם היה גון (כיום בן 53). "המשפחה תמיד הייתה הולכת להתפלל בכנסייה ואנו היינו חדורי אמונה באלוקים. אבי היה אחד האנשים החשובים בכנסייה. הוא היה, להבדיל, כמו גבאי בבית הכנסת. כל חיי חייתי במשפחה דתית, הדבוקה בכנסייה. בכל יום רביעי, שישי, או שבת - היינו הולכים לתפילה".

גון קסטליאנוס גדל, נשא אישה, ועבד כיועץ פיננסי של חברות גדולות, כמו בנקים, וכן של רופאים ואנשי עסקים מהמגזר הפרטי. חצי יום עבד, ואת חציו השני של היום - הקדיש בהתנדבות לכנסייה, במטרה להיות ביום מן הימים אדם בעל השפעה בקהילה הנוצרית. הוא שאף להתקדם ולהפוך לאחד המנהיגים המשפיעים בכנסייה. כדי לא לעורר מחלוקות, החליט לפתוח כנסייה חדשה, ולא לנסות להתקדם בכנסייה קיימת. הוא פתח כמה כנסיות. לאחר כמה שנים, כשהצליח והגיע למעמד הנכסף בעירו, סאן אנטוניו, כמנהיג של כמה קהילות נוצריות - נאלץ לעבור יחד עם משפחתו לעיר אוסטין לתקופה של שנתיים, בעקבות עבודתה של אשתו, שהייתה רופאה בכירה. אנשי אוסטין, אשר שמעו שהוא מגיע לעירם, וידעו שהקים מספר כנסיות בסאן אנטוניו, פנו אליו בבקשה שיפתח אצלם כנסיות נוספות.

בתחילה סירב לבקשותיהם החוזרות ונשנות, כיוון שחשב שממילא לא ירחק היום והוא יחזור לעירו, אך לאחר מספר ימים ניגשה אליו אשתו ואמרה לו: "אולי הם באים אליך בשליחות הא-ל? איך אתה יכול לדחות אותם? לך ותפתח להם כנסייה". גון השתכנע מדבריה והחל במלאכת פתיחת הכנסייה. הכנסייה שהקים באוסטין נחלה הצלחה רבה, ותושבי המקום לא פסקו מלברך אותו על הקמתה.

בסופו של דבר, אשתו הצליחה מאוד בעבודתה באוסטין ואף קיבלה תפקיד בכיר של רוקחת. כך הם נשארו שם עשרים שנה נוספות, וקיוו שבעתיד גון יקבל משכורת על תפקידו בכנסייה. היו להם שלושה ילדים בשנות העשרה לחייהם, אך בני הזוג קסטליאנוס כמעט ולא ראו את ילדיהם, היות והיו עסוקים מאוד כל אחד בעבודתו. הילדים סבלו מחוסר יחס ומחוסר קשר עם ההורים, וההורים חשו רגשות אשמה. "לילדים שלי חסרו הורים", אומר יוחנן, "באותם ימים עשינו את זה לשם מטרה שנראתה לנו קדושה, למען הכנסייה והעם, אך כשהבנתי שהכול היה שקר אחד גדול, כעסתי מאד על אלוקים. הרגשתי שהשקעתי את כל חיי במשהו לא אמיתי ואפילו שקרי, ולא רק זה, אלא שכתוצאה מכך גם לא הייתי עם ילדיי כל השנים הללו, ואת השנים האבודות הללו - אי אפשר להחזיר", אומר יוחנן בכאב.

"כל חיי הייתי מאוד עסוק בעבודתי, אך מה ששבר אותנו והחל לערער את אמונתנו היה המכה שקיבלנו בשנת תשס"ה (2005), כאשר נכדי לקה במחלה קשה - S.M.A - ששיתקה את גופו. הרופאים אמרו שהוא עלול למות בתוך שנתיים, וגם מי שלא מת ממחלה זו – הופך נכה למשך כל ימי חייו. הדבר היה עבורנו מכה קשה. המשפחה כולה עברה משבר גדול. כאב לי שכל חיי עזרתי לאחרים ואמרתי להם לפנות לאלוקים ולהתפלל אליו, ועכשיו כשאני צריך עזרה ותשובות מאלוקים - אני חסר אונים. אשתי ייחלה לנס, וקיוותה מאוד שהנכד יבריא. לשם כך היא החלה להתפלל לאלוקי היהודים שבישראל...".

אלוקי היהודים?! כיצד עלה לה הרעיון? באזור שבו גרתם חיו בכלל יהודים?

"שאלה טובה", אומר יוחנן בחיוך. "באזור שגרתי בו התגוררה יהודייה אחת, מבוגרת, והיא הייתה יושבת עם צמרת ההנהגה הנוצרית המקומית והם היו דנים ומשווים בין הדתות. היא הייתה מסבירה להם הרבה על התורה והיהדות, וכך הייתה לנו ידיעה מסוימת על היהודים, אבל יהודים ממש - כמעט שלא הכרנו ולא ראינו. בעקבות הקשר של הכנסייה עם אותה יהודייה, כנסיות באזור אימצו מנהגים יהודיים. בהרבה כנסיות באזור היו חוגגים ומקשטים את בתי התיפלה בפירות בחג הסוכות. היו דברים שהכמרים שמעו ממנה והתחברו אליהם, וכנראה גם הרגישו צורך ממשי לעשות ולקיים אותם, אך היו גם דברים שלא דיברו אליהם. דוגמה נוספת: כל הכנסיות באזור קבעו את יום המנוחה שלהם ליום השבת".

איך עשו את זה? הרי כל הנוצרים שובתים ביום ראשון...

"התמיהה שלך נכונה מאוד", אומר יוחנן. "אני לא יודע למה, אבל היו לנו הרבה מנהגים של יהודים. אני לא ממש מבין עד היום למה ואיך זה קרה. בזמנו הכנסייה שלנו האמינה, שיום שבת הוא יום המנוחה האמיתי שצריך לשבות בו ממלאכה, ולא יום ראשון, כמו שרוב הנוצרים נוהגים. לא רק זה. האמנו גם שצריך לאכול אוכל נקי, וידענו שהאוכל הכשר של היהודים הוא האוכל הנקי ביותר".

באותם הימים שגון ואשתו התפללו לנס עבור נכדם, בארץ ישראל גורשו מתיישבי גוש קטיף מבתיהם. גון ואשתו הרגישו שהם אחים לצרה למתיישבי הגוש, ושניהם יחד זקוקים לנס: המתיישבים רצו להישאר בבתיהם, ומשפחת קסטליאנוס קיוותה לנס שיציל את נכדם ממחלתו.

בכלי התקשורת בארצות הברית לא הייתה התייחסות רחבה להתנתקות שהתרחשה בארץ, ולכן אשתו של יוחנן ערכה חיפוש בנושא. בסופו של דבר היא גילתה את אתר ערוץ 7 שסיקר את הגירוש בצורה נרחבת. עם הזמן גילתה שבאתר מופיעים גם מאמרים על הדת היהודית ועל בורא העולם, והיא החלה לקרוא אותם בשקיקה. המאמרים שקראה נתנו לה תשובות לשאלות שהטרידו אותה באותה תקופה.

מה גרם לה להזדהות כל כך עם עם ישראל ועם מפוני גוש קטיף? אני למשל, מעולם לא התעניינתי במה שקורה ליושבי כפרים נידחים במדינות רחוקות בעולם. כמובן שמעולם לא העליתי בדעתי להתחיל להתפלל לאלוהי אותם שבטים נידחים!

"זה בדיוק מה שאני אמרתי לאשתי באותם ימים", עונה יוחנן. "שאלתי אותה: מה לך ולהם? מדוע כל כך אכפת לך מהם?! אך היא, שהחלה לחפש את אלוקים, ומצאה באתר ערוץ שבע באנגלית תשובות לחלק משאלותיה, נשאבה לזה בעוצמה רבה. תמיד הייתי אומר לה: הרי יש לנו את האמת, מדוע את מחפשת דברים חדשים?, אך היא לא חדלה, והתחילה לשאול שאלות קשות על הנצרות. הדבר החל להציק לי, בגלל שבכל יום היא הייתה באה אלי עם שאלות קשות יותר על הנצרות, ואני הייתי צריך לענות לה. לא תמיד היו לי תשובות מספקות, והדבר התחיל להרגיז אותי ואף פגע בשלום הבית שלנו. היו בינינו ויכוחים רבים בעניין דת ואמונה. יום אחד הגעתי הביתה, וראיתי אותה יושבת מול המחשב ובוכה כמו תינוקת. היא ראתה במסך את החיילים מוציאים אנשים וילדים מבתיהם בגוש קטיף. באותו רגע החלטתי לא להציק לה יותר, כי חשבתי שהיא מתחילה להשתגע, ואולי היא צריכה טיפול רפואי.

"למחרת", ממשיך יוחנן, "היא הביאה לי רשימה של שלוש מאות נבואות הכתובות בתנ"ך, ושלוש מאות נבואות הכתובות בספר הדת של הנוצרים, ואמרה לי: תוכיח לי שזה נכון, ושאותו האיש הוא באמת המשיח שלנו. באותו רגע הבנתי, שיש לאשתי בעיות רציניות באמונתה, וצריך לעשות משהו דחוף בעניין. עם זאת, הקפדנו לא לדבר על כך ליד הילדים, כדי שהם לא יראו שהאמונה הדתית שלנו נמצאת במשבר.

לנצרות אין בעצם תשובות

 

"כבר הייתי מתוסכל", הוא ממשיך. "לקחתי את הדפים שהיא הביאה לי ואמרתי לעצמי: תוך שעתיים אוכיח לה הכול בלי בעיה. עוד מעט אתקשר אליה ואוכיח לה שהכול נכון, שכל הנבואות של אותו האיש נכונות ושהדת הנוצרית היא אמת. אך לא כך היה. אחרי שישבתי שעתיים מול הספרים עבי הכרס, ראיתי שאין לי אפילו תשובה אחת, ואחרי ארבע שעות של מאמץ, שלא הביא פירות - נשברתי לגמרי. התקשרתי לאחד הפרופסורים הבכירים שלמדתי אצלו, משום שחשבתי שלגדולים ממני יהיו תשובות לכל השאלות. התחלתי לשאול אותו את כל השאלות שאשתי נתנה לי, והייתי בטוח שהוא יענה לי, אלא שהוא נתן לי את אותם תשובות חלשות שאני נתתי לאשתי, ולא חידש לי כלום. אחרי שעתיים של שיחה אמר לי הפרופסור: הכול זה רק אמונה. הוא סיים את השיחה באומרו שיש לי שאלות חזקות מאוד, ושאולי אנסה לשאול פרופסור אחר, גדול ממנו. הרגשתי לא בנוח עם זה. הרי גם אני וגם אשתי נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר בכנסייה, ואין לנו תשובות לעצמנו. כעת ראיתי שגם לגדולים ממני אין תשובות".

גון פנה לפרופסור השני דרך המייל. הפרופסור השיב לו ש"הנושא אינו פשוט כמו שאתה חושב. הרבה מנהיגים וכמרים אינם יודעים על השאלות הללו דבר, ואלו שיודעים - מעדיפים לא לשאול, אלא ממשיכים בדרכם מתוך אמונה". הוא הוסיף סיפור: "בעיירה קטנה היה לתושבים קמע שעשה להם טוב, ואף שכולם ידעו שאין בקמע משהו אמיתי - הם הרגישו שהוא טוב עבורם. כך זה גם בנצרות. גם אם יודעים שאין בזה ממש, נוח לעצום עיניים ולהמשיך הלאה". באותו מייל הוא גם כתב: "אני יודע שעכשיו יהיה לך קשה יותר להמשיך לעשות את עבודתך במרץ, אמונה וכוונה, אך אני מבקש ממך לא לדבר על הספקות הללו עם מנהיגים אחרים בכנסייה, ולא לדבר על זה בכנסייה".

"אשתי כבר קיבלה החלטה שהנצרות היא שקר, אך היא עדיין לא אמרה לי את זה בצורה ברורה. היה זה לאחר מחקר שערכה במשך שלושה חודשים. היא ידעה שלא אצליח להוכיח שהיא טועה, כי היא עבדה על זה זמן רב ולא הצליחה להוכיח שנבואות הנצרות הן אמת".

 

כעס על אלוקים

 

"באותו רגע", מביט בי יוחנן במבט שקשה לתאר אותו, "כשגיליתי איפה אני נמצא עכשיו ושכל מה שגדלתי עליו והשקעתי בו כל כך הרבה שנים - הוא שקר, חשתי כעס על אלוקים כפי שלא חשבתי מעולם שאכעס אי פעם. לא היו לי שאלות או ספקות האם יש אלוקים. גדלתי וחייתי כאדם מאמין, והמשכתי להאמין, ידעתי שאלוקים קיים, אך כעסתי בגלל שלא הבנתי איך הוא נתן לי לחיות כל החיים בשקר שכזה. איך הוא נתן לי להשקיע את כל חיי וחיי משפחתי בדבר שהוא שקר. מאז שאני ילד אני חי במשפחה דתית, לומד ומלמד להאמין, ועכשיו אני לא מאמין. אפילו לילדיי לא הקדשתי מספיק זמן בגלל שהייתי שקוע במשהו שאין בו ממש. הדבר גרם לי לתסכול עצום.

ההחלטה התקבלה פה אחד: לעזוב את הכנסייה באופן מוחלט. בפועל, לא יכולתי לעזוב בפתאומיות, ולכן המשכתי להגיע לכנסייה ולתת דרשות, אלא שמעתה הדרשות היו דברי תורה שמצאתי באתר של ישיבת אש התורה... הקהל בכנסייה חש שסגנון הדרשות השתנה ולא לגמרי הבין מה קורה איתי ועל מה אני מדבר. ובאמת, לאחר מספר ימים עזבתי את הכנסייה לגמרי, כי לא יכולתי לבוא לשם יותר. אמרתי לאשתי: בואי נהיה אנשים פשוטים ולא אנשי דת, כי אני כבר לא יכול להמשיך עם זה.

"הגעתי למצב שחשבתי לעזוב את אלוקים. אמרתי לו: אני לא רוצה לדבר איתך יותר, אבל ה לא עזב אותי. בדיוק בשבוע שחשתי כעס על אלוקים - קיבלתי מכתב בדואר מבית הכנסת היהודי העתיק ביותר בסאן אנטוניו, ובמכתב - הזמנה לשמוע הרצאה על גרים... חשבתי לעצמי: איזה מוזר! במשך עשרים ושתים שנה אני מקבל בדואר כל הזמן מגזינים נוצריים וחומר נוצרי אחר, ופתאום אני מקבל משהו של יהודים?! לא ממש הבנתי מה אלוקים רוצה ממני, אך אני ואשתי החלטנו ללכת לשמוע מה יש לרב בית הכנסת, הרב מרק אנגל, להגיד לנו.

"הרב היהודי שהלכנו לשמוע סיפר על האנוסים מספרד שהתגיירו וחזרו ליהדות. התחברנו מאוד לדבריו, וכך הסתיים לו השבוע שבו כעסתי על אלוקים, בהחלטה שלי ושל אשתי - להתגייר. באותם ימים התחלנו לקרוא חומר רב על היהדות. ראינו פרסומים של הרפורמים, והתברר לנו שמדובר במשהו די דומה לנצרות, ושונה מאד ממה שאנו מחפשים. המשכנו הלאה ובדקנו את הקונסרבטיבים, אך גם מה שהם הציעו לא התאים למה שחיפשנו. הרגשנו שאנחנו צריכים משהו הרבה יותר גבוה מזה, משהו אמיתי. לאחר שישבנו במשך שעה עם הרב ברק, רב קונסרבטיבי, הרגשנו שזה לא הדבר שאנחנו מחפשים. הוא הבין שאנחנו רוצים להיות יהודים יותר אמיתיים ושלח אותנו לרב יוסף לברטוב, חסיד חב"ד".

"אשתי ואני לא יכולנו לחכות", אומר יוחנן, "הרגשנו כאילו אש בוערת בקרבנו ואנו חייבים להתקדם הלאה. שאלתי את הרב לברטוב האם אנחנו יכולים לבוא אליו עכשיו, ותשובתו הייתה מעניינת. הוא אמר לי: תבוא, אבל אני לא סופר אותך. לא הבנתי על מה הוא מדבר. רק לאחר שהגעתי, הוא הסביר לי שהוא לא יכול לספור אותי למניין לתפילת מנחה שהייתה באותם רגעים.

"לאחר התפילה הרב לא רצה לשבת איתנו. הוא ביקש מהרבנית לשוחח איתנו. התחלנו לספר לה את הסיפור שלנו ותיארנו את כל התהליך שעברנו, והיא פתחה ואמרה: למה לכם להתגייר? אתם לא חייבים. הרי אתם יודעים שאף אחד לא אוהב את היהודים וכולם רוצים להרוג אותם, אך אנחנו אמרנו לה שאנחנו יודעים מה זאת התורה ומה זו היהדות, ואנחנו רוצים להיות חלק מהעם היהודי ולחיות בארץ ישראל. כל הזמן היא השיבה לנו בשלילה, אך אני ראיתי שפיה ולבה אינם שווים. ראיתי שבאיזשהו מקום היא כן רוצה שניכנס ליהדות. אולי בגלל שהיינו נחושים כל כך. אני מרגיש ומאמין שהיינו אמורים להיות יהודים מאז שנולדנו.

"כשחזרנו הביתה - ישבנו עם ילדינו והתחלנו לספר להם על התהליך שאנחנו עוברים, על כך שאנחנו רוצים להתגייר ולהיות יהודים, ואפילו לעלות לארץ ישראל. לילדים אמרנו שזו ההחלטה שלנו, אבל הם יכולים לעשות את מה שהם חושבים. רק ביקשתי מהם שמה שיחליטו - יהיה דבר טוב וחיובי. שני הילדים הגדולים שלנו החליטו לקבל על עצמם לקיים את שבע מצוות בני נוח, אך עדיין לא קיבלו על עצמם להתגייר, ואני מכבד את החלטתם. לא מזמן, הבן הגדול בא לארץ וביקש ללמוד תורה. מיד אמרתי לו: למה לך? והוא ענה לי: אבא, אני רואה איך שאתה ואמא חיים, ואני רואה שאתם מאוד מאושרים. הדברים שלו הפתיעו אותי ושימחו אותי מאד".

"מהרגע שהחלטנו להתגייר עד הגיור הסופי - לא עבר זמן רב. הכול היה כל כך קל, והרגשתי שכל הדלתות נפתחות לפנינו בקלות. אני מרגיש שיד ה הייתה בדבר, ושהוא ממש משך אותנו אליו בחזרה. הרבה חברים שלי שהתגיירו, סיפרו לי כמה התהליך היה קשה להם. לנו היה ממש קל ונוח, למרות שבמקרים רבים תהליך הגיור הוא תהליך קשה מאד. שמחנו, ועדיין אנחנו שמחים ומאושרים להיות יהודים".

● יכול להיות שבמקור אתם יהודים?

"במהלך הגיור באמת ניסינו לבדוק את האפשרות, שאולי בכל זאת יש לנו קשר ליהדות. רצינו לבדוק אולי יש לנו DNA של יהודים ,ומצאנו שלאבא של אשתי אכן היה DNA של יהודי, אך בכל זאת לא היה ידוע אם אמה של אשתי הייתה יהודייה. ניסינו לבדוק זאת במסמכים ישנים, אך התברר שממשלת טקסס השמידה כל מסמך אפשרי, כך שלא הייתה אפשרות לבדוק את המסמכים הישנים.

 

האמא היהודיה מצאצאי האנוסים

"לי עצמי יש סיפור אחר", ממשיך יוחנן, "שנה לאחר שהתגיירנו ועלינו לארץ, נזכרתי במקרה שאירע לי פעם עם אמי. כשהייתי ילד, שיחקתי עם חברי בחוץ, ובאותו זמן היה אחד החגים הנוצריים. פניתי לאמי, ששטפה כלים באותו רגע, ואמרתי שגם אני רוצה לחגוג את החג הנוצרי, אבל היא סירבה ואמרה לי שהחג הזה הוא שטויות. לא הרפיתי ממנה ושאלתי שוב ושוב: למה אנחנו לא חוגגים כמו כולם את החג? למה אנחנו שונים מכולם? אך אמי הייתה עסוקה בשטיפת כלים ולא ממש התייחסה אלי. כילד קטן, לא הרפיתי ממנה והמשכתי להציק לה בשאלה למה כולם חוגגים ואנחנו לא, ואז היא הסתובבה אלי ואמרה לי בנימה מעט עצבנית: בגלל שאני יהודייה! ועזבה את המטבח בכעס. במשך שנים המשפט הזה לא אמר לי דבר. רק שנה לאחר שעליתי לארץ, וחייתי כיהודי לכל דבר - נזכרתי בסיפור הזה שאירע כשהייתי בן שש.

"אמי הייתה, ככל הנראה, מצאצאי האנוסים, ששמרו על היהדות בסתר. אצל האנוסים המסורת הייתה עוברת מהאמא לילד הגדול, ואני הייתי הילד האמצעי, ולכן רק בגלל שלחצתי עליה - היא אמרה את הדברים בצורה כזאת. אך כאמור, רק אחרי שנה בארץ נזכרתי בסיפור הזה. ברגע שהחלטנו להתגייר - הרגשנו איך הכול מסתדר לנו. חשנו שהכול כל כך שייך לנו, ושכבר היינו אמורים להיות כך לפני שנים ולא רק עכשיו. היה גם ברור לנו שברגע שאנחנו יהודים - אנחנו צריכים לגור בארץ ישראל, ואין לנו מה לחפש בשום מקום אחר בחוץ לארץ.

"בשנת תשס"ח (2008) עליתי לארץ לבד ולמדתי בישיבת ברכת התורה אצל הרב גרין. במשך שנתיים גרתי בשכונת קטמון בירושלים. אשתי הייתה מגיעה לארץ מדי פעם, וכך חגגנו כאן ביחד את כל החגים, עד שגם היא עלתה לארץ. שנה לאחר מכן עלתה גם בתי הקטנה והתגיירה כהלכה, ואנחנו שמחים עמה ועם ילדיה. כיום אנחנו גרים ברמת בית שמש, וכבר שנתיים אני לומד בכולל ועובד בירושלים בישיבת הר ציון עם נוער שירד מהדרך".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |