תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

פרק אחד מחיי האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל

1/07/2014 07:40
פרק אחד מחיי האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (הגדל)

במלאת 20 שנה לפטירתו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, מציג הרב עדין אבן ישראל ספר ביוגרפי מרתק ומקצועי, הסוקר את חייו והשפעתו של הרבי ● על חשיבותה של ה'יחידות' וסגנונה, קסמו האישי של הרבי, השפעתו הגלובלית ועצותיו המחכימות ● 'כדורי.נט' מגיש: פרק מתוך 'הרועה'

 

התורה מתארת את יהושע בן נון כ"איש אשר רוח בו", והמדרש מסביר שהוא ניחן ביכולת "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". נראה שגם הרבי ניחן במתת זו. במשך שנות נשיאותו הארוכות הוא נפגש והתכתב עם רבבות בני אדם, רובם לא מתוך תנועת חב"ד. הם הגיעו אליו כדי לקבל הדרכה רוחנית ומעשית גם יחד, ולכל אחד ואחד מהם היה הרבי משיב תשובה אישית; הוא 'הילך כנגד רוחו' של כל מי שפנה אליו.

"יחידות" היא מעמד שבו החסיד עומד לבדו פנים אל פנים מול הרבי. ה"יחידות" הייתה נהוגה בתנועת חב"ד מאז היווסדה, ואין בעולם שום מקבילה לעומק ולעוצמה שב"יחידות". "יחידות" היא יותר מרגע של השראה, ואפילו יותר מהצהרת אהבה: ב"יחידות" האדם מוסר את כל-כולו לרבי. הרבי שואב כוח ממסירותו של החסיד, ואילו החסיד מרגיש שהוא מתחדש ומתמלא בכוחות חדשים, וכי הרבי מאפשר לו לחיות חיים משמעותיים יותר ולהתמודד טוב יותר עם הקשיים החומריים והרוחניים הנקרים בדרכו.

בבואו ל"יחידות" חולק החסיד עם הרבי את ספקותיו ופחדיו. הוא יכול לבקש ברכה או דברי ניחומים. החסיד ניצב בפני הרבי חשוף לחלוטין, ללא כל הגנות, וחולק אתו את מחשבותיו הכמוסות ביותר. אחרי שהרבי מקשיב לחסיד הוא עונה על שאלותיו, מפוגג את ספקותיו, מעודד אותו להתמודד עם קשייו ומברך אותו.

"יחידות" היא זמן של קשב מוחלט, טוטאלי. בשיחות עם ידידים או מכרים דעתנו מתפזרת מפעם לפעם, וכאשר אנו מנסים להיזכר בשיחה, יש בה תמיד "חורים" של שכחה. ב"יחידות", לעומת זאת, גם החסיד וגם הרבי מצויים בריכוז מוחלט.

הרבה מאוד גברים ונשים זכו ל"יחידויות" עם הרבי, ולכולם היה זה מעמד שאותו יזכרו כל ימיהם. החסיד מקשיב רוב קשב לכל מילה וזוכר הכול: הן את הפרטים הקטנים והן את המסרים העיקריים. כל פרט ופרט נתפס כחשוב: העצה, הרעיונות שהרבי מעלה וגם המכלול כולו. האינטנסיביות הזו נובעת, כמובן, מצרכיו של החסיד, שכן כל מרכיב של המפגש הוא אישי וחיוני ביותר להווה שלו ולעתידו.

לא כל מפגש אישי עם הרבי הוא "יחידות": הרבי עשוי להיפגש בארבע עיניים עם תלמידיו, חסידיו ואנשים אחרים כדי לקבל מידע חדש, להנחות ולהדריך, לדון בנושא מסוים או לקבוע מדיניות. ה"יחידות", לעומת זאת, מוגדרת כמפגש אישי של החסיד כחסיד עם הרבי כרבי, הגם שלמעשה רבים מן האנשים שזכו ל"יחידות" עם הרבי לא נמנו עם חסידיו.

ב"יחידות" הייתה תשומת לבו של הרבי ממוקדת כולה בעומד מולו; הוא קלט לא רק את כל מה שהוא או היא אמרו אלא גם את מה שלא נאמר: שפת הגוף, הדקויות שבבקשות, ואפילו דברים שאותו אדם עצמו לא התכוון לגלות. גם האדם שנכח באותה "יחידות" בדרך כלל שמע וקלט כל מילה שהרבי אמר, גם אם לא הבין את הכול. כל תנועה והבעת פנים של הרבי נשמרו בזיכרון, עד כדי כך ששנים אחרי ה"יחידות" יכול אותו אדם להיזכר בבהירות רבה בכל שנייה של המפגש הזה פנים-אל-פנים עם הרבי – אף אם אין הוא מצליח להיזכר בסביבה הפיזית. אני עצמי זכיתי ל"יחידויות" רבות עם הרבי, אך מעולם לא "ראיתי" את הפרטים הפיזיים של חדרו של הרבי – עד אשר הוכנסתי לשם אחרי פטירתו.

ואולם המודעות וההתמקדות האינטנסיביות הללו לא היו אלא תוצר לוואי של ה"יחידות" עם הרבי (ולא רק עם הרבי הזה אלא גם עם כל קודמיו), ולא עמדו במרכזה. מהותה של ה"יחידות" הייתה שברגעים אלה המודעות של הרבי לא הייתה מודעות רגילה אלא מודעות מועצמת, גבוהה יותר. נראה שב"יחידויות" הוא נכנס למעין מצב של השראה שמימית. לי, כמו לרבים אחרים, נראה שברגעים אלה נתגלו לעין כוחות חבויים שפעלו בו, והמילים שיצאו מפיו במהלך ה"יחידויות" היו לכל הפחות בגדר "נבואה סמויה"; גם אם לא היה בהן ביטוי גלוי לחזון נבואי, הן נבעו ממקור מעל לשכלו המודע והרציונאלי של הרבי.

בראשיתו של ספר זה סיפרתי על ההתרשמות האישית שלי מכך שהרבי היה, בבירור, אדם קדוש, צדיק. אין לי כל ספק בכך שהיו לו יכולות על-טבעיות ושהוא היה מקושר בקשר מתמיד עם מדרגה אחרת של קיום, שבלי כל היסוס אני מכנה בשם "מדרגת האלוקות". במחיצתו, לא רק ב"יחידויות" אלא גם בהזדמנויות אחרות, תמיד הרגשתי שהיה בו משהו הרבה מעבר לעומק האינטלקטואלי הגלוי שלו. תחושה זו כמובן אינה ניתנת להוכחה אמפירית, ואולם עצם ההרגשה הזו, שלי ושל רבים אחרים, היא עצמה נתון אמפירי במובן זה שאי-אפשר לפטור את העדויות שלנו בלא כלום.

יש להדגיש כי תכונות אלה של קדושה ושל קשר עם מדרגה אחרת קיימות לא רק אצל אדמו"רי חב"ד, אלא גם אצל עוד הרבה מאוד אדמו"רים חסידיים גדולים. ומשום שהמילים היוצאות מפיו של רבי במהלך "יחידות" – בין שהן מילים של עצה או ברכה, הנחייה או עידוד – נתפסות אצל החסיד כבעלות ממד נבואי, יבסס עליהן החסיד את ההחלטות החשובות ביותר של חייו. לא פעם קרה שבמהלך ה"יחידות" שכח אדם את העניינים החשובים ביותר שרצה להעלות, נגע בהם רק בעקיפין, או אפילו שיקר – אך הרבי היה זה שהעלה אותם או דלה את האמת (במקרים מסוימים היה בידי הרבי מידע מוקדם ממקורות אחרים, אשר העצימו את ערכם של דברי הרבי, ולעתים גם את גורם ההפתעה שבהם).

תשובותיו של הרבי היו, בדרך כלל, קצרות ומדויקות, אך לעתים הוא היה מוסיף הסבר או מבאר את שיקול הדעת שלו. הוא תמיד היה החלטי, על אף שמעולם לא דיבר בדרך של הטפה או פקודה, אלא תמיד ניסח את דבריו בלשון של בקשה או הצעה. כמובן שהיו פעמים שאפילו האדוקים שבחסידיו ביקשו לשנות את דעתו או לפרש את דבריו באופן שיתאים להם יותר; ואולם הרבי כמעט מעולם לא נענה להם.

הרבי הרביעי של חב"ד, הרבי המהר"ש, תיאר פעם כיצד הרגיש במהלך "יחידויות". אחד המשמשים שלו תהה מדוע הוא מזיע כל כך הרבה במהלך ה"יחידויות", והתלונן על כך שהיה עליו לעזור לרבי מהר"ש להחליף את כותנתו שוב ושוב במשך ה"יחידויות", משום שכל כותונת חדשה נספגה כולה עד מהרה בזיעה. הסביר לו הרבי המהר"ש: "בשביל שאוכל להשיב עצה נכונה לשואל אני צריך להרגיש בצרתו ממש כמו שהוא בעצמו מרגיש, ואני מוכרח להפשיט את עצמי מלבושַי [כלומר: מן האישיות וההכרה שלי], ולהתלבש בלבושיו שלו. ושוב כשאני צריך ליתן לו עצה לא אוכל לעשות כן כשאני עדיין בלבושיו, כשם שהוא בעצמו אינו יכול להשית עצות בנפשו. ואני צריך להפשיט את עצמי מלבושיו ולהתלבש בלבושים שלי... ומעתה הגע בעצמך: במשך שעה, אם אדם צריך חמישים פעם להתפשט ולהתלבש, כלום אפשר שלא להזיע?"

מקומן של ה"יחידויות"

'חדר' ההמתנה ל"יחידות" עם הרבי לא היה אלא המסדרון שהוביל אל חדרו. בדרך כלל שהו שם חסידים אחרים, בעיקר תלמידי הישיבה, להוטים לשמוע דיווחים מאלה שיצאו מן ה"יחידויות".

"יחידות" עם הרבי יכלה להימשך דקה או שתיים – או שעות ארוכות, בהתאם לאדם ולנסיבות. בגלל מספרם הרב של האנשים שביקשו להגיע ל"יחידות" צריך היה לוודא שהמפגשים יהיו קצרים; לעיתים קרובות היה הרבי פוגש עשרות רבות של אנשים בלילה אחד. על אחד מהמזכירים של הרבי הוטל התפקיד הבלתי נעים לשמש כסדרן המוציא מחדרו של הרבי את האנשים שנשארו שם מעבר לזמן שהוקצב להם, כדי שיישאר זמן לאחרים.

חסידים נוהגים שכל גבר שנכנס ל"יחידות" עם הרבי חוגר לפני כן אבנט ("גארטל" – חגורה מיוחדת שאותה נוהגים לחגור בזמן קיום מצוות שונות). לאחר חגירת האבנט היה אותו אדם נכנס לחדרו של הרבי, שהיה ישוב לשולחנו, ובדממה מניח לפניו פתק ובו שאלותיו. לאחר מכן היה ממשיך לעמוד, תוך שהוא מתבונן ברבי הקורא את הפתקה שלו, ולחכות לתשובתו. העמידה הדוממת לפני שולחנו של הרבי, היא מאפיין מובהק של ה"יחידות".

אשתי באה ממשפחה חב"דית ותיקה. ב"יחידות" הראשונה שלה עם הרבי היא התמוגגה בדמעות מעוצמת יראת הכבוד וההתרגשות מעצם העמידה לפניו. יראת הכבוד העמוקה של החסיד כלפי הרבי דומה במידה רבה למה שמרגיש אדם כלפי אביו-מלכו. החסיד אינו מוציא מילה מפיו אלא אם כן הרבי פונה עליו, ולעתים הוא אף אינו נע ואינו זע כלל. יראת הכבוד הזו מודגשת בחב"ד יותר מאשר בחסידויות אחרות, ומקורה במסורת עתיקת יומין.

בתחילה ערך הרבי "יחידויות" שלוש פעמים בשבוע: בימי ראשון, שלישי וחמישי; אחרי פטירת אמו, בשנת תשכ"ד (1964), הוא החל לערוך "יחידויות" רק פעמיים בשבוע ובהמשך, לבקשת רופאיו, פעם בשבוע בלבד. ה"יחידויות" התחילו בדרך-כלל בשמונה בערב ונמשכו עד אשר פגש את אחרון הממתינים בתור, לא פעם עם עלות השחר ואף מאוחר יותר. רק לעתים רחוקות ערך הרבי "יחידויות" בשעות היום (בניגוד לפגישותיו עם אישים מיוחדים, וכן פגישות עבודה שלו עם מזכיריו או שלוחיו, שכולן נערכו בדרך-כלל בשעות העבודה).

בשנת תשמ"א (1981) פסקו לחלוטין ה"יחידויות" עם אנשים פרטיים, משום שמבקשי פניו של הרבי היו רבים כל-כך עד שלא הייתה כל אפשרות להיענות לכולם, והרבי לא רצה להפלות בין מבקשיו ולהעניק "יחידויות" רק לנבחרים. באותה עת החל אפוא הרבי לנהל "יחידויות כלליות", היינו: "יחידויות" לקבוצות של אנשים. ב"יחידות" פומבית היה הרבי מדבר אל קבוצה של חמישים-שישים נפש, ובשנים מאוחרות יותר אף של כמה מאות בני אדם. הקבוצות אורגנו על-פי לשון הדיבור של משתתפיהן; יש שהרבי היה מקיים "יחידויות" ביידיש, בעברית, באנגלית ובצרפתית בזו אחר זו.

הרבי נהג לומר לאותן קבוצות שכל אחד ואחת בהן עדיין זוכה בכל היתרונות של "יחידות" פרטית. כל אחד ואחת נתבקשו לחשוב על השאלות שברצונם להפנות לרבי, ולהתרכז במילותיו של הרבי על מנת לשאוב מהן הדרכה. לגישה זו ל"יחידות" יש תקדים בדורות מוקדמים יותר בתולדות החסידות. על המנהיג השני של תנועת החסידות, רבי דב בער "המגיד" ממזריטש, מסופר שהיה פונה אל תלמידיו כאל קבוצה, וכל אחד מהם היה מוצא את התשובות לשאלותיו.

אחרי השיחה של הרבי היה כל אחד ואחד מהמשתתפים עובר על פני שולחנו, מוסר לו מכתב ומקבל ממנו כמה מילות ברכה ודולר "לתת לצדקה". חלק מהמשתתפים היו אף מקבלים, מאוחר יותר, תשובה בכתב למכתבם. המושג "יחידות כללית" הוא אמנם סתירה מיניה וביה, אך הן הרבי והן החסידים תפסו את המפגשים הללו כ"יחידויות" אמתיות, עם כל המרכיבים הרוחניים והנפשיים של ה"יחידות" המסורתית.

אחרי שה"יחידויות" האישיות פסקו הן "הומרו" בחלוקת הדולרים, אשר תוארה בהרחבה לעיל. אמנם חלוקת הדולרים בוודאי לא הייתה מסַפקת כמו ה"יחידות", אך בכל זאת היא העניקה לחסידים הזדמנות להחליף דברים קצרים עם הרבי ולבקש את ברכתו.

קסמו האישי של הרבי במפגשים אישיים

הדבר הראשון, ולעתים היחידי, שאנשים הבחינו בו אצל הרבי היו העיניים שלו. קשר העין המידי והמתמשך שיצר הרבי עם כל אדם גרם לכל אחד ואחד מן המבקרים אצלו לחוש שיש לו קשר אישי עם הרבי. וכך סיפרה לי אישה אחת – תיאור אופייני לחוויה של עמידה פנים-אל-פנים מול הרבי: "העיניים שלו כבשו אותי", אמרה, "הן היו חודרות, עיניים שלא משקרות". אכן, עיניו הכחולות של הרבי היו מלאות הבעה, ומבטו היה חודר – אך בלי להיות פוגע או פולש. במפגשים אישיים אלה היה הרבי גם מחייך הרבה, ובמקום ה"פרסונה" הרצינית, הכמעט 'שטוחה' שהציג בשיחותיו הפומביות הוא נראה הרבה יותר מלא גוני-גוונים ופתוח.

הרבי התעניין התעניינות אמתית בכל מבקריו, בין שהיו אישים חשובים או מפורסמים ובין שהיו סתם אנשים מן השורה. זאת ועוד: אנשים שהגיעו אל הרבי לראשונה בחייהם גילו לא פעם שהרבי כבר ידע עליהם לא מעט: את הקווים הכלליים של סיפור חייהם, ולפעמים אף מאורעות מסוימים בתולדותיהם. לרבי היה זיכרון יוצא דופן, לרבות היכולת לזכור פרטים אישיים. לא פעם הופתעו מבקרים והתרגשו עמוקות מכך שהרבי זכר את שמות ילדיהם. נוסף על כך, הוא ניחן ביכולת לצרף פרטים שונים לכדי מכלול שלם.

כל אחד, ולא משנה מאיזה רקע חינוכי או גיאוגרפי בא או מה הייתה השקפת עולמו, הרגיש בנוח עם הרבי. עבור לא מעט אנשים היה המפגש עם הרבי המפגש הראשון שלהם עם דמות רבנית חשובה. היו כאלה שחששו מכך שהרבי יחלוק על דעותיהם או יביע חוסר הסכמה למעשיהם, ואחרים ציפו שלא יהיה להם על מה לדבר אתו. ואולם הרבי גרם לכל אחד להרגיש רצוי. אנשים ראו וחשו שהוא הבין את נקודת המבט שלהם.

הן במפגשים אישיים והן באספות פומביות מעולם לא הסתיר הרבי או טשטש את דעותיו ורעיונותיו, וכשם שהחמיא לאנשים על הצדדים החיוביים של רעיונותיהם ושל העשייה שלהם כך גם חלק על דברים שלא נראו לו או שלא הסכים עמהם – אך בדרך-כלל הוא עשה זאת בעקיפין, לעולם לא בצורה חותכת. אפילו את ההערות החריפות ביותר שלו הוא העיר בנעימות, בלי לפגוע בשום אדם באופן אישי ובלי להישמע ביקורתי. את הביקורת שלו הוא ניסח בדרך כלל בלשון חיובית, כגון שהיה מציע לאדם להתבונן בדברים מזווית שונה. רק לעתים נדירות הוא דיבר בצורה שלילית על מעשיהם ודעותיהם של אחרים.

הרבי מעולם לא החניף לאיש. הגם שתמיד היה מנומס ומתחשב, הוא דיבר תמיד בסמכותיות. הוא פנה אל כולם כמו אישיות מלכותית: אדיב, קשוב ומתחשב, אך בלא להתכופף אפילו כמלוא הנימה. בין שהסכים עם אורחיו הנכבדים או חלק עליהם, הוא היה מביע את דעתו-שלו.

נימוסיו, שהיה בהם צד של אצילות, ניכרו במיוחד במפגשים אישיים. אדיבותו נתפסה אצל הכול כביטוי אמתי, ספונטאני, של אישיותו.

קסמו האישי של הרבי היה כה רב עד שהוא יכול היה לחולל שינויים בבני אדם, בעיקר במפגשים האישיים. לא מעט אנשים שינו את כל חייהם בעקבות פגישה קצרה אתו; ואולם ההשפעה הזו לא הייתה אוניברסלית: רבים המשיכו לחיות את חייהם אחרי המפגש אתו כשם שחיו לפני כן, ובכל זאת הפכו לחסידים של הרבי עצמו, במובן של ההערצה אשר חשו כלפיו וההתקשרות הרגשית שלהם אתו.

לגעת בעולם

ה"יחידות" הייתה, כמובן, מוגבלת רק לאלה שיכלו להגיע למרכז חב"ד באיסטרן פארקווי 770. הקשר של הרבי עם החסידים, ועם עוד רבים אחרים, בכל רחבי העולם, נעשה באמצעות מכתבים.
הרבי, ורק הוא, היה זה שפתח וקרא את כל המכתבים שנשלחו אליו. לאחר מכן היה כותב בעצמו תשובה קצרה או מכתיב תשובה לאחד ממזכיריו. הטיוטה הייתה נמסרת למזכיר אחר שהיה מדפיס אותה.

הרבי קיבל מכתבים בשלל שפות, אך התכתובת שלו נעשתה בעיקר בעברית, ביידיש או באנגלית. בצורה פרדוקסאלית-משהו דווקא מכתביו באנגלית הם פחות פורמליים מאשר מכתביו בעברית או ביידיש, ולכן הם משקפים קצת יותר מאישיותו, בין השאר גם הודות למיומנותו הרבה של מזכירו הראשי בשפה האנגלית, הרב ד"ר ניסן מינדל.

אחרי שמכתביו הודפסו היה הרבי קורא אותם וחותם עליהם. תמיד היו כמה מכתבים, לעתים גם ברכות לחגים או לימי הולדת, שהרבי ביקש שדווקא המזכיר יחתום עליהם; לעתים היה הרבי עצמו חותם בשמותיהם של מזכיריו במקום בשמו, ואיננו יודעים מדוע. אני מניח שפה ושם היו עמדות או הצהרות שהרבי העדיף לשמור מרחק מהן.

הרבי הקפיד לשמור עותקים של המכתבים ששלח. רבים מהמכתבים שכתב עוד בטרם היותו רבי היו מעין מאמרים קצרים בסוגיות תורניות ובהשקפת עולם. מכתבים מוקדמים אלה נכתבו כהצהרות של מדיניות שנאמרו בשמו של חמיו. ברבות השנים שלח הרבי פחות ופחות מכתבים מסוג זה ויותר מכתבים מסוגים אחרים: תשובות על עניינים אישיים וציבוריים או על שאלות בהלכה, מכתבים למלומדים, ברכות לימים טובים ולמאורעות חגיגיים.

אנשים הפונים אל רבי בדרך כלל מבקשים את עצתו מתוך פתיחות, ומתוך האמונה בכך שלרבי יש תשובה לכל. כאשר אדם הולך לפסיכולוג, למשל, הוא לא ישאל אותו במה להשקיע את כספו. אדם הפונה אל רבי בבקשת עצה, לעומת זאת, עשוי לשאול אותו כיצד להשקיע את כספו, לאיזה בית חולים כדאי לו לפנות, מה עליו לעשות כאשר הוא אינו מצליח להתרכז בתפילה, וגם כיצד עליו לנהוג כאשר הוא מפסיק לאהוב את אשתו.

תשובותיו הרבות של הרבי שונות זו מזו, כמובן, אך אפשר להצביע בבירור על קווי יסוד של גישתו. לא משנה מה היה נושא השאלה: ענייני משפחה, שאלות אישיות, סוגיות עסקיות או כל עניין אחר, תשובותיו של הרבי היו תמיד לעניין, תמיד הכילו המלצה בהירה לדרך פעולה, ולעולם לא היו מעורפלות. הרבי היה תמיד אופטימי והדריך את השואל לראות גם הוא את הדברים ברוח זו. כאשר שאלו אנשים כיצד עליהם לתקן מעוות כלשהו הוא היה מציע להם דרכים לתקן ולהשתפר. מעל לכל הוא עודד אותם לחשוב פחות על העבר ויותר על העתיד וקרא להם להרבות במעשים טובים ולהתמקד בעשייה חיובית.

לאישה נואשת אחת, אשר כתבה לו שכל מה שיש לה בחייה הוא רע, השיב הרבי: "בעולמנו זה הכל מעורב טוב ורע, ועל האדם לבחור מה להדגיש ובמה להתבונן, ובמה להתעניין, כי בחיי כל אחד ואחד שני דרכים ישנם, לראות את הטוב הסובב אותו או [ההפך] וכו', ואם בכל אחד ואחד הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בבני ובנות ישראל, המאמינים אמונה מוחלטית בנצחיות הנפש, זאת אומרת נצחיות הרוחניות, זאת אומרת ניצחון הטוב ניצחון בהחלט, שהרי אי-אפשר שדבר חולף ועובר שלא ינוצח בהחלט על-ידי הקיים ונצחי, שהרי אין גם ערך [=יחס] ביניהם".

הרבי אהב לצטט את אמרתו של הרבי מהר"ש, הרבי הרביעי מליובאוויטש: "לכתחילה אריבער" . במצבים שבהם עלינו לפעול, אמר, אל לנו לבחור בדרך הקלה, אלא עלינו ללכת בדרך המאתגרת יותר. הרבי נקט גישה זו לא פעם כאשר השיא עצה לאנשים שהתמודדו עם מצבי אובדן, קשיים בעסקים, מעברים ממקום למקום וכיו"ב. לאנשים אלה נהג לייעץ עצה נועזת יחסית: לא רק להתמודד עם הקשיים האלה ברוח אופטימית, אלא גם להתייצב מולם עם מידה גדושה של אומץ.

הרבי מעולם לא נקט סגנון שיפוטי. כאשר ביקש, למשל, להניא זוגות צעירים מנישואי תערובת הוא היה אומר להם שאם הם באמת אוהבים זה את זה, בוודאי לא ירצו לפגוע זה ברגשותיו של זה, וכי נישואין כאלה עלולים להוביל למערכת יחסים מכאיבה מאד . להורים אשר ילדיהם בגיל העשרה הקפידו יותר מהם על שמירת המצוות היה מייעץ לקבל את ילדיהם ולחזק אותם בדרכם להפוך לבני-אדם טובים ורוחניים יותר ; אך במקביל הורה לילדים להתחשב בהוריהם ולהיענות להם, גם כאשר יש ביניהם מחלוקת בעניינים שונים.

היו שאלות שגם הרבי לא יכול היה לפתור. כך, למשל, לאלה אשר ביקשו ממנו להסביר את השואה נהג לומר שיש שאלות שאין לנו תשובות עליהן, וכי אין ביכולתו להשיב על כך . עד כה יצאו לאור שלושים כרכים של מכתבי הרבי, וגם הם אינם מכילים את כל המכתבים שהוא שלח בשנות נשיאותו ולפניהן. ספרים אלה הם מאגר ראשוני של מחשבתו, ערוץ ביטוי מרכזי של כוחותיו השכליים והרוחניים.

אחרי הסתלקותו של הרבי ממשיכים החסידים לבקש את הדרכתו. רובם נוהגים לפי ההנחיות שהרבי התווה לפני מותו, וכך הם נועצים בשני רופאים בנושאים רפואיים, או פונים לשני חברים בבקשת עזרה בכל הנוגע להחלטות עסקיות – אם אלה הם אנשים בעלי ניסיון בתחום זה . כמו כן, וגם זה כפי שהורה הרבי, החסידים המבקשים לקבל הדרכה רוחנית מעיינים בספריו השונים של הרבי, ובשאלות קשות יותר גם פונים לרב או למשפיע – המדריך הרוחני – האישיים שלהם. רבים גם פועלים כפי שהתווה הרבי אחרי פטירת חמיו בשנת תש"י (1950). כאשר נשאל אז הרבי כיצד לפתור בעיה קשה הוא יעץ לכותב המכתב ללכת לקברו של הרבי הריי"צ: אם תחזק את הקשר שלך עמו ותשלח שאלות לציונו, כתב, "ימצא הרבי [הריי"צ] דרך להשיב לך" .

כיום, אחרי הסתלקותו של הרבי, יש חסידים הפונים לאגרות הקודש שלו כדי לחפש בהן תשובה לשאלותיהם האישיות (נוהג אשר בשום אופן איננו מקובל על הכול). הדבר נעשה כך: החסיד בוחר כרך, פותח אותו באופן אקראי ומניח שם את מכתבו ובו השאלה. לעתים נראה בעליל שאין באותו דף כל תשובה רלבנטית. במקרה כזה יהיו שואלים אשר יחזרו שנית על התהליך, הגם שרוב השואלים לא יעשו כן. יהיו כאלה שינסו 'לגלות' את הקשר בין שאלתם לבין התשובה ש'קיבלו' באיגרות הקודש על-ידי פנייה לסמכות גבוהה יותר, כגון המשפיע שלהם, או על-ידי כך שיוציאו את דברי האיגרת מהקשרם. ברבים ממכתביו כתב הרבי "ברכה והצלחה", מה שמתפרש כאילו הרבי נתן את הסכמתו לעניין שעליו נשאל; ולעומת זאת אם נאמר באיגרת "הישאר במקומך", החסיד לא יעקור למקום אחר.

שורשיו של מנהג זה, שאני אישית איני מעודד את קיומו, עתיקים למדי; הוא מוזכר כבר בתלמוד (חולין צ"ה ע"ב), שם מסופר כי האמורא שמואל, בן המאה השלישית למניינם, נהג לפתוח ספר באופן אקראי כדי לקבל מן הכתוב שם הנחיה כיצד לנהוג במקרה מסוים. חכמים אחרים נהגו לצאת לרחוב ולבקש מילד קטן "פסוק לי פסוקך", כלומר: אמור לי איזה פסוק למדת היום, והיו רואים את אותו פסוק כהנחיה (חגיגה ט"ו ע"א ועוד). גם במקומות אחרים נוהגים יהודים עד היום לפעול בדרך דומה: פותחים ספר קודש באופן אקראי ומחפשים בו תשובה לשאלותיהם.

לסובב את המפתח ולפתוח את הדלת

שלא במפתיע, חסידיו של הרבי מילאו את עצותיו, או לכל הפחות השתדלו כמיטב יכולתם לעשות כן. אנשים אשר לא שמעו לעצותיו או להצעותיו ניסו, בדרך-כלל, למצוא לכך הצדקה תיאורטית בדיעבד. ציות מוחלט הוא אפשרי, תיאורטית, אך במציאות זה כמעט לא קורה, בעיקר כאשר הציות דורש מאמצים מורכבים. כאשר הרבי היה יועץ, למשל, כדי להשיג שלום בית, לתת לבן או בת הזוג יותר מרחב, לא תמיד היו מבקשי העצה מסוגלים לעשות זאת, בעיקר כאשר היה מדובר במציאות של חיי היומיום. ציות איננו עניין אוטומטי. גם בצבא לא תמיד מצייתים, וגם לא תמיד אפשר לציית, לכל הפקודות. לדעתי, רק במקרים בודדים יקבל אדם הנחיה מרבי ויאמר מיד: 'לא אכפת לי מה דעתו: אני אעשה מה שאני רוצה'. אכן, יהיו מקרים שאנשים פעלו על-פי עצתו של הרבי בלב ולב, או ניסו איכשהו להתחמק מביצועה באופן חלקי ואפילו מוחלט.

היו מקרים נדירים שבהם הרבי אמר, אם כי בשקט ובאופן כללי, כי הצעתו לא נתקבלה, אך הוא מעולם לא התלונן על מקרים ספציפיים ופרטיים של אי-ציות. אני אישית מכיר שני מקרים המדגימים, באופנים שונים, כיצד התמודדו החסידים עם הנחיותיו של הרבי. בשני המקרים מדובר בזוגות שהיו נשואים זמן רב אך לא זכו להתברך בצאצאים. הזוג הראשון ביצע בשלמות את דבריו של הרבי. הרבי גרם לזוג הזה להבין, בדרך כלשהי, שהם לא יעזבו את העולם הזה בלי ילדים. כאשר הוא אמר להם לעשות דבר מסוים הם עשו אותו. כאשר הוא אמר להם לעשות דבר אחר הם עשו גם אותו. הבעל נתבקש למלא משימות ממשימות שונות, והתפקיד האחרון שהרבי הטיל עליו היה תפקיד שהוא לא רצה בו, לא אהב אותו, וגם לא מילא אותו בצורה טובה במיוחד – ובכל זאת, על אף שהיה לו קשה מאוד, הוא עשה זאת, ואחרי שבע-עשרה שנות נישואין אכן נולד להם ילד.

מזוג חשוך ילדים אחר ביקש הרבי להיות שלוחים בארץ מסוימת, אך הם לא נסעו לשם. למרות זאת הרבי לא נטר להם הרבי טינה, ובהמשך הוא אף עזר לבעל למצוא משרה ופעל למענו בתוקף רב: הוא לא רק שלח לו את ברכתו מרחוק אלא גם הפגיע בתקיפות באנשים הנכונים שיעסיקו אותו. לאחר שנים חזרו אותם בני זוג, שעדיין לא נולדו להם ילדים, אל הרבי וביקשו שידריך אותם מה עוד עליהם לעשות. הרבי השיב להם, בכאב, שהוא איננו יכול לעשות עוד שום דבר בעניין. אם לא קיבלתם עצה אחת, אמר, אתם גם לא תקבלו עצה אחרת. ובזה הסתכם העניין. בני הזוג המשיכו לחיות ביחד כל ימיהם, אך מעולם לא נולדו להם ילדים. יותר מזה איני יכול לומר. כמובן שאין כל ערובה לכך שאילו צייתו בני הזוג הללו לרבי לכתחילה היו נולדים להם ילדים.

דוגמה נוספת: הרבי קיבל אלפי מכתבים ובהם בקשת עצה בענייני שידוכים. בדרך כלל היה הרבי שולח את ברכתו לזוג; אך ידוע לי על מקרה אחד, יוצא דופן ביותר, שבו הרבי הציע שלא להתקדם עם שידוך מסוים. בני הזוג החליטו להתחתן למרות זאת, וזמן-מה לאחר מכן התגרשו בתהליך כואב במיוחד. לאחר מכן אמר לי הבעל: "עכשיו, כל מה שהרבי אומר לי לעשות אני עושה, אני לא שואל פעם שנייה".

ואולם גם כאשר אנשים נשמעו לעצתו של הרבי, לא תמיד התנהלו העניינים כשורה. דברים כאלה יכולים לקרות. כאשר מדובר בכל-כך הרבה שאלות ותשובות, ייתכן מאוד שפה ושם יהיו כמה תוצאות בלתי רצויות, ולא משנה עד כמה השואלים מצייתים. ואולם שום חסיד מעולם לא נרתע מכך שייתכן כי עצת הרבי לא תביא להצלחה, כשם שמטופלים אינם נרתעים מלשמוע בקולו של רופא. עם זאת, הערכה מדוקדקת של עצותיו של הרבי היא מעבר ליכולתי.

קשה מאוד גם לעמוד על מידת האפקטיביות של עצות הרבי משום שאין כל דרך לדעת מה הייתה כוונתו. יש שרבי אינו חולק עם זולתו את מה שהוא יודע על העתיד משום שזה מפחיד מדי; יש שעצה, אשר בתחילה נראית שגויה, מתגלה בסופו של דבר כנכונה. שהרי כמעט לכל התרחשות בחיים יש תוצאות מרובות, ואם כן הפסד כספי עשוי להיות פתיחה להצלחה כלכלית גדולה הרבה יותר או לחיים אישיים מאושרים יותר, כשם שקטיעת איבר עשויה להציל חייו של אדם. רק לעיתים נדירות עולה בידינו לעמוד על כל צדדיה של התרחשות, ולעולם לא נדע מה היה קורה אילו הלכנו בדרך אחרת.

לא פעם תהינו מאין שאב הרבי את עצותיו, נוסף על ניסיון חייו. לא פעם נבעו תשובותיו מן ההיגיון הפשוט או מן הידע הרחב שהיה לו, אך פעמים רבות היו תשובות בלתי מובנות, ונראה שנבעו ממקור אחר לחלוטין. תשובה חלקית לשאלה זו היא שהרבי היה – לעתים ביודעין, לעתים שלא ביודעין – צינור לטרנסצנדנטי, לעולם שמעבר למציאות היומיומית שלנו.

הרב אברהם (הרברט) ויינר סיפר לי פעם שהוא שאל את הרבי: איך זה שאתה יכול לייעץ? והרבי השיב: "אנשים באים אלי ומתלוננים שכל השערים נעולים וכל הדרכים סגורות בפניהם. והם אינם יודעים כי הם נושאים עמם את המפתח, אשר אין עלי אלא לסובבו כדי לפתוח להם את הדלת הסגורה".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |