תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

סיפורה של אמיצה

22/04/2014 08:35
איור: רות גווילי (הגדל)
איור: רות גווילי

חמש שנים נאבקת חני וינרוט במחלת הסרטן ● לאחר שהתאוששה מהדיכאון הראשוני, היא בחרה בחיים: נהנית מכל רגע עם ילדיה ובעלה, אך גם מודעת לכך שהמוות מחכה לה מעבר לפינה ● והיא גם כתבה ספר על זה ● סיפורה של אישה אמיצה

 

"היום את בת חמש, והיום אני מבינה שטעיתי. טעיתי שעשיתי את החשבון של ריבון העולם ונזהרתי ממך. פחדתי להיקשר, נמנעתי מלעשות לנו ביחד. כי ממילא תיכף הכל ייגמר... פחדתי מהפחד ולא נתתי לעצמי ולנו את הזכות לנסות, להתחיל דרך שאולי לא נגיע אל סופה. אני מכה על חטא. מבטיחה להתייחס לחמש השנים הבאות כאילו יש לי אותן".

הציטוט המצמרר הזה, של אמא הכותבת לבתה, נכתב עמוק בתוך ספר שעל כריכתו נכתב: "מה הייתם עושים לו התבשרתם שנותרה לכם שנת חיים אחת?" עבור חני וינרוט, חרדית בת 31 מבני ברק, זו המציאות הלא פשוטה.

חני היא בת למשפחת אצולה חרדית, כלתו של עו"ד יעקב וינרוט. לפני ארבע שנים חלתה במחלת הסרטן, ושנה לאחר מכן החלה לכתוב בלוג ובו העלתה בסוף כל יום תובנות, מעין יומן יומי לאירועי היום מזווית אחרת. אחרי שלוש שנים של כתיבה ועם עשרות תובנות שונות על החוויות, הקשיים, השמחה, הספקות, ההשלמה, העצב והמוות היא מפרסמת ספר שייצא לחנויות בשבועות הקרובים, ספר שזכה לכותרת הסמלית "בארץ החיים - מחשב מסלול מחדש" (שאותו הוציא הסופר ואיש החינוך חיים ולדר).

חני נולדה בבני ברק למשפחה חרדית ממוצעת עם שבעה אחים ואחיות. היא עברה כמו אחרות את המסלול החרדי המקובל, הכולל לימודי בית יעקב, ואף הוציאה תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא התחתנה עם דובי וינרוט ולשניים נולדו שלושה ילדים: שירה (10), שלמה (9) ונעמי (6).

ההתמודדות עם המחלה החלה לפני ארבע שנים. "חצי שנה אחרי הלידה השלישית הינקתי והיה דם", היא מספרת באומץ ליהודה שלזינגר מ'ישראל היום'. "אמרו שזה בסדר, אבל משהו דחף אותי להיבדק. בדקו וגילו שהחלב מסורטן לגמרי. הרופא שטיפל היה רגיש ואמר: 'יש לי בשורה טובה ורעה. הבשורה הטובה היא שאת תהיי בסדר גמור, הבשורה הרעה היא שיש לך סרטן', זה מאוד ריכך, כי סרטן הוא לא מה שמעניין, מה שחשוב הוא שאהיה בסדר, ולכן התייחסתי לזה גם כסוג של יבלת. הייתי מנותחת, מצולקת, אבל בסדר".

אלא שלמרות הטיפולים המחלה כבר החלה להתפשט ואת רגע ההודעה על ההחמרה במחלה חני זוכרת היטב. "הילדים ראו 'קופיקו', אני הייתי בצד השני של הבית וקיבלתי טלפון שבו שוב אמרו שיש בשורות טובות ובשורות רעות. הטובות היו שלא אצטרך כימותרפיה, והרעות היו שזה הגיע לכבד. כאן לא היה צריך להגיד לי 'את תמותי' - ידעתי. סגרתי את הטלפון, לא ראיתי כלום בעיניים חוץ ממוות. זהו, נגמר. לא יכולתי לדמיין עוד חמש דקות. מבחינתי, כבר מתי".

ומה קורה אז?

"התעלפתי והעוזרת מצאה אותי על הרצפה. זה היה בבוקר ובעלי רץ הביתה מהעבודה. הוא ניסה להיות איתי, אבל לא הסכמתי. אמרתי, מה זה קשור אליך?! אני מתה ואתה חי, עזוב אותי. זו לא סיטואציה שאני מבואסת וצריכה חיבוק. לא יעזור לי שנהיה יחד. כאן אין נחמה. החיבוק לא עוזר, המילים לא עוזרות. אני חולה ואתה בריא, אני אמות ואתה תחיה, אתה תגדל את הילדים ואני אהיה בקבר. לא יכולתי לראות שזה מאוד קשה לו. עד הערב לא יצאתי מהחדר. המחשבות אומרות רק דבר אחד - אני מתה. בכיתי, הקאתי, שרטתי את עצמי. זה היה מעין טקס מכונן".

ומתי נרגעת קצת?

"בערב. בעשר בלילה היה לי תור לאונקולוג. קמתי, התלבשתי, התאפרתי, אמרתי די, נגמר ועכשיו יהיה בסדר. הרופא אמנם אמר דברים מאוד קשים, למשל 'את לא תחלימי', 'תמותי בגיל צעיר', 'לא תלדי עוד ילדים', אבל הוא גם אמר שאפשר לחיות עם זה ושיש לו מטופלת שחיה תשע שנים ואפילו אחת שחיה 11 שנים.

"מצד אחד, אני בחורה בת 26 שאומרים לה שבמקרה הטוב יש לה עוד תשע שנים, ומצד שני הכל יחסי. כשהייתי בחדר, לבד, לא יכולתי לראות את פסח הקרוב, אז פתאום תשע שנים זה הרבה. מזה למדתי, ואני גם אומרת את זה לאנשים שבאים לדבר איתי כשהם מקבלים בשורות רעות. יש חסד מאוד גדול בנפילה תלולה כל כך למטה. לקבל את הבשורה הכי קשה, בלי נחמה. הרגשתי את זה מכף רגל ועד ראש. רק מהמקום הכי נמוך אפשר לקום".

מה אמרת למשפחה?

"אחרי הרופא נסעתי ישר להורים שלי. באתי עם חפיסה של כדורי הרגעה. חשבתי על מה שהם הולכים לעבור, אז באתי מצוידת. סיפרתי להם הכל וחצי עודדתי, חצי נפרדתי. אמרתי לאבא 'תשמור על אמא', 'תהיה חזק בשבילה', אבל גם אמרתי מה שהרופא אמר. הגענו הביתה והתחלנו לחיות מערכה נוספת".

"אולי זה הטיול האחרון"

מי שיפגוש בימים אלה את חני יתקשה לדעת מה עובר עליה. הופעתה החיצונית מוקפדת, אישיותה קופצנית והיא מלאת שמחת חיים. שום רמז על השד שמשתולל בפנים. שינוי הגישה שלה נגע בדברים הכי קטנים.

"הילדים שלי ראו המון 'קופיקו', אני שנאתי, אמרתי שזה לא טוב, אבל בימים שאחרי הבשורה בירכתי. אמרתי תודה להשם שיש 'קופיקו'. הילדים היו בפאן שלהם, לא ראו מה עובר עלי, לא ראו שהעיניים נפוחות, שאני גמורה ובוכה כמעט כל היום, שאבא ואמא יוצאים הרבה מהבית לדבר. 'קופיקו' הפך לפתע לברכה".

מה עוד השתנה?

"כל החיים שלי השתנו. אין תואר שני ומתחילים לתכנן הכל לטווח הקרוב. אם יוצאים לטיול, אז אני לא מוותרת כי אולי זה הטיול האחרון. היה הרבה יחד בחג הפסח שאחרי הבשורה הקשה. בנוסף, גיליתי דברים שאני אוהבת ושונאת. לדוגמה, הייתי הרבה באינטרנט, בפייסבוק ופתאום אתה מבין שזה משעמם ומיותר - בזמן הזה אני יכולה להיות עם הילדים, לראות את הים. גם גיליתי שלמרות שגדלתי בעיר, אני מאוד אוהבת טבע, אפילו סתם ללכת לטיול בירקון, לראות עצים. הפתעתי את עצמי".

ותפיסתך לגבי חיי המשפחה?

"השתנתה, למשל עם הילדים. אם קודם חשבתי לקחת אותם החוצה כל הזמן, לג'ימבורי, לגינה, לקנות פיצה או גלידה, היום זה לקלח, להכין חביתה, סיפור לפני השינה, בעיקר להיות איתם. גם עם בעלי. לא צריך לצאת מהבית כדי לבלות, מספיק לשבת על הספה, לאכול ארוחת ערב, לדבר על משהו שקראנו. החיים הפכו להיות פשוטים".

אילו מחשבות יש לך על הילדים?

"התחלתי לחשוב מה הזיכרון הכי מוקדם שיש לי מהילדות, וגיליתי שאני לא זוכרת הרבה סיטואציות. ואז, בהתחלה, אמרתי שהקטנה בת חצי שנה והיא ממילא לא תזכור, ולכן אשקיע בגדולים. זה היה השיקול הכי טכני, הכי קר. זה נורא מתסכל, אני סחבתי אותם תשעה חודשים, ילדתי, הינקתי, טיפלתי והם לא יזכרו?! זה מכעיס, זה לא פייר. יש אפילו סיכוי שתהיה להם אמא אחרת - איפה הצדק?! למה שמישהי אחרת תיהנה מהפירות? היה בי משהו מאוד אנוכי. רציתי שיידעו מי לקח אותם לרופא, מי קם בלילה. שיזכרו אותי".

והתחלת לייצר זיכרונות?

"בדיוק. הייתי עסוקה כל הזמן במה הם יזכרו ומה לא. עשינו כדורי שוקולד ואמרתי 'את זה הם יזכרו'. כשהייתי כועסת עליהם, היו לי סיוטים בלילה, כי אולי את זה הם יזכרו. רציתי לייצר חוויות, אבל זה נורא מתסכל לחיות ככה. אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לקנות מסרטה ומצלמה, אבל הנפש היא המצלמה הטובה ביותר. הנשמה מצלמת הכי טוב. אם יש להם חיים טובים היום - זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת להם".

הילדים לא יודעים

אחרי שלוש שנים שבהן חלה נסיגה במחלה הורע מצבה של חני. מחני, עם זאת, לא מש החיוך, גם לא האופטימיות. "מנסים להשתלט על זה. עומדת על הפרק עוד תרופה. עוד לא איבדתי תקווה. יש לי הרבה מה לתת, ואני חושבת שמכל סוגי הסרטן שיש, מבחינת מה שיש לרפואה להציע, הכי טוב לחלות בסרטן השד".

הילדים יודעים שאת חולה?

"אני שואלת את הרופא פעם בשלושה חודשים אם הגיע הזמן לספר, והוא אומר לי שעוד לא. אין נשירת שיער, אני מרגישה טוב. הרבה לחצו עלי לספר: הגננת, הפסיכולוגית שמלווה אותי, גם המורה - לכולם היו עצות, אבל אני חושבת שזו טעות. לילד מספרים אם הוא רואה דברים, שם לב ומתחיל לדמיין את הכי גרוע שיש. מה אני אגיד לילדים שלי, שלאמא יש סרטן והיא תהיה בסדר? לא יהיה לי איך להרגיע אותם".

עד מתי תחכי?

"עשיתי עם הרופא הסכם - כשהסוף יתקרב, הוא יגיד לי, בלי לרחם עלי. אם אני הולכת למות, אני רוצה לדעת. אני רוצה להיפרד כמו שצריך. פרידה לוקחת זמן ומאוד חשוב לי לעשות את התהליך שאני בונה בראש נכון. יש לי חברות שעברו את זה. חברה אחת במצב לא טוב קנתה לילדים חנוכיות, עשתה דסקית לצבא למרות שהילד שלה בן שמונה, קנתה יהלום לכלה שלה שהוא יביא, השאירה מכתב, קלטות וידאו, דיברה איתם.

"זה נקרא להיפרד. לבקש סליחה מאנשים, להגיד תודה לאנשים שאת חייבת להם. להגיד שאת אוהבת. אני לא רוצה לרדוף אחרי הילדים אחרי שאמות, להיכנס כמו רוח רפאים לבר מצווה, לאירוסים, לחתונה - גם על זה יש מחשבות. כמה כבר אפשר לחיות אחרי המוות?"

הישירות וקור הרוח שלך מדהימים.

"יש לי ברירה? הפחד הוא לחיות חיים חסרי משמעות יותר מאשר למות, להיות סתם בן אדם שלא עשה כלום. בסוף כולנו נמות, השאלה היחידה היא אילו חיים היו לנו. מצד שני, אני לא אוהבת את הקלישאה שאומרת 'זו לא הכמות, אלא האיכות'. גם אם אהיה אפס, אני רוצה כמות - אני רוצה להיות בחתונה של הילדים שלי".

צריך מנגנון הגנה חזק כדי להתמודד עם כל זה.

"אני יודעת שהילדים יהיו בסדר. אני רואה חברות שמתו, ואני בקשר עם הבעל והילדים שלהן. זה קשה להגיד, אבל ממש מהר מתגברים. הוא כבר בזוגיות, הילדים בסדר, זה ממש טוב. אני יודעת שהילדים שלי לא יהיו שנייה לבד, שידאגו להם בכל הרמות: טכנית, נפשית, כלכלית. זה מרגיע אותי".

יש גם מקום לבכי

הסיפור של חני הוא סיפור אנושי, לאו דווקא סיפור חרדי, אך אי אפשר להתעלם מהצד הדתי ומהאמונה שמקבלת גם ביטוי נרחב בספר. חני אמנם מעלה שאלות לגבי העולם הבא ותחיית המתים, אך מבהירה כי לחלוטין לא מדובר בהרהורי כפירה. "אני לא אומרת שאין דבר כזה העולם הבא; כשאגיע אדע.
זו לא כפירה, אני לא מתנגדת למשהו. אף אחד לא היה שם ואנחנו לא יודעים. אני מרגישה שהיהדות נותנת לי דברים בעולם הזה. עכשיו אני מרוויחה ממנה, היום. טוב לי כמו שחייתי. אני לא שוללת אפשרות שהיא תיתן לי בעולם הבא".

את כנה. עד כמה את חזקה באמת?

(חני דומעת): "אני פורקת המון, זה חלק מההתמודדות. פעם ביום אני נותנת לעצמי לבכות על כל דבר: על זה שהחיים שלי במקום אחר ממה שתיכננתי, על חברות שנפטרו, על הצער שהילדים שלי יחוו. אני נותנת מקום לבכי ולכאב, אבל אני חזקה. אני יודעת מה אני רוצה ולאן אני הולכת, אבל גם מותר לי, פעם ביום, ליפול ולכעוס - גם על בורא עולם".

על מה הכעס בעיקר?

"על שאולי אני הייתי לא בסדר, אבל הילדים שלי, מה הם עשו? מה בורא עולם רוצה מהם? ההורים שלי אנשים צדיקים, למה הם צריכים לקבור בת? יש לי דיאלוג עם אלוקים בספר. אני אומרת שמבהיל אותי לחשוב שאין אותך יותר מאשר שיש אותך. מפחיד אותי שלא יהיה לי על מי לכעוס. זאת עבודת השם שלי, לדבר איתו".

גם מול החברה הדתית יש לך התלבטויות?

"הבת שלי למדה בגן משפט חוזר - 'מנסים ומנסים עד שמצליחים', אבל זה לא נכון. הנה הרופאים מנסים לתת לי תרופות כדי שאחלים - ולא מצליחים. וכשהגננת אמרה לילדים שהרשעים מקבלים עונש מהשם והצדיקים יחיו לנצח - מה תחשוב הבת שלי, שאמא שלה רשעית? אפילו התקשרתי לגננת להעיר לה על זה".

מה היית מאחלת לעצמך?

"אני רוצה שיגידו שחייתי באמת. כל הספר הוא אמת. לאנשים קשה מדי עם הספר. הוא מטיח דברים וקשה מדי. אבל זו אמת. לא מעניין אותי מה יחשבו עלי. בינתיים אני מתרכזת בלחיות כאן ועכשיו, ליהנות מכל דבר קטן: ללטף שמיכה נעימה, לישון על כרית נוחה, שכל ביס באוכל יהיה טעים, לצאת לחופשה בטבע. כשאני לא מצליחה ליהנות מזה אני כועסת.

"אפשר שיעבור יום שבו אני לא מרגישה חולה, כי לא כואב, ואז אני כועסת על עצמי, כי יש לי מטרה לזכור את המחלה - זה נותן טעם לחיים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכוח את זה".

המלצה לאחרים? מסקנות?

"חבקו את החיים. גם חיים של שיגרה, אלו שנראים משעממים ורגילים. אם אני יכולה לשבת ולגזור פלקטים בעבודה, למרות שהזמן שלי יקר, כולם יכולים, כי זאת המשמעות של להיות פה. לעשות דברים. לא כל הזמן צריך לנסוע, לראות, ללכת, להספיק. הרפיתי מזה.

"אפילו להתלונן זה חלק מלחיות. חברות מתנצלות על זה שהן ומתלוננות ואני אומרת להן 'תתלוננו, זה חלק מהחיים'. גם אם מישהי מתלוננת על זה שהיא שמנה, שהחמות מעצבנת, שהילדים לא מקשיבים, מבחינתי זה בסדר. גם הלא מושלם הוא מושלם".

סדר יום עמוס

למרות המחלה, לחני יש סדר יום עמוס. מלבד היותה אמא ורעיה היא עובדת במרכז חוסן, שאחראי להכשרת מוסדות חינוך, מוסדות בריאות ועיריות לשעות חירום; מנחה קבוצות הורים; חברה בעמותות. את הספר היא כתבה בשעות הלילה. "רק בלילות אני בכובע של החולה, כשכולם ישנים ואני עם המחשבות, אז אני יכולה לכעוס, להוציא, לבכות. אני מעבדת מה שעבר עלי במשך יום".

מתוך מה הספר נולד?

"התחלתי לכתוב בתור זיכרון, שיהיה לילדים. עשיתי חשבון שהם יתייתמו בילדות, יתגברו מאוד מהר ובגיל העשרה ישאלו מי היתה אמא שלהם. אז החלטתי לכתוב. אבל הספר נכתב גם בשביל לזכור את עצמי. זו לא נחמה, זה בשביל להשאיר משהו. אני אולי לא יכולה ללדת ילדים, אבל הולדתי ספר, שהוא הפתעה גדולה להרבה אנשים".

עד כמה?

"אני אישה מאוד דיסקרטית. זה עלול להשמע מתחסד, אבל זו המציאות. יש לי ייסורי נפש מהחשיפה. אנשים מחבקים, אבל לפעמים בא לי להגיד, 'עיזבו אותי, אני צריכה את הפרטיות שלי'. הכתיבה, החשיפה, זו הדרך שלי להחזיר לאלוקים. אני לא קדושה, אבל הוא נותן לי הרבה ואני יכולה לתת ולקוות שמישהו יקרא את הספר, יתחזק ואולי ישתנה קצת, יחייך יותר ויתייחס יותר לילדים שלו. זה שווה לי.

"מהרגע שחליתי, כל החלומות שלי הצטמצמו למקום אחד קטן - לראות את הילדים שלי בחתונה. אולי זה עוד יקרה. יש משפט שאומר 'לקוות לטוב ולהתכונן לגרוע'; ככה אני חיה את החיים שלי".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
1. 
רפואה שלימה!
נועה (29/09/2014 12:18:21)

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |