תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

90 שנה לרצח הציוני הראשון

9/07/2014 09:15
דה האן. רצח בדם קר (הגדל)
דה האן. רצח בדם קר

כל מה שלא ידעתם על יעקב ישראל דה האן, האינטלקטואל היהודי מהולנד שהתאכזב מביתו הפוליטי והפך לסדין אדום בעיני הממסד הציוני ● המחסל: הצעיר פורק-העול מאודסה שטיפס בתוך שנה לצמרת ההגנה ● הזעזוע: אלפים במסע ההלוויה; מהומות נמנעות ברגע האחרון ● וגם: הפתק המרשיע שנעלם מארכיונו של מפקד ההגנה

 

היה זה יום קיצי בירושלים של שנת תרפ"ד. חמה של בין ערביים, אדומה כדם, שלחה את קרניה האחרונות אל חלונות בתי האבן של ירושלים. רוח קרירה וצוננת של ערבית החלה לטייל לאיטה במעלה רחוב יפו, מפיגה אט-אט אך בבטחה את חומו המעיק של היום. התאריך: אור לכ"ט סיון.

במסעדה קטנה ברחוב בן יהודה, ליד שולחן קטן, הסבו שני צעירים יהודיים פורקי עול ומסורקי בלורית והסתודדו ביניהם בלחש. הם לא משכו תשומת לב מיוחדת, כמוהם נראו כל החלוצים הציונים שעלו מארצות אירופה באותם ימים. אחד מהם, בעל עיניים שחורות שזיק פראי מנצנץ בהן נשא בכיסו אקדח טעון.

שעה קלה לאחר מכן החרידו את שמיה השלווים של ירושלים שלוש יריות. שלשה כדורי אקדח קטלו באכזריות את פתיל חייו היוקד של העסקן הדגול רב הפעלים, החכם השלם, ד"ר רבי יעקב ישראל דה האן זכרונו לברכה.

אותו ערב נחצו לראשונה קווים מסוכנים שאיש לא ההין לחצות עד כה. בפעם הראשונה, בארץ ישראל המתחדשת, הוצא להורג יהודי בידי יהודי, על פי "פסק דין" מרושע שחרצו עליו בדם קר אחיו בני עמו.

מאז אותו ערב חלפו 90 שנה. אם בשנים הראשונות שלאחר הרצח עוד שררה סביבו תעלומה ואי ידיעה מוחלטת, הרי במשך השנים הרבות שחלפו מאז, התגלו עוד ועוד פרטים מסעירים ומקוממים על מה שהתחולל בשעתו מאחורי הקלעים, על נותני ההוראה, על המחסלים ועל הרצח הנורא מכל.
היריעה הנרחבת שלפנינו, המתמקדת באופן מיוחד בפרטים המעשיים של האירוע הקשה - שלב אחר שלב מרגע ההוראה ועד לשלב הביצוע - מבוססת על שלל ממצאים ועדויות מרתקות שנאספו ונחשפו לאורך השנים ושופכים אור חדש על הפרשה המסתורית - "פרשת רצח דה האן".

פרק א': המטרה

שנה אחת לפני הרצח. ביום קיץ חם בחודש מאי של 1923 - תרפ"ג, מצא ד"ר דה האן מכתב אלמוני בתיבת הדואר שהיתה קבועה בקיר ביתו בירושלים. בתוך המעטפה הרשמית עליה התנוססו המילים "בשירות הוד מלכותו", גילה את הפתקה הבאה:

דה האן,
הנני מודיע לך שאם לא תעזוב את ארצנו לפני ה-24 לחודש זה, יירו בך כמו בכלב שוטה. לשווא יהיו כל מאמציך לגלות את כותב מכתב זה. לשווא יהיו כל מאמציך להתגונן נגדנו. גם אם תהיה מוקף על ידי שוטרים וחוקרים, גם אז נפגע בך כדי למלא אחרי הצו הקדוש: וביערת הרע מקרבך.
תחשוב על כך ואל תשכח, לפני ה-24.
היד השחורה.

"היד השחורה" האלמונית לא פעלה כמובן "בשירות הוד מלכותו". היד המרושעת הזו ביקשה לאחוז בצווארו של דה האן ולהגותו מן המסילה. בעיניו של דה האן, כתובת השולח היתה רשומה שחור על גבי לבן, גם אם לא צוינה במפורש על המעטפה. היד השחורה פעלה בשליחותם של ראשי הממסד הציוני שהנמען הפך להם למטרד ואיים ברצינות על קידום תוכניותיהם.

ד"ר יעקב ישראל דה האן נולד בט' טבת תרמ"ב בסמילדה, עיירה הולנדית קטנה ופסטורלית. משפחתו השתקעה בהולנד שני דורות קודם לכן. אביו ר' יצחק אייזיק הלוי שימש בעיירה כ'כלי קודש', חזן שוחט ומורה למקצועות היהדות השונים. אמו בתיה היתה בת למשפחה יהודית שורשית רמת יחס.

שנות ילדותו של יעקב ישראל לא הטיבו עימו. מתוך 18 ילדים שנולדו במשפחתו, נספו 11 בגיל צעיר והותירו פצע מדמם בלב ההורים. בילדותו התבלט יעקב ישראל כילד מחונן וכשרוני במיוחד. אביו ביקש לגדל אותו בדרך ישראל סבא אולם הרוחות שנשבו בסביבה סחפו אחריהם את הנער הצעיר. הוא נולד "עם עט ביד", סיפרו חברי ילדותו. עוד לא מלאו לו 20 שנה וכבר התפרסם ברחבי הולנד כמשורר וסופר חשוב.

אחרי תהפוכות רבות בחייו, במהלכן חזר בתשובה והפך לאחד מפעילי תנועת 'המזרחי' בהולנד, עלה ד"ר דה האן בסוף חודש אדר א' שנת תרע"ט לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי הסתדרות המזרחי. בוועידת מפלגת המזרחי שנערכה באלול תרע"ט השתתף דה האן כאחד מחברי ועדת החינוך של התנועה.

גם זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים, ראה בו נכס חשוב לתנועה הציונית והביע כלפיו הערכה רבה. ז'בוטינסקי ארגן באותם ימים 'קורסים פתוחים' לחברה ומשפט. הוא אסף את טובי המשפטנים שהיו בארץ, ביניהם גד פרומקין, דניאל אוסטר ועוד. הבולט ביניהם היה ד"ר דה האן, שהתכבד לנאום בפתיחת הקורס הראשון, מיד לאחר נאומו של ז'בוטינסקי, לא לפני שזה הציג אותו בפני הנוכחים כסופר ומשורר משכמו ומעלה.

במאמר שפרסם כעבור שנים בכתב העת 'האומה', הזכיר ז'בוטינסקי ויכוח שהיה לו עם 'מכר' בנושא מסוים בתחום המשפטים: "מכר זה איש מעניין היה, שעשוי היה להיות דמות מנהיגה אצלנו, אילולא פגע בו שיגעון ...ושיגעונם של קנאים אלמונים שהמיתוהו פיסית, כוונתי ליעקב דה האן אשר נורה למוות על ידי יד נעלמה בחוצות ירושלים לפני למעלה מ-15 שנים. את ההרצאה הסדירה הראשונה באותו קורס קרא דה האן, אשר הסכים לפתוח את סידרת השיעורים. הוא הביא אתו מהולנד לא רק את המוניטין של היותו משורר מוכשר, אלא גם את המוניטין של היותו משורר חשוב".

שנה אחת בירושלים הספיקה כדי לשנות את תפיסת עולמו של ד"ר דה האן מן הקצה אל הקצה. הוא הגיע לכאן חדור אידיאלים ציוניים עד עמקי נשמתו, רצה להתחיל מיד לפעול במרץ למען קידום הרעיון הציוני. אולם המנהיגות הציונית שישבה בירושלים, למעט כמה בודדים מחבריה שידעו להעריכו נכונה, קבלה אותו בקרירות ובשחצנות. הוא גילה בהם לתדהמתו חבורה של אנשים מלחכי פנכה שדואגים לעצמם ותו לא.

יום או יומיים לאחר בואו לארץ נכנס דה האן למשרדי הנציבות הציונית בירושלים והציג את עצמו בחגיגיות נאיבית בפני היו"ר, הארי פרידנוולד. "אני המשורר היהודי דה האן, מעמיד מעתה את עצמי ואת יכולותיי לרשותכם, לבניית המולדת". פרידנוולד, שהיה אמריקאי במוצאו, לא שמע עד כה על שמו של דה האן. "את בניית המולדת אנחנו יודעים לעשות לבד", פטר אותו כלאחר יד. "אתה רק תדאג שייכנס כסף למגירה", הציע בלעג מה.

זו היתה סטירת לחי מצלצלת עבור האיש שעלה ארצה רק כדי לתרום מעצמו ומכשוריו. "בארץ הכול שממה וריקנות", כתב אז במפח נפש לחבריו בהולנד. "השליטה היא בידי ציונים מקצועיים ומטריאליסטים, 'אנשים קטנים' ומאוהבים בעצמם. דואגים לטובתם האישית ואינם פועלים מאומה לטובת אחיהם, לעומת זאת הם יודעים לקחת משכורות שמנות לכיסם...".

בד בבד עם היכרותו מקרוב עם ההנהגה הציונית, התוודע דה האן לראשונה לדמותם ואורח חייהם של יהודי היישוב הישן שהתגוררו בירושלים, ונשבה בקסמם. בשלב מסוים החליט לבדוק בעצמו מקרוב את דעותיהם של גדולי היישוב הישן, לראות אם יש אמת בתיאוריהם של הציונים שהציגו אותם כאויבי הציונות והעלייה לארץ. על פגישתו הראשונה של ד"ר דה האן עם הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, העיד המנהיג האגודאי הבלתי נשכח רבי משה בלוי ז"ל, שהיה עד לה במו עיניו, וכך סיפר:

"הייתי אז פקיד במשרד בית היתומים דיסקין, ששכן ליד ביתו הפרטי של הגאון רבי יצחק ירוחם. באחד הימים לפנות ערב הייתי בחצר המשרד, לפתע הבחנתי באדם יוצא מחצר הבית והגאון רבי יצחק ירוחם מלוה אותו עד המדרגות המוליכות אל הרחוב. התקרבתי אליהם והגאון רבי יצחק ירוחם מציג אותו לפני ואומר: זהו ד"ר דה האן.

"אני הצגתי את עצמי לפניו בשמי, אחרי הושטת היד נפרדנו. כשחזר הג"ר יצחק ירוחם לחדרו נכנסתי אחריו והוא סיפר לי שהאדם הזה הוא מלומד גדול, הוא בא לפני זמן מה מהולנד בתור 'מזרחי', הוא בא לבקרו כדי לשמוע ממנו פרטים על השמועות שקלטו אוזניו בדבר שאלת הקהילות ועל ה'בגידות' שהעיתונות העברית טפלה אז על הגרי"י ומרן רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע.

"יש לי רושם", אמר הג"ר יצחק ירוחם לרבי משה באותו מעמד, "שהסבריי נכנסו לליבו של דה האן. סבורני שהצלחנו לרכוש ידיד נאמן לשיטתה של היהדות החרדית". הוא הוסיף וסיפר לו כי דה האן גילה לו בשיחתו כי הוא מתכוון לבקר אצל רבה של ירושלים, מרן הגרי"ח זוננפלד, עוד באותו ערב.

תקופת מה התהלך דה האן שקוע בלבטיו. בסופו של דבר הבשילו מחשבותיו לכדי צעד מעשי. בשלהי שנת תר"פ חצה דה האן את הקווים, הצטרף ל'וועד העיר האשכנזי' והפך לאחד מפעיליה הבולטים של היהדות הנאמנה בארץ ישראל. בתוך זמן לא רב הוא מתמנה כמזכירה המדיני של העדה החרדית בירושלים ומנהל קשרי החוץ שלה בעולם.

"דה האן פתח אופקים חדשים בפני עסקני אותו הדור", תמצת בקצרה העסקן הדגול רבי מנחם פרוש ז"ל, שאביו רבי משה ז"ל הכיר את דה האן מקרוב. כל כוחו ויכולותיו המשפטיות המדהימות, רעיונותיו, והברקותיו המפולפלות, הוקדשו מכאן ואילך לטובת מאבקו של היישוב הישן בתנועה הציונית שביקשה למחוק אותו ואת קיומו הבסיסי.

התנועה הציונית היתה משופעת אז באישים מלומדים, בעלי תרבות וחינוך מערביים מובהקים, הללו יכולים היו לנהל ללא כל קושי משא ומתן עם השלטונות הבריטיים, עם מוסדות 'חבר הלאומים' בז'נבה, התקשורת הבינלאומית, הקונסוליות השונות ועוד. בני היישוב הישן שגדלו והתחנכו על ערכי התורה ללא השפעה מערבית זרה, התקשו להתמודד מולם כהלכה בזירות האלו.

"לא יהיה זה בזיון", כותב רבי משה בלוי בזכרונותיו בגילוי לב, "אם אגיד שדרכי ההגנה המשפטית אצל השלטונות לא היו מחוורים לראשי העדה החרדית, שהיו גדולי תורה אבל לא גדולי מדע ולמודי חול"... לנישה הזו בדיוק נכנס ד"ר דה האן במלוא עוצמתו, והעניק ליהודי ירושלים את התשובה המושלמת ליריביהם החילוניים בכל התחומים האלו.

הופעתו המלומדת והאינטלקטואלית ניפצה את התדמית ה'בטלנית' משהו שדבקה עד כה ביהודי ירושלים של מעלה, שהתהלכו כל חייהם בארבע אמות של תורה והלכה. "הוא העמיד לרשות היהדות החרדית את כל אמצעי ההגנה המודרניים, הוציא את נשק ההשפעה על השלטונות מידי החופשים לטובת היהדות החרדית, ויגזול את החנית מיד המצרי ויכהו בחניתו", מסכם רבי משה בלוי.

התאריך: יום ראשון י"ט אדר א' תרפ"ג. המקום: כפר 'שונה' ליד רבת עמון, עבר הירדן. בנוף המדברי הצחיח נפרשו אוהלים גדולים, במרכזם התנוסס אוהל גדול ומפואר - האוהל המלכותי בו התארח המלך חוסיין שליט חיג'אז (סעודיה), המנהיג הערבי בעל הסמכות הגדולה ביותר בעולם הערבי של אותם ימים.

בני הפמליה המלכותית התכוננו לקראת ביקור בלתי שגרתי. לפתע הושלך הס במחנה. רב ישיש שזקנו הצחור יורד על פי מידותיו צעד כבוד בראש המשלחת. שניים ממלוויו לבושים אף הם בלבוש רבני, השלישי לבוש בכובע צילינדר עגלגל ועוטה טוקסידו מהודר לגופו.

היתה זו משלחת היהדות החרדית, בראשה צעד רבנו הגרי"ח זוננפלד כמצביא בראש. מלוויו היו מזכיר העדה ר' ברוך ראובן יונגרייז, ר' אברהם חיים נאה, והשלישי, לא טעיתם, לא אחר מאשר ד"ר יעקב ישראל דה האן, יוזם הפגישה ההיסטורית והרוח החיה שבה.

דה האן רקם קשרים אישיים מעולים עם האמיר עבדללה בנו של המלך חוסיין. כמה חודשים קודם הגיע דה האן לעמאן כאורחו של האמיר עבדללה, במהלך אותה פגישה רקם את תכניתו והעלה אותה בפני ידידו האמיר: להפגיש את מנהיג היישוב החרדי בירושלים, מרן הגרי"ח זוננפלד זי"ע, עם המלך חוסיין. פגישה כזו, הרהר לעצמו דה האן, תהיה כעין פסגה מדינית לעיני העולם כולו, בה יושג אולי הסכם מדיני בין הציבור החרדי בירושלים לבין הערבים.

ראשי הציונות רתחו מזעם כששמעו על כוונתו של דה האן להיפגש עם חוסיין ולהביע בפניו את עמדת היהדות החרדית. זו היתה חתירה תחת כס הציונות. בדיון מיוחד שנערך בהנהלה הציונית ב-18 בפברואר 1924 דנו חבריה כיצד למנוע את יציאת המשלחת. חששם הגדול היה כי האדמו"ר מגור שביקר אז בארץ יצטרף למשלחת יחד האדמו"ר מסוקולוב והגאון מבנדין. יוסף שפרינצק, נציג 'הפועל הצעיר', הביע את חששו העמוק ממשלחת כזו. הוא לא זלזל בכוחה של אגודת ישראל.

קבלת הפנים לה זכו ראשי היהדות החרדית בירדן, לא נפלה בחגיגיותה מקבלת הפנים לה זכו ראשי הציונות שביקרו במקום לפניהם. במהלך הפגישה הוגש למלך תזכיר מיוחד בו הועלתה על הכתב בדיו מוזהבת, בלשון הקודש ובערבית, עמדתה של היהדות החרדית בנודע למצב בארץ ישראל. שר החוץ, פואד אל חטיב, הקריא את התזכיר, בו נכתבה בין היתר בקשתם של יהודי ירושלים להופיע בפני המלך כבאי כוחה של היהדות החרדית, לא דרך הציונים.

לקראת סיום הביקור הוענק לרבנו הגרי"ח אות הכבוד הגבוה ביותר בעולם הערבי, אות ה'איסתיקלאל' - לוחם למען עצמאות, כאות הוקרה מאת המלך חוסיין. ד"ר דה האן התכבד לעטות על עצמו כאפייה ועבאיה מוזהבת ומפוארת, סוג של כיבוד ערבי מלכותי מדרגה ראשונה. לפנות ערב שבה המשלחת ארצה.

את מה שהתחולל בארץ עם שובה של המשלחת החרדית מרבת עמון קשה להעלות על הדעת. הציונים נאחזו הלם, השתוללו מזעם ולא ידעו את נפשם. תחושתם היתה כי המושכות נשמטו מידיהם. מיד לאחר מכן החלו הסילופים והטענות השקריות כאילו דה האן ביקש בפגישתו להבאיש את ריחה של הציונות.

היה זה העיתון היפואי הערבי 'פלסטין' שליבה ראשון את הלהבות, וימים ספורים לאחר חזרת המשלחת ארצה פרסם בנבזותו כי בתצהיר שהגישו לידי המלך הבאישו החרדים את שמם של הציונים, ואף חילצו מפי המלך התבטאות אנטי ציונית. היה זה שקר גס, בתצהיר לא הוזכר כלל שמה של ההסתדרות הציונית ואף לא מילה אחת בגנותה.

עיתון 'הארץ' קשר את ביקור המשלחת בעמאן לפרשיה אחרת, פרשת ביקורו של הלורד האנגלי נורטקליף בירושלים - אז ביקר אצלו ד"ר דה האן ולטענת הציונים חשף בפניו באותו מעמד את כוונותיהם העתידיות מול גישתה של היהדות החרדית. "זו לא הפעם הראשונה להם לרוץ, בצנעה או בפרהסיא, אל 'הפריץ' להלשין לפניו על עם ישראל הנושא את נפשו לתחיה לאומית בארץ אבות, לחלל את כבודנו בגויים ולחתור חתירה נגד קיומנו ועתידנו הלאומי.

"וכי יש הבדל פרינציפיוני בין לורד נורטקליף לבין חוסיין ההאשמי? מי שסמך את ידו על מלשינותו של דה האן לפני הלורד נורטקליף, עשוי בשעת הכושר להלשין בעצמו לפני חוסיין הערבי... מעכשיו לא יבואו עוד טובי הלב שבנו להוכיח שיש הבדל בין זוננפלד לדה האן; בין אגודת ישראל העולמית לסניף הירושלמי שלה.

"הן האדמורי"ם שליט"א, נשיאי האגודה ובתוכם האדמו"ר מגור היו בעצה אחת עם המלשינים הירושלמים... הסכמתם לדוקומנט (התזכיר) המחפיר שלא היה עוד כמוהו לחתירת הרס מימי כתבי השטנה של גשם הערבי וטוביה העמוני"... וזו רק דוגמית עדינה יחסית מגל ההסתה והשטנה שהתחולל מעל גבי העיתונות באותם ימים.

והיו כאלו שקראו את השורות האלו ולקחו אותם צעד אחד קדימה.

פרק ב': האיומים

מכתב האיום שנשלח אל דה האן בחודש מאי 1923 מאת "היד השחורה", היה אולי האיתות המפורש הראשון על חיסולו הצפוי. אבל למען האמת, התחושה הזו ליוותה אותו כבר תקופה ארוכה. ליבו, כנראה, ניבא לו את גורלו. בדיוק באותם ימים עמל דה האן על תיווך פגישה בין ראשי היהדות החרדית, לבין הקולונל הרמן פרידריק קיש, מנהל המחלקה המדינית של הציונים.

"קיבלתי מכתב", כתב דה האן למר קיש באותם ימים, "שאם לא אעזוב את הארץ לפני ה-24 לחודש אירצח... אני יודע שהשאלה האם כדאי או לא לרצוח אותי, נידונה ברצינות בחוגים שיש לך הכבוד לייצגם...". את המכתב עצמו העביר דה האן לידי המשטרה. למרות שאיום ממשי האפיל כעת על חייו, העדיף דה האן להעלות את מצבו על הכתב בהומור שחור אופייני.

"המצב רציני", הוא כותב. "האמת שלא הייתי צריך לשים לב לאיום ולא להיבהל. אבל לעולם צריך להיזהר". גם אם לא ידע את זהותה המדויקת של ה"יד השחורה", לא היה לדה האן כל ספק שמדובר בחבורה אלימה ומסוכנת במיוחד שאין להקל ראש בכוונותיה. "כמובן שהמכתב נוסח ונכתב בשפה העברית", הוא מעיר בציניות. "השפה של תחייתנו הלאומית המתחדשת"...

שוטר חרש יהודי הגיע לביתו של דה האן לבדוק את בטיחותו בפני מחסל פוטנציאלי. "תיזהר מהיד השחורה", סינן לעברו השוטר בעודו בוחן את המקום, "היא חבורה תקיפה"... ממצאי הבדיקה לא הקלו על התחושה. להיפך. "המקום הזה כאילו נוצר עבור נידון למוות", הגיב השוטר לאחר שסקר את הבית מכל עבריו. "חלונות משלשה כיוונים, ודלת דקה כנייר"...

"יש להם מרגלים בכל מקום", התריע באוזניו השוטר... "הם יכולים לבוא בלילה... יכוונו את נשקם אל המקום בו עומדת מיטתך. אני הייתי מייעץ לך לישון מתחת המיטה", הציע.

המשטרה הציעה לו לקבל בתקופה הבאה הגנה צמודה של שוטר, או לחילופין לחגור אקדח להגנתו. "כן כן, שבוע לפני שיורים בך למוות, הממשלה מגלה נדיבות לב", כותב לעצמו דה האן באירוניה.

"ואולי", הביע דה האן את היסוסיו בקול בפני איש המשטרה, "אולי באמת טוב שאעזוב את הארץ?". "כן, לפחות באופן זמני", הביע השוטר את דעתו נחרצות. "הם קבוצה אלימה ולעולם אין לדעת".

האווירה כלפי דה האן בירושלים השתנתה מיידית בעקבות המכתב. "מה ששני שוטרי חרש יודעים בירושלים אינו יכול להישאר בסוד", מסביר לעצמו דה האן את פשר השינוי שחל כלפיו.

"ירושלים יודעת ששלחו לביתי פסק דין מוות. החיים מתחילים להיות יותר מעניינים. אנשים מבוגרים ממני בהרבה פונים אלי פתאום ברחובה של עיר ושואלים אותי: אמור, זה נכון? שלחו אליך את המכתב הביתה?... האם תוכל להראות לנו את המכתב?... כן, אני אומר. זה נכון. שלחו לי פסק דין מוות...".

"לא, את המכתב אינני יכול להראות לכם", משיב להם דה האן שוב בקורטוב גדוש של הומור שחור, "הוא בידי המשטרה. בקשו אותו אצל אנשי המשטרה. אתן לכם המלצה. יש לי שם השפעה. כעת אני מוכר שם... הרבה אנשים חכמים מייעצים לי למלא אחר דרישתם (כלומר, לעזוב את הארץ), אבל אני אינני רוצה בשום אופן".

והיו גם כאלו ברחוב הירושלמי שעודדו את רוחו של דה האן בגיבובי מילים בעלמא. "שטויות", אמרו לו, "היד השחורה? אין דבר כזה. אל תיתן להם להפחיד אותך ולהרוס לך את מצב הרוח. "את האנשים האלו אני מתעב", מציין דה האן. "כלום הם מקנאים בי שקיבלתי פסק דין מוות ושאיירה ביום ה-24 לחודש. האם החיים כבר לא מספיק חשובים. אני שונא את הדיבורים האלו".

20 במאי. ארבעה ימים לפני היום בו הבטיחה היד השחורה להוציא לפועל את זממה. הספק ואי הידיעה מכרסמים בליבו של דה האן יותר מאשר הפחד מפני המוות עצמו. "אולי באמת לא אמות ב-24" חושף הנידון למוות את מחשבותיו. "אין וודאות. בין ההווה לעתיד מפרידה רק מחיצה דקה. מי שחושב על כך ישתגע. לא צריך לכתוב על זה".

בשעות אחר הצהרים של אותו יום שולחת ה"יד השחורה" את טלפיה לעברו בפעם השניה. מכתב איום נוסף נוחת בתיבת הדואר של דה האן. "ידוע לנו שטרם רכשת פספורט להפלגה לחוץ לארץ", כתבה היד האלמונית. "אל תשלה את עצמך בדמיונות שכלום לא יארע ב-24 במאי", חתמה היד את מכתבה.

23 במאי: הפחד מפני הבאות מתחיל להזדחל לליבו של דה האן. "ליד השחורה אצבעות ארוכות, ואני בוודאי לא אמלט מהן. אני רועד ומצטמרר מפחד. וליבי, הה, כמה שהוא הולם בקרבי בחוזקה...".

הגיע הלילה האחרון. ליל ה-24 במאי. דה האן לא התחבא תחת מיטתו כפי שיעץ לו השוטר. באקט של התגרות במלאך המוות פתח לרווחה את הדלת ושלושת חלונות הבית. עלה על יצועו והעביר לנגד עיניו את שנות ילדותו המאושרות בעיר הקטנה בהולנד, "כשהיינו ילדיה הטובים של אמא הטובה, כולנו היינו אז מאושרים".

בוקר ה-24 לחודש עלה והפציע. דה האן יוצא מביתו לרחוב. מעל לוחות המודעות נשקפת אליו שוב ה"יד השחורה", הפעם בדמות מודעות שהתריעו בפני יהודי ירושלים לבל יעסיקו ערבים. מי שייתן עבודה לערבים הוא 'בוגד' ודינו 'חיסול'. המכתב חתום בחתימתה של ה"יד השחורה" ו"החלוץ הרעב".

בסופו של דבר הרצח לא הוצא לפועל בתאריך ה-24 במאי. ה"יד השחורה", הלא היא הזרוע המבצעת של ההנהגה הציונית דאז, 'העניקה' לדה האן ארכה של למעלה משנה עד לביצוע הרצח. אבל החשש מפני המוות הפך לבן לווייתו הקבוע של דה האן עד יום הירצחו. יחד עם זאת הוא לא התכוון לרגע לחדול מפעולותיו הגדולות למען היהדות החרדית.

"כשהחלו מכתבי האיום לקבל אופי רציני", סיפר רבי משה בלוי ז"ל, "במיוחד לאחר שנשמעו ב'בית העם' בירושלים נאומי רעל של בריונים, אשר הכריזו לפני קהל של חלוצים שבמדינה מפותחת 'לא היתה אפשרות שבוגד זה יישאר בחיים', ו'כלום אין כאן אף אחד שיהיה לו אומץ להגות אותו מהמסילה' - או אז החלו מכריו לבקש ממנו תחנונים שיימנע מלכת לבדו ברחוב, שיזהר קצת יותר. אבל הוא היה תקיף מאד בדעתו למרות שלא נעלמה ממנו חומרת המצב.

"באחד הימים", מוסיף ר' משה אנקדוטה מצמררת, "ישב ד"ר דה האן לצידי, שקוע במחשבות ושרעפים. פתאום התעורר ממחשבותיו, פנה אלי ואמר לי: בעוד ימים קרובים תשמע שד"ר דה האן נרצח!... אחרי כמה רגעים שבה אליו פתאום עליזותו ובדיחות דעתו, כאילו לא חשש מכלום".

בחודשים האחרונים לחייו פשטו בירושלים שמועות כי שלטונות המנדט עומדים להאריך את כהונתו של הנציב העליון, הרברט סמואל, בחמש שנים נוספות. "הוא פנה אז אליי ואמר לי: דע לך שאם נכון הדבר, שהרברט סמואל יישאר כאן בחמש השנים הבאות, הרי שמצבה של היהדות החרדית קשה מאוד. בגלל שאני, והוא הדגיש היטב את המילה 'אני', אני אין לי חמש שנים נוספות!"...

ושוב, בהזדמנות אחרת גילה דה האן לר' משה בלוי כי הוא מבוטח בסכום גדול אם יגיע לגיל שישים. אך הוסיף באותה נשימה כי אין כל חשיבות בעיניו לביטוח הזה "מפני שלא אגיע לגיל שישים"... גם ידיד נוסף של דה האן, ר' יוסף לוי חגיז, איש ירושלים, העיד כי לא פעם באמצע שיחה היה קם ואומר: "עוד תשמעו כי ירו בדה האן"...

שני סופרים צרפתיים, האחים ג'רום וג'אן טרו, שביקרו באותם ימים בארץ ישראל, סיפרו לימים כי כשנפרדו מדה האן איחלו לו בנימוס 'להתראות'. דה האן תיקן אותם על אתר. "לא, אל תאמרו להתראות, אמרו גוד ביי'!... אנחנו כנראה לא נתראה שוב, הציונים עוד ירצחו אותי יום אחד"...

אבל את הביטוי הגדול ביותר לתחושה שליוותה אותו בימיו האחרונים, ביטא דה האן באחד משיריו שנכתבו שבועות ספורים לפני הריגתו, בו הוא מנבא במילים ספורות את מותו: "כטוס עוף רך טס שירי, עד האקדח יור בליבי!"...

פרק ג': המחסל

כותרות עיתוני הבוקר הסעירו את רוחו של אברהם תהומי, סגן מפקד ההגנה בירושלים. הוא אחז בידו את העתון וקרא מתוכו בעיון שורה אחר שורה. המוטיבים: "בוגדים", "מלשינים", "כנופיית רבנים", "מעשה נבלה", שחזרו על עצמם שוב ושוב בכותרות הראשיות, הבעירו את חמתו להשחית.

 

"בוגד", סינן תהומי וקפץ את אגרופיו בזעם. "צריך לחסל את דה האן! חייבים לעצור את כל פעולותיו עכשיו ומיד!", סיכם לעצמו סגן מפקד ההגנה חמום המוח בן ה-21. באותו רגע החל לטוות במחשבותיו את התוכנית לרציחתו של רבי יעקב ישראל דה האן ולהעלמתו מעל פני האדמה.

כמעט 60 שנה לאחר הרצח, בשנת תשמ"ג, יצא העיתונאי והחוקר מר שלמה נקדימון, מחבר הספר ההיסטורי החשוב 'דה האן – הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל', להונג קונג הרחוקה בה התגורר הרוצח אברהם תהומי באחרית ימיו בעיירה המבודדת 'דיסקברי ביי'. "פנינת נוף מקסימה, מקום שאסורה בו כל פעילות מוטורית ומגיעים אליו רק דרך הים".

"ליד המזח הקטן", כותב נקדימון, "ראיתי אדם מוצק, נמוך קומה, פנים נחושות, נשען על מקל הליכה. הוא צפה לתוך הים הפתוח, עקב בערנות אחר ספינת הנוסעים העושה דרכה מהאי למפרץ. שוחחנו יום שלם. הזכרון שלו היה מופלא. זכרונותיו מסעירים ומדהימים. אני ביקשתי לשמוע על חלקו בפרשת הרצח, הוא גילה טפח וכיסה טפחיים".

פעמיים ביקר נקדימון בהונג קונג. הביקור הראשון היה כאמור בשנת תשמ"ג, השני בתשמ"ז. גם בביקור השני, כשגילו כבר חצה מזמן את שנת השמונים, עדיין לא הסכים תהומי בשום אופן, למרות כל ניסיונותיו של המראיין, להודות בפה מלא כי ידו היא שלחצה בפועל על ההדק. עם זאת הוא נטל על עצמו את האחריות לביצוע החיסול.

"אתה טוען שאתה לא השתתפת?", ניסה נקדימון לאתגר אותו באותה שיחה. "אני לא טוען שהשתתפתי ואני לא טוען שלא השתתפתי", השיב לו תהומי סתומות, מתעקש כדרכו לא להוציא מפיו את המילים המפורשות. "מדוע שלא תאשר לי לכתוב בספרי שאתה היית האיש", ניסה נקדימון את מזלו בשנית.
"תאמין לי", השיב לו תהומי בעקשנות לא ברורה, "אני לא יכול לעשות את זה. אני מרגיש שאסור לי לעשות את זה"... רבים מהפרטים והתיאורים האותנטיים בקטעים הבאים, מבוססים על שיחותיו הבלעדיות של נקדימון עם תהומי.

אברהם זילברג, לימים תהומי, נולד בשנת תרס"ג באודסה שברוסיה. בעיר אודסה התקיימה קהילה יהודית גדולה מכל גווני הקשת, אולם בתקופה ההיא רבים מצעירי העיר נטו לדאבון לב אחר דעותיו של זאב ז'בוטינסקי, אף הוא יליד אודסה, שהלהיב את רוחם ברעיונותיה המתחדשים של הציונות.

בשנת תרפ"ג עלה תהומי ארצה והתיישב בירושלים. כאן מצא את דרכו אל שורות ההגנה שנוסדה ארבע שנים קודם לכן. "הוא הצטיין בטרור ומהפכנות", תיארו אותו מכריו. היתה זו תכונה בולטת באופיו שסייעה לו להתקדם בתפקידיו בהגנה. בפגישותיו עם ההנהגה הבכירה הביע תמיד את דעתו שעל ההגנה להצטייד בנשק ולהפוך לארגון צבאי.

"את שמו של ד"ר דה האן", סיפר תהומי לנקדימון, "גיליתי לראשונה על גבי העיתון. הפעם הראשונה ששמתי לב לדבר היתה, כשקראתי שהוא עומד בראש משלחת חרדית שיצאה להיפגש עם חוסיין. דה האן דיבר שם על כך שהחרדים מתנגדים לציונות. נפשי נחרדה. פתאום יש בוגדים בתוך היישוב היהודי...

"קם יהודי ומארגן פעולה אנטי ציונית פוליטית גדולה. מנהל משא ומתן עם שונאי היישוב. השתגענו. כל ההגנה רתחה. מצאנו שיש בוגדים בתוכנו. ראינו מעשה בגידה... היה נגרם שברון לב בתוך ההגנה בירושלים אם זה (הרצח) לא היה נעשה. היה הכרח לעשות את זה גם מטעמים פנימיים, מפני שחברי ההגנה לא הבינו איך אפשר לתת למעשה הזה להתפתח.

"ידעתי שצריך להפסיק את פעולותיו של דה האן. קשה לתאר מה הרגשתי במשך ימים. אני לא הייתי אני. לא יכולתי לחשוב על שום דבר".

כחייל נאמן לא תכנן תהומי לפעול לפני שיקבל את אישורם של הממונים עליו. הוא שיתף בתוכניותיו הכמוסות חבר נוסף בשם שבתאי, בן למשפחה קווקזית ששירת אף הוא בשורות ההגנה והיה שותף לדעתו של תהומי כי צריך לשים קץ לחייו של אדם כזה.

לתהומי היתה תוכנית פשוטה כיצד לבצע את הרצח. 'כדורי אקדח הם הדרך המתאימה', חשב. באחד הימים נפגשו שניהם עם מפקדם זכריה אוריאלי - "זכר", כפי שהיה מכונה בקיצור - מפקד ההגנה במחוז ירושלים. "זכר", שחזר לימים תהומי, "היה מוכן לטרוף את דה האן בשל פגישתו עם חוסיין".

אוריאלי לא נתן להם מענה ברור על הצעתם. דווקא הוא, שידוע היה כנחוש החלטה, היסס. "מדובר בענין יותר מדי רציני", אמר להם בכובד ראש. "צריך לחשוב בדבר". השניים יצאו מלשכתו מאוכזבים. הם נאלצו עוד להתאזר בסבלנות רבה, במשך שבועות מספר, עד שקיבלו את האישור מגבוה לביצוע הפעולה.

באחד הימים נקרא תהומי בדחיפות אל חדר מפקד ההגנה אוריאלי. "בא מהר", נאמר לו בהודעה. הוא שעט בגרם המדרגות העקלקלות ונכנס לחדרו של המפקד יחד עם שבתאי שותפו לתוכנית. "יש הסכמה לבצע", אמר להם 'זכר' בפנים חתומות. "הוחלט לחסל את דה האן, ואני ממנה אותך, תהומי, לארגן את הדבר".

לאחר חילופי דברים קצרים החלו הנוכחים לדון בפרטי הפעולה. "המעשה ייעשה בסכין!", הורה תחילה 'זכר'. "בסכין, כדי שייווצר הרושם כאילו יד הערבים בדבר". כעת עברו שלושתם לעסוק בחלוקת התפקידים. "את הפעולה יעשה שבתאי", הורה זכר. הוא זה שיתקע את להב הסכין החדה בדה האן עד מותו. תהומי יגונן עליו. הוא יעמוד לצידו עם אקדח טעון ודרוך.

"היזהרו", חזר והדגיש בפניהם 'זכר' פעמים מספר במהלך השיחה. "עליכם להימנע בכל כוחותיכם מליפול בידי המשטרה הבריטית. אם חלילה תארע תקלה במבצע ותיתפסו בידיהם, יהיה עליכם לטעון שעשיתם מעשה פרטי מיוזמתכם האישית, אין לכם כל קשר לגוף ציבורי כלשהו"...

"האם זו פקודה אישית שלך?", התעניין תהומי אצל מפקדו, "או של ראשי ההגנה". אוריאלי השיב: "זה יותר גבוה". תהומי התעודד למשמע תשובתו. היה זה מסר משמח מבחינתו לדעת שהמעשה אינו יוזמה פרטית שלהם אלא מבצע הנעשה בידיעתם של גורמים רמי דרג. "לא היה צורך אפילו לשאול למי הוא התכוון", הסביר תהומי כעבור שנים.

התשובה היתה ברורה למי שהיה מצוי קמעא בסוד העניינים.

פרק ד': ההוראה

סניף ההגנה הירושלמי פעל בקשר הדוק עם מוסדות היישוב, בראשם עמד אז יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. בן צבי, שגילו נשק אז ל-40, היה מראשי מנהיגיו של היישוב בירושלים. הצריף 'הצנוע' המיתולוגי בירושלים בו התגורר, היה באותם ימים מוסד חשאי בו נרקמו הסודות וההחלטות החשובות. מהצריף הזה יצאה ההוראה לחסל את דה האן.

תהומי היה מבאי צריפו של יצחק בן צבי בירושלים. "שוחחתי עם בן צבי לפני הביצוע", סיפר תהומי. "הוא כבר ידע ש'זכר' נתן לי את הפקודה. הוא לא שאל אותי פרטים ואני כמובן הרגשתי טוב מהעובדה שבן צבי יודע על כך. בן צבי האמין באמונה שלמה שהאיש הזה עומד להרוס את עצמנו ולקחת מעמנו את האפשרות היחידה להצלת עמנו".

מה שתהומי לא ידע אז היא העובדה שההחלטה על חיסולו של דה האן נדונה כבר בין חברי ההנהגה העליונה של ההגנה הרבה לפני שהוא העלה את הרעיון מיוזמתו. כמה שבועות קודם, בשלהי החורף של שנת תרפ"ד, התכנס "בית דין" מיוחד של ההגנה לדון בגורלו של דה האן. בראש ההרכב ישב סעדיה שושני, מדמויותיה הבולטות של ההגנה.

בפני חברי ההרכב המצומצם הועלו פעולותיו של דה האן שסיכנו את דרכה של הציונות ופילגו את אחדות דעותיו של היישוב היהודי. ככל הנראה הפגישה שיזם עם המלך חוסיין שהבאישה את ריחם של הציונים בעיניו, היא זו שהכריעה את הכף בעיני חברי ההרכב. לדעתם, דה האן הוא זה שגרר את ראשי היהדות החרדית להקצנה בדעותיהם. עם ראשי הציבור החרדי עוד ניתן היה להסתדר איכשהו לדעתם, בתנאי שדה האן יהיה מחוץ לתמונה, כלומר מחוסל.

שושני, ממקימי "הקבוצה היפואית", מאושיותיה של ההגנה, שימש באותה תקופה כחבר מועצת עיריית תל אביב וחבר המפקדה העליונה של ההגנה. הדיון הסתיים בהחלטה אחת משותפת וחד משמעית: מוציאים להורג את דה האן!... ההחלטה הזו תועדה בכתב ללא בושה במסמך רשמי שנשמר לאורך שנים רבות בארכיון ההגנה, עליו חתומים היו סעדיה שושני וחברי ההרכב הנוספים, ביניהם עו"ד האפט, רואה חשבון ירושלמי מוכר.

מי שהעיד על קיומו של המסמך היה ההיסטוריון הנודע פרופ' חיים הלל בן ששון, שראה את המסמך במו עיניו לצד מסמך נוסף, דו"ח שנכתב לאחר ביצוע הרצח. לפי התרשמותו של בן ששון מהמסמכים האלו, גזר דין המוות של דה האן נחרץ ב'בית דין שדה' זה, לאחר מכן הועברה ההוראה להנהגת ההגנה בירושלים בראשות בן צבי שהפקיד על הנושא את יוסף הכט, המפקד הארצי של ההגנה, ומשם לידי זכריה אוריאלי שהטיל בהמשך את התפקיד על אברהם תהומי ושותפו שבתאי.

את הגרסה הזו חשף לראשונה ההיסטוריון שמעון רובינשטיין, חוקר במכון 'יד בן צבי'. כך או כך, תהומי עצמו לא ידע את הפרטים המלאים על הדרך בה התקבלה החלטת החיסול. הוא רק ידע שבלעדי בן צבי החלטה כזו לא יכולה היתה להתקבל. הוא העריך שזכריה אוריאלי הוא זה שהורה לבצע את החיסול, על דעתו, או לפי הוראתו של בן צבי, הדמות היישובית המרכזית בירושלים של אותם ימים. (על קבלת ההחלטה ישנן גרסאות נוספות ומרתקות, עליהן עוד תקראו בהמשך הכתבה.)

רק כעבור שנים שמע אברהם תהומי מפי דוד תדהר, בלש וקצין משטרה, על ההצעה המקורית לחיסול דה האן שהועלתה עוד לפני שפנה בעצמו למפקדו 'זכר' ויידע אותו על רצונו לבצע את הרצח. תחילה פנה 'זכר' לשניים ממפקדי ההגנה בירושלים, ירמיה ('ירמה') הלפרן ומשה רוזנברג, והטיל עליהם את התפקיד. אך השניים השתמטו וסירבו למלא את הפקודה "מטעמים מצפוניים". בספרו 'ירמה' מתאר הלפרן את התפקיד שביקשו להטיל עליו:

"ירמה נקרא לפגישה דחופה אל מפקד ההגנה הירושלמית, הלה מוסר לו כי על המטה לחסל את אחד האישים המסוכנים ביותר, את פרופ' דה האן מהולנד, אותה פקעת סבוכה של בוגדנות גיטואית. אמנם הוא איש מלומד, פייטן, דמות אפופה קנאות דתית. בעבר היה אפילו ציוני נלהב, אך עתה האדם המסוכן ביותר בישוב, למרות שהוא עצמו בטוח כי כל מה שעשה הוא לשם שמים".

תהומי ושבתאי שפנו כעבור זמן מיוזמתם למפקד ההגנה אוריאלי לאחר השתמטותם של הלפרן ורוזנברג, לא ידעו כי הם מתפרצים לדלת פתוחה.

תוכנית הרצח המקורית חוותה מספר שינויים. במהלך ההכנות הודיע לפתע שבתאי, השותף הקווקזי, על אי הסכמתו להשתתף ברצח ותהומי החל לתור בקדחתנות אחר מחליף הולם. אך טבעי היה כי יבחר לתפקיד את ידידו הטוב משכבר הימים אברהם קריצ'בסקי – גיורא. בהגנה כינו את הצמד "שני האברה'מים".

לאחר שהיתה בידו הסכמתו של גיורא, עלה תהומי ללשכתו של 'זכר', מפקד ההגנה, עדכן אותו בסירובו של שבתאי והציג בפניו במקום את הצעתו החלופית: אברהם גיורא. תגובתו של 'זכר' לא היתה צפויה. הוא כעס מאד על חרטתו של שבתאי ויחד עם זאת דחה את הצעתו של תהומי להחליפו בגיורא.

"עזוב, הוא לא האיש המתאים לענין הזה", אמר לו 'זכר' בלי להסביר את עצמו יותר מדי. תהומי השתכנע במהירות מעמדתו של מפקדו וחזר בו מהצעתו. "תעשה את הפעולה בעצמך!" הורה המפקד לתהומי סגנו. תהומי, חייל ממושמע וצייתן, שב לצריפו ומסר לגיורא את הוראתו של 'זכר'.

 

תהומי נטל את תפקידו ברצינות תהומית והחל להניע את המהלך קדימה. ד"ר דה האן, הקרבן, החל לחוש בטבעת החנק הולכת ומתהדקת סביבו.

פרק ה': ההכנות

ההכנות לרצח נמשכו זמן רב וגזלו מתהומי את כל עיתותיו. הוא זנח למשך תקופה ארוכה את עבודתו וסבל מחסרון כיס קשה, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך הלאה. "המעקב אחריו", שחזר תהומי, "לקח זמן רב. למרות הענין הרב שהתעורר סביבו, איש בהגנה לא הכיר מקרוב את דה האן. אולי בן צבי כן הכיר אותו.

"בגלל שלא הכירו אותו נדחתה פעולת ההתנקשות בחייו. אי אפשר לגשת סתם לאיש שאותו מחפשים ולחסל אותו. ההגנה לא נהגה כך. גם לא קבוצת 'המרכז'". קבוצת 'המרכז' היתה יחידה חשאית לתפקידים מיוחדים שפעלה במסגרת ההגנה בירושלים. בראשה עמד אברהם תהומי. היא מנתה 15–20 חברים בערך. לא כל החברים ידעו איש על רעהו. אף פעולה שלהם לא בוצעה ללא הוראה מהסמכות הפוליטית שפיקדה על ההגנה בירושלים.

רצח דה האן היה כנראה אחד המבצעים הראשונים, אולי הפרויקט הסודי הראשון, שביצעה הקבוצה. בשנים הבאות התמקדו פעולותיה בחיסול ערבים שעוללו צרות למתיישבים בירושלים. שמועות מעורפלות מספרות על פעולות נוספות שביצעה הקבוצה, כמו פיזור הפגנת בני היישוב הישן לקראת ההצבעה ל'וועד הלאומי'. הם גם "טיפלו" ביהודים שניסו להפעיל תוכניות נקם בערבים. כך, למשל, נודע להם באחד הימים על קבוצת יהודים שמתכוננת להשתלט על מסגד עומר בהר הבית.

"קיבלתי פקודה מגבוה לחסל את הקבוצה הזו", סיפר תהומי. "בלילה אחד אסרנו את מנהיג הקבוצה. הבאנו אותו לאחד מבנייני האוניברסיטה העברית. הרבצנו בו מכות רצח. שחררנו אותו רק לאחר שנתן לנו בכתב את כל הפרטים על פעולות ותוכניות קבוצתו. כמו כן קיבלנו ממנו הבטחה שהוא מחסל את קבוצתו. והוא מילא את פקודתנו בדיוק נמרץ"...

זו היתה ללא ספק אחת הפגישות המזעזעות ביותר שראו כתליו המסוידים של בית הכנסת הקטן שבתוככי בית החולים 'שערי צדק' הישן. באחת מפינות בית הכנסת ניצב לו הד"ר המפורסם ר' יעקב ישראל דה האן ושוחח קצרות עם חלוץ צעיר, עז פנים, שהטיח בפניו דברים כדרבנות בחוצפה חסרת גבול.

זה קרה ימים ספורים לפני הרצח. תהומי ביקש להיפגש עם קרבנו פנים אל פנים לפני הוצאתו להורג. הוא פנה אל אחד מחברי ההגנה שהיה שומר תורה ומצוות, זה נטל על עצמו את המשימה להפגיש בין השניים. הפגישה התקיימה בבית הכנסת 'שערי צדק' שם נהג דה האן להתפלל שלש פעמים יום.

"בציבור שוררת התמרמרות גדולה כלפיך", הטיח תהומי בדה האן, "לא מבינים מה אתה עושה. אנחנו באנו מרוסיה אחרי פרעות שבהם נהרגו יהודים. באנו להציל את נפשנו והנה בא יהודי כמוך והורס לנו את המקום האחרון אליו אנו יכולים להימלט. מה אתה עושה לנו, למה אתה עושה זאת?

"אני מציע לך לחדול ממעשיך עכשיו ומיד", יעץ לו תהומי בשיחתם ההזויה והמזעזעת, שיחת רוצח עם טרפו. "אחרת הדבר הזה ייגמר לא טוב!"... דה האן לא הגיב על דבריו אלו ובחר להוכיח אותו במילים על דרכו הנלוזה. בכך הסתיימה הפגישה בין השניים. "ראיתי שאין על מה לדבר, ובזה זה נגמר", סיכם תהומי את הפגישה.

בימים הבאים הוסיף תהומי לעקוב אחר דה האן והתנהגותו. הוא למד את מסלולי דרכו הקבועים. מהבית לדואר, מהדואר לבית הכנסת, מבית הכנסת בחזרה הביתה. בהזדמנות אחת כבר נקבע מועד לביצוע הפעולה, אך לבסוף מסיבות טכניות נאלצו לדחות את התכניות להזדמנות הבאה.

בידיעה שהתפרסמה מיד לאחר הרצח ב'דיילי אקספרס' הלונדוני נכתב כי "הביצוע הקר של הפעולה והמהירות שבה הרוצח – או הרוצחים – נבלעו בעיר העתיקה של ירושלים, מעלים סברה שהפשע תוכנן ובוצע על ידי מישהו שחישב את הסיכונים, מישהו שהיה מודע היטב להרגליו של הקרבן".

ב-29 ביוני פורסם בעיתונות כי דה האן עומד לצאת מחרתיים, ב-1 ביולי, ללונדון בלוויית כמה מחבריו כדי להצטרף למשלחת אגודת ישראל שפעלה בלונדון נגד אישורה של 'חוקת הקהילות' שביקשו הציונים להחיל. הידיעה הזו, שהיתה אגב שקר גמור, זירזה ככל הנראה את ביצוע ההוצאה להורג.

"דה האן היה כבר 'מת' כמה חודשים קודם לכן", גילה תהומי, "אך מסיבות שונות לא יצא הדבר לפועל".

פרק ו': ההתנקשות

בליל יום שלישי, אור לכ"ט סיון, יצא הרוצח אברהם תהומי לעבר בית החולים 'שערי צדק' בו אמור היה להימצא באותה שעה, בהתאם למעקביו האחרונים, ד"ר דה האן, שיצא מביתו לתפילת מעריב. בידו היה אקדח טעון. גיורא התלווה אליו, אך הוא לא התכוון לקחת חלק של ממש בחיסול, בהתאם להוראתו הברורה של 'זכר'.

הרחוב היה שקט יחסית באותה שעה. בבית הקטן, מול בית החולים, סביב שולחן נמוך הסבו שני יהודים בני עדות המזרח שלובי ידיים על שרפרפים קטנים ומרופדים, לגמו קפה תורכי להנאתם ושיחקו שש בש בריכוז רב. אחד מהם עישן נרגילה ומצץ ממנה מפעם לפעם. האור הלך ונעלם וכוכבים הופיעו ברקיע.

19:15. בבית הכנסת הקטן שבבית החולים 'שערי צדק' הישן ברחוב יפו החלה תפילת ערבית. המתפללים ברובם מבין המאושפזים בבית החולים, בנוסף לצוות בית החולים ובראשם הד"ר ר' משה וואלך ז"ל, ועוד כמה מתושבי הסביבה. לפני התיבה עובר יהודי בעל מבטא הולנדי, לבוש חליפה לבנה וכובע פקק עשוי עץ שעם לראשו, זקנו מחודד ומשקפי מצבט מוזהבות עגלגלות לעיניו, והוא עונה לשם ד"ר ר' יעקב ישראל דה האן.

התפילה הסתיימה. המתפללים יוצאים בזה אחר זה מבית הכנסת, חוצים את שער הברזל הכבד שבחומת בית החולים. בבית הכנסת האפלולי נותרים רק שניים, מנהל בית החולים ד"ר וואלך ושליח הציבור, ד"ר דה האן, המצוי בתוך ימי השלושים על אביו ומקפיד לגשת לפני התיבה בכל שלושת התפילות. עוד מספר דקות נמשכת שיחתם. איש מבין היוצאים אינו מבחין בזוג העיניים הכהות הסורקות היטב את פניו של כל אחד מהם.

19:35. ד"ר דה האן סיים את שיחתו עם ד"ר וואלך ונפרד ממנו לשלום. נטל את תיק העור בידו והחל לצעוד לעבר שערי בית החולים. הדמות האלמונית שהסתתרה מעבר לשער העיפה מבט לעבר רחוב אגריפס. מישהו שם סימן לעברה בידו סימן מוסכם.

"סליחה, מה השעה?", פנה לפתע מאן דהו בשאלה תמימה אל ד"ר דה האן. הד"ר נעצר בנימוס מהילוכו, הרים את שרוול ידו, הביט בשעונו ו...

שלוש יריות החרידו בזו אחר זו את הרחוב השקט. הרוצח תהומי סחט את מחסנית אקדחו לתוך חזהו של דה האן. שלושת הכדורים שפילחו את ליבו וריאותיו של ד"ר דה האן לא הותירו לו כל סיכוי. זעקה מחרידה נשמעה מפיו, הוא קרס ארצה מתבוסס בדמו והשיב את נשמתו בן רגע ליוצרה. תהומי וגיורא מיהרו ונמלטו בחסות החשכה לעבר שכונת האורפלים שמאחורי שכונת מחנה יהודה...

שניות ספורות לאחר הישמע היריות מיהר אחד מעובדי בית החולים אל זירת הרצח. במקום החלו להתקבץ עוברי אורח מבוהלים ושכנים. ד"ר וואלך הוזעק מהרה למקום והזדעזע עד עמקי נשמתו לגלות את גופת ידידו הטוב, ד"ר דה האן, עמו שוחח אך לפני דקות אחדות כשהיא מוקפת שלולית דם. בעזרת שומר בית החולים הועלתה הגופה החמה לחדר הניתוחים.

"כל שלושת הכדורים פגעו במטרה", כתב לאחר מכן ד"ר וואלך בתגובה לשאלת עורך העיתון 'דיילי אקספרס'. "הוא מת מיד". כדור אחד חדר לחזה, חצה את הריאות ויצא מהגב. השני חדר ישירות לליבו. הכדור השלישי פגע בחלק העליון של זרועו השמאלית. בגדיו וציציותיו של הנפטר היו טבולים בדם.

בחדר הניתוח שהו באותו זמן הרופאים ד"ר ביסקינד, ד"ר וואלך וד"ר שבתאי. על פי בקשת הממשלה חילצו הרופאים מגופו את שני הכדורים שנותרו בו. לאחר בדיקה קצרה שביצעה המשטרה ניתן אישור רשמי לערוך את ההלוויה.

בשעה 1:00 אחר חצות ליל, אור לכ"ט סיון, הורדה גופת המנוח לחדר המתים. מנין יהודים עמד סביבה וקרא פרקי תהלים בעיניים דומעות לעילוי נשמת המנוח.

פרק ז': ההימלטות

את מה שעלה בגורלם של צמד המתנקשים מיד לאחר הרצח, מגולל הרוצח, אברהם תהומי, בספרו שלא עלה על מכבש הדפוס מעולם - "בדם ואש" שמו. יצירה אוטוביוגרפית קצרה שכתב בעצמו על שנותיו הראשונות בארץ ישראל. שם באחד הפרקים מובא, לא פחות ולא יותר, תיאור חי, זורם ומצמרר, שנכתב בידי הרוצח על ליל הרצח.

בחיבורו הוא בוחר להסתתר מאחורי שמות בדויים. לאורך כל הספר הוא מכנה את עצמו בשם הבדוי "גדעון", שם שאכן שימש אותו בפועל בתפקידיו הסודיים בהגנה. את ידידו גיורא הוא מכנה בשם "איתמר", ואילו את דה האן בשם "ואן פריד". תהומי, כפי שנהג עד יומו האחרון, לא מסוגל או לא יכול היה להודות כי הוא זה שירה את הכדורים לליבו של דה האן.

וכך מתוארות בספר הדקות שלאחר הרצח, מזווית מבטו של אברהם גיורא, שותפו של תהומי לחיסול (לטובת הקוראים 'קילפנו' את מסכת השמות הבדויים):

"את הדממה הפרה תערובת של קולות. הם נשמעו רחוקים כתולעים של עלי עץ התות. דלתות וחלונות נפתחו ונסגרו. רגע לאחר מכן מצאתי את עצמי בצד השני של הרחוב, רץ אחרי תהומי לסמטה הצרה שליד קירו המזרחי של בית החולים, שם היא הפכה לשביל להולכי רגל המוביל מזרחה. תהומי החזיק עדיין בחוזקה באקדחו.

"הוא הלך מהר מאד ולא הצלחתי להשיגו עד שהגענו לשביל להולכי רגל. 'אסור לך ללכת אתי', לחש לי תהומי. באותו רגע פתח אדם חלון בקומה העליונה, הוציא החוצה פנים מצולקות מאבעבועות וקרא לעברנו: 'מה קורה? שמעתי יריות ברחוב'... 'אינני יודע', השיב תהומי בקריאה והמשיך ללכת במהירות.

"'אבל אני שומע קריאות של משטרה, מה קורה?', התעקש האיש. 'הו שתוק!' צעקתי ומיהרתי הלאה. 'פושעים', צעק האיש וסגר את התריס. עזבנו את השביל והמשכנו דרך שדה סלעי, עד שהגענו לחלק הדרומי של העיר החדשה. תהומי היה המוביל. עשינו סיבוב והגענו לשכונת רחביה, שם הלכנו למחנה גדוד העבודה.

"היה זה לילה עמוס ודחוס. האולם הגדול במחנה היה מלא פנים צרובי שמש. במקום נערכה הרצאה על המלחמה במלריה. בעקבות תהומי החלקתי לכסא בחלק האחורי של האולם. ישבתי בשקט וניסיתי להאזין למרצה. יתושים, ביצות, כינים, עצי אקליפטוס. חשוב מאד – עצי אקליפטוס... לפתע הופר השקט.

"פועל צעיר, כמעט ללא נשימה, נכנס לאולם וצעק בשמחה: 'חבר'ה, הבוגד דה האן נרצח ברחוב לפני מספר דקות!'... כולם מיהרו לעבר האיש הצעיר. תריסר פיות נפתחו בבת אחת. 'האם הבריטים עשו זאת?'. 'מה פתאום? לא!'. 'האם זה נכון?'. 'ידעתי שההגנה לא תאכזב אותנו!'. 'הגיע הזמן!'. 'טוב מאוחר מאשר לעולם לא!'.

"לאחר ההרצאה, ישבנו בחדרו החשוך של תהומי. 'לא ידעתי שזה יהיה כל כך קל', הוא אמר. 'מה?' - שאלתי. 'אינני יכול להסביר זאת. עברתי גיהינום כאשר חשבתי על כך, אבל כעת זה שום דבר, רק הרגשה של ריקנות'. חיוך עצוב הופיע על פניו. הוא לא נראה גיבור וגם לא חשב על עצמו כגיבור".

עד כאן מתוך חיבורו של תהומי 'בדם ואש'.

מאוחר יותר באותו ערב נועד תהומי עם מפקדו 'זכר' אוריאלי ודיווח לו על הפעולה שהושלמה. "הפקודה בוצעה", אמר תהומי. את האקדח בו בוצע הרצח השאיר כנראה בידי מפקדו. אוריאלי העביר את האקדח לידי פעילת הגנה בשם חנה בלומשטיין, חברת 'גדוד העבודה' במחנה רטיסבון בירושלים.

"חנה בלומשטיין אמרה באותו ערב לאשתי", סיפר לימים דב שרירא, אחד הלוחמים בגדוד נגד פעולותיה של היהדות החרדית: "היום מסר לי... את אקדחו ואני קיבלתי אותו בקדושה". שרירא לא זכר במדויק את השם בו נקבה אשתו, אך למיטב זכרונו היה זה מפקד הסניף, זכריה - 'זכר' אוריאלי.

מיד עם תום שיחתו של תהומי עם מפקדו, התברר לו כי הוא יהיה חייב לעזוב את ירושלים בהקדם. למחרת ההתנקשות, ב-1 ביולי, באו תהומי ואוריאלי אל צריפו של בן צבי. "בן צבי", שחזר תהומי, "היה מודאג מאד. הוא יעץ לי לעזוב את העיר". "לאן אלך?", שאל תהומי. 'זכר' לא השיב. "האם תעביר אותי לסניף אחר?". גם על כך לא השיב לו 'זכר'.

בנוכחותו של בן צבי מסר לו אוריאלי שטר של לירה אחת. "עם הכסף הזה תעזוב את העיר", אמר לו ביובש. תהומי חילק את הכסף לשניים, מחצית הלירה מסר לידי שותפו אברהם גיורא. השניים נצטוו לצאת לתל אביב. תהומי הותיר מאחוריו חוב גדול למסעדה ירושלמית בה נהג לאכול.

הכסף לא הספיק להם להוצאות הנסיעה. בלית ברירה נאלצו השניים לעצור בקיבוץ 'גן שמואל' של 'השומר הצעיר'. העצירה הזו עלתה להם ביוקר. הם ביקשו להמשיך בדרכם לעבר הגליל אך בינתיים נדבקו בקיבוץ במחלת המלריה. קרוב לשנה קיננה המחלה בגופו של תהומי. השניים חשו עצמם בודדים ועזובים. "התנערו מאתנו, הפקירו אותנו", חש תהומי בעודו שוכב עזוב וחולה בבית החולים בטבריה.

במיוחד פגע בתהומי מאמר שהתפרסם לאחר הרצח ב'קונטרס', כתב העת של תנועת העבודה. את המאמר כתב משה בילינסון, ממעצבי הדרך של ההסתדרות ותנועת הפועלים, שתקף בחריפות את הרצח הפוליטי ואת מבצעיו. "דגל התנועה אל יהיה נכתם לא בדם נקיים, אף לא בדם חייבים!" - כתב בילינסון בתקיפות רבה, "אחרת תהיה תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו תמיד דמים...".

"הכאיב לי מאוד מאמרו של בילינסון", חשף תהומי בפני נקדימון. "לא הבנתי כיצד זה מתפרסם מאמר כזה, ואף אחד מאלה שיודעים ואחראים למעשה ההתנקשות אינם פוצים פה. אני ראיתי בזה מעשה בגידה. מעשה איום. אז לא ידעתי שבן צבי היה עורך ה'קונטרס'. זה עושה את העניין ליותר נורא. התחלתי לחשוב שלא הכל בסדר בתנועת 'העבודה'".

תהומי שהאמין בשעתו כי הוא מבצע את השליחות הגדולה עבור ראשי ההגנה וההנהגה הפוליטית, זכה בפועל ליחס מתנכר ומתנער מכל הדרגים הגבוהים. המשטרה הכריזה על פרס כספי גדול על ראשו של הרוצח. איש מהם לא השמיע מילה לעזרתו. גם לאחר שהוקמה המדינה לא התברג כיתר חבריו במערכת השלטון, בניגוד למה שהיה מצופה לכאורה מבכיר בהגנה שכמותו.

פרק ח': הזעזוע

את הידיעה המרה על מותו של דה האן הסתירו מרבה של ירושלים, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע, עד אור הבוקר. רק באשמורת הבוקר של יום שלישי, העיזו בני הבית לגלות את אזנו על הרצח. באותו רגע חוורו פניו של הגרי"ח. הוא נעמד על רגליו, ניגש אל ארון הספרים ובירך בקול רם בשם ומלכות: ברוך דיין האמת. לאחר מכן קרע קריעה בבגדיו.

אחריו החרו ועשו כל תלמידיו ומקורביו וקרעו את בגדיהם לאות אבל. השמועה על הרצח הנורא התפשטה בירושלים כאש בשדה קוצים והחרידה את הלבבות. מיד לאחר היוודע דבר הרצח שוגרו מברקים לבירות העולם: פרנקפורט, ורשה, אמסטרדם וניו יורק, להודיע על הרצח השפל.

במהלך הלילה שאחר הרצח נבחרה קבוצת עסקנים שהורכבה מעסקני אגודת ישראל, ועד העיר האשכנזי ופועלי אגודת ישראל, לנהל את מסע ההלוויה למחרת. בכרוז משותף מטעם אגודת ישראל וועד העיר האשכנזי נקראו יהודי ירושלים לחלוק כבוד אחרון לד"ר דה האן "אשר ידיים מרצחות קפחו חייו באבו על מזבח הגנתו על חופשת היהדות החרדית בארץ הקודש".

"הרצח היה מסודר על ידי מומחים" - ידע לספר 'קול ישראל', עיתונה של היהדות החרדית, כבר בבוקר שלמחרת הרצח - "על ידי תלמידים של הפוגרומ'טשיקעס ברוסיה, על ידי באי כוחו של הבונד'ס באוקראינה. ידוע ידעו לכוון את השעה והרגע. ידעו לעקוב את צעדיו ברגע הקבוע אשר היה רגיל יום יום לשוב לביתו מבית הכנסת אשר בבית החולים וואלאך.

"כרוצחים מלומדים התנפלו עליו באקדוחם, וממש כמו הפטליורים בשעתם, לא נחה דעתם עד אשר ראו אותו בלי אות חיים... הם עמדו על קרבנם בקרירות רוח וכשלא נתברר להם עוד שגמרו את תפקידם בשלימות חזרו וירו ישר אל לבו... לפי דברי הרופאים נפגשו הרוצחים עם החלל פנים אל פנים, והמרחק ביניהם היה יכול להיות רק פסיעות אחדות.

"הרצח היה מסודר ומוחלט לפני זמן. במשך השנים האחרונות קבל הנרצח מכתבי איום פעמים אחדות. האיומים היו פשוטים ומוחלטים, שאם לא יעזוב את עמדתו, אם לא ייכנע להם, ירצחוהו נפש. זה שנתיים שחייו היו בסכנה. נאמנים הם המאיימים. נאמנים בדיבורם וקיימים במאמריהם.

 

"ידוע ידענו שעסק לנו עם רוצחי נפשות. ויותר מאשר ידענו אנו, ידע זאת המנוח ז"ל. אולם כגיבור אמיץ לא נרתע לאחור. כאחד הקדושים פשט את צווארו לשחיטה ומסר את נפשו על קדושת השם, על שחרורה של היהדות החרדית, ועד היום האחרון עמד על משמרתו ומלא את חובתו באמת ואמונה"...

ימים ספורים לאחר הרצח שיגר מרכז אגודת ישראל בירושלים אגרות לכל סניפיו בעולם ובהן הנחיה להגיש מכתבי מחאה למשרד המושבות, ה'קולונל אופיס' בלונדון, ולהביע את זעזועם מהרצח המחריד. במכתב נכתב גם על החלטת מרכז אגו"י בירושלים לארגן ברחבי העולם עצרות ומחאות מרכזיות ביום השלושים לרצח.

בשעה 8:00 בבוקר החלו אלפים רבים מתאספים במגרש שליד בית החולים שערי צדק. לבית החולים הגיע סגן מושל המחוז, קפטן ארצ'ר קסט, כדי להביע את רגשות אבלה של הממשלה בפני מרן הגרי"ח וראשי היהדות החרדית. למקום הגיעו גם הקונסול ההולנדי והספרדי, וה'קווסים' שלהם צעדו כבוד לפני המיטה.

כוחות גדולים של אנשי משטרה התקבצו במקום למנוע מקהל ההמונים להתפרץ במהלך ההלוויה. בשעה 10:00 בבוקר הוצאה המיטה מבית החולים שערי צדק. תלמידי תלמודי התורה בירושלים מכל העדות וחניכי בית היתומים 'דיסקין', צעדו לפני המיטה בשני טורים ארוכים כשהם קוראים מזמורי תהלים.

זכורני, סיפר מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שילדי הת"תים קראו פרקי שיר השירים, ומדי פעם קראו בקול את הפסוק 'עבדים משלו בנו פורק אין מידם'. ראשון המספידים היה רבה של ירושלים מרן הגרי"ח זוננפלד זי"ע, שביכה את הנפטר בשערי בית החולים. "הרצח הזה", קרא מרן בקול בוכים, "בוצע בידי צאצאיו של יעקב שפעלו בחרבו של עשיו ובאומנותו, על מנת להשתיק את קולו של 'יעקב' ו'ישראל'...".

כשחלפה ההלוויה ליד ביתו של מרן הגרי"י דיסקין, יצא אף הוא אל מרפסת ביתו וקרא בקול חנוק מדמעות ובכי: "ידינו לא שפכו את הדם הזה... אלו שיכולים לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה מתכפרים, אך לא כן אלה אשר אינם יכולים להגיד זאת. הם חטאם ישאו. עוונם ישאו!...".

על פי התכנית, אמור היה מסע ההלוויה לצעוד לאורך יפו עד בית ההנהלה הציונית, שם אמורה היתה להתקיים מחאה פומבית. אלא שכאן נכנסה המשטרה לתמונה ומנעה מהציבור להתקדם. מכוניות משוריינות הוזעקו למקום. הרוחות התלהטו וכמעט פרצה סערה רבתי. ברגע האחרון החליטו מארגני הלוויה לשנות את תוואי המסע דרך רחובות צדדיים.

בין המלווים הרבים היה עוקב סמוי שנשלח על ידי הציונים לדווח על התנהלות ההלוויה, וכך הוא כתב בדיווחו: "בהגיע התהלוכה על יד בית הקפה סן רמו שעל יד בנין בית החולים ביקור חולים נעצר הקהל פתאום. הד"ר וולך פקד להמשיך ישר, אלא שהמשטרה ע"י צו של מפקד המשטרה לא הרשו להם.

"קמה מהומה. המלווים ונושאי המיטה החלו צועקים. נוצרה פאניקה, אנשים רבים החלו להימלט לכיוונים שונים. הד"ר וולך דרש שיעבירו את המת חזרה לבית החולים שערי צדק עד אשר יאופשר להלוויה להמשיך בדרך שנקבעה מראש, לשם כך הוא יבוא בדברים עם הממשלה. בתגובה החלו כולם צועקים: ישר! 'גלייך צו ועד הצירים, צו ועד הצירים'. במקום זה התכוונו לערוך הפגנת מחאה. אך השוטרים עמדו על המשמר ולא נתנו לעבור".

ההלוויה המשיכה לעבר שכונת 'בית יעקב' שם הספידוהו הרב יונתן בנימין הורביץ ורבי מרדכי לייב רובין. בשכונת 'מחנה יהודה' הספידוהו מזכיר העדה ר' ראובן שלמה יונגרייז וראש אגודת ישראל ר' משה בלוי. כשחלפה ההלוויה ליד בית אוסישקין, מבכירי הציונים, הטיחו המלווים מילים קשות כנגד התנועה הציונית.

"הלאה ההסתדרות הציונית, הלאה הוועד הלאומי, הלאה חוקת הקהילות, הלאה המרצחים" - קראו המלווים בזעם. סמוך לשכונת 'מאה שערים' הגיע אורח בלתי קרוא לצפות בחשאי במסע ההלוויה, דוד בן גוריון שהיה אז מזכיר ההסתדרות. "בשעה אחת", כתב בן גוריון ביומנו, "עברה הלווית דה האן לפני בית הממשלה. הספיד יהודי אחד באידית וגינה את עיתוני הציונים".

מה למען ה' חיפש בן גוריון באותה הלוויה עטופת אבל ויגון? יש שיאמרו באירוניה כי היה זה מעין 'וידוא הריגה'... הממצאים שהתגלו בשנים שלאחר הרצח, כפי שתקראו בהמשך, מחזקים את התחושה כי זו איננה השערה פרועה בעליל.

פרק ט': ההכחשות

ד"ר ר' יעקב ישראל דה האן נטמן בהר הזיתים. יהודי ירושלים הכואבים העמידו על קברו מצבה מכובדת, עליה נחרט נוסח ארוך המגולל את מעשיו ופעליו הכבירים למען היהדות החרדית. אבל גם לאחר פטירתו הוסיף דמו לבעבע עוד ימים רבים. אינספור כתבות ומאמרים שנכתבו מאז, ביקשו וניסו להשיב על השאלה הבלתי מפוענחת: "מי נתן את ההוראה?"...

מי באמת היתה הסמכות העליונה שהורתה על כך? התשובה על השאלה הזו אינה ברורה עד היום. דבר מוזר קרה כאן. בשנים הראשונות לאחר הרצח השתררה שתיקה מוחלטת בקרב ההנהגה הציונית מקצה אל קצה. כל ראשי הממסד מילאו את פיהם מים ולא ניפקו אפילו רמז על זהותו של נותן ההוראה.
רק כעבור כמה שנים טובות החלו לצוץ פתאום רמזים שונים וההתלחשויות. לא אחד ולא שניים מראשי ההגנה דאז, החלו לפתע לפזר פה ושם מילים וחצאי מילים מעורפלות, מהן השתמע במרומז כי היה להם חלק לא מבוטל בקבלת ההחלטה 'ההיא'. ככלות הכול, היה זה 'כבוד' לא קטן מבחינתם להימנות בין המחליטים בהחלטה ההיסטורית הזו, והם לא התכוונו לוותר עליו בקלות.

הדיבורים על כך לא התנהלו כמובן בפרהסיה. אך עובדה היא שבמשך השנים, במחקרים מעמיקים שנערכו על הפרשה, צצו גרסאות שונות המסתמכות על מסמכים ועדויות בעל פה, שכל אחד מהם מצביע על דמות אחרת בתור 'המחליט' הראשי. האם היה זה בן צבי בעצמו שנתן את ההוראה? או שמא דוד בן גוריון? ואולי בכלל היתה זו רחל ינאית, זוגתו של בן צבי? ומה היה חלקו של הקולונל הרמן פרדריק קיש, מנהל המחלקה המדינית של הממסד הציוני, שונאו המושבע של דה האן?

השאלה הזו הוסיפה להסעיר את הרוחות עוד שנים רבות לאחר הרצח. פעם בכמה שנים הופיעה בעיתונות הכללית כתבה כלשהי שעסקה בעקיפין או במישרין ברצח, השמיטה או הזכירה שם כלשהו מהמעורבים בקבלת ההחלטות, וגרמה מיד לסערת רוחות לא קטנה. כך ארע, למשל, כאשר שבועון שיצא לאור בכ"ד אייר שנת תשט"ז, בעריכת העיתונאי אורי אבנרי, הזכיר דרך אגב בכתבה את אברהם תהומי "שהשתתף בשעתו יחד עם רחל ינאית בן צבי בתכנון הריגת פרופסור האוניברסיטה דה האן".

אותה הערה קצרה הציתה מחדש את הנושא וגרמה מבוכה רבה לבן צבי שכיהן כבר כנשיא המדינה. זוגתו, רחל ינאית, לא היתה מוכנה לעבור על פרסום כזה לסדר היום. לאחר אינספור רעיונות פתלתלים הוחלט כי הדרך הטובה ביותר למחוק את הפרסום תהיה הכחשה שתצא מידו של המבצע בעצמו, אברהם תהומי.

לפי פניית בית הנשיא נשלחה הוראה דחופה לקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, בה התגורר אז תהומי. הקונסול התבקש לחלץ מתהומי הכחשה כתובה על מעורבותה של רחל ינאית. כשנפגש הקונסול עם תהומי התברר לו כי הוא הקדים אותו. הפרסום בשבועון הגיע כבר לידי תהומי, וזה מיהר לשלוח מיוזמתו מכתב אישי למערכת העיתון בה כתב כי "אין אפילו אות של אמת בפסקה בעניין הרצח של דה האן"...

בהתאם להצהרתו של תהומי התבקש עורך השבועון, אורי אבנרי, על ידי שר הפנים, ישראל בר יהודה, מראשי תנועת 'העבודה', לפרסם הכחשה גורפת על חלקה של ינאית בפרשה. לצד זאת שלח באותם ימים שר הפנים מכתב בכתב ידו אל אשת הנשיא, בו הביע את דעתו האישית בנידון: "הייתי מציע לעבור בשתיקה על כל מה שמתפרסם בעיתון זה. כי כל הכחשה רק תעזור לו"...

לאור הפרסום המביך זימנו יצחק בן צבי וזוגתו לצריף הנשיאותי בירושלים, פנסיונר קשיש וממורמר מהמושב 'מכמורת', העונה לשם: יוסף הכט. הכט כבר הוזכר לעיל כמי שהיה בתקופת דהאן המפקד הארצי של ההגנה, אשר הופקד על משימת החיסול מטעם הנהגת ההגנה והטיל את ביצועה על אוריאלי – מפקד הסניף הירושלמי של הארגון. סביב שולחן האורחים התנהלה אז שיחה חסויה שפרטיה לא נודעו לאיש. האם ביקשו בעלי הבית באותו מעמד לשכתב מחדש את ההיסטוריה בעזרתו האדיבה של מר הכט?...

השאלה הזו מובילה אותנו אל הסיפור המדהים הבא.
באחד מימי תחילת הקיץ הנוכחי, שנת תשע"ד, נערך מפגש מרתק בלשכתו של ח"כ הרב מאיר פרוש הי"ו בבית אגודת ישראל ברחוב פרס ירושלים. סביב השולחן הלא גדול בלשכתו הסבו העיתונאי והחוקר עטור השבחים שלמה נקדימון, מחבר הספר 'דה האן' ועוד, ח"כ הרב מאיר פרוש, ההיסטוריון מר חיים שלם, הרב אברהם רכטשפר מעורכי עיתון 'המבשר', ואנוכי, כותב השורות.

מבין שלל הסיפורים והפרטים שקלחו מפיו של נקדימון, "חקרן בלתי נלאה" כהגדרתו, צד את אוזננו הסיפור המרתק הבא שדומה שיש בו כדי להעניק כיוון כלשהו על השאלה הטעונה. הסיפור לא נכלל בספרו על דה האן, היות והוא נתקל בו שנים מספר לאחר מכן. בספר 'תולדות ההגנה', המציג את גרסתה הרשמית של ההגנה, מופיעה עדותו הלאקונית של יוסף הכט שנמסרה ליהודה סלוצקי, עורך הספר, שרשם כך מפי הכט:

"הכט החליט כי יש צורך לסלק את דה האן. הוא בא לירושלים והתייעץ עם 'זכר'. המשימה הוטלה על תהומי ועל קריצ'בסקי – גיורא. הם התמהמהו והוא דחק בהם. ואמנם נהרג דה האן... לאחר מעשה הודיע הכט לבן צבי". סוף ציטוט.

העדות הקצרה שנשמעה מפיו של הכט סובלת מחוסר רב בפרטים החשובים. מי הורה על החיסול? ומדוע בחר הכט ליידע לאחר מעשה דווקא את בן צבי, ולא את בן גוריון, למשל? "העדות הזו אינה חלקה", טען לימים אברהם תהומי. לדבריו, "או שהוא (הכט) לא זכר את הפרטים, או שרצה כנראה לחפות על בן צבי. הוא החליט לקחת את העניין על עצמו"... אולי בעקבות שיחה כלשהי עם בן צבי ורעייתו.

רק בימיו האחרונים, כשהוא שוכב על ערש דווי בביתו שבמושב 'מכמורת', ניאות הכט לראשונה לגלות פרט נוסף ובלתי ידוע. הוא הטיל אז פצצה של ממש. "את הוראת החיסול", כך סיפר לבני משפחתו, "קיבלתי בכתב!".

את גרסתו המלאה והאותנטית של הכט גוללו שני בניו, דוד ועמוס, בפני העיתונאי שלמה נקדימון. "אבא סיפר לנו כך: הוא התבקש לבצע את חיסולו של דה האן בעצמו. תשובתו היתה כי הוא באופן אישי אינו מוכן להשתתף במעשה. הוא לא התנגד למעשה עקרונית, הוא חשב שהדבר אכן צריך להתבצע, אך כיון שידע עם מי יש לו עסק בתוך ההגנה, וקיימת סכנה שיטילו בו רפש לאחר מעשה, ביקש לעצמו בטחונות. לכן ביקש הוראה כתובה בנושא זה.

"אבא קיבל את ההוראה בכתב ידו של יצחק בן צבי בה נאמר (כך זכור לנו בוודאות): 'יוסף, אבקשך לבצע את הסיכום בענין דה האן בהקדם'. על החתום: יצחק בן צבי. אבא סיפר לנו שדוד בן גוריון ושאול אביגור 'מראשי ההגנה', ידעו על כך. הוא התייעץ לפני כן בשניהם. לא נתנו אז לאבא יד חופשית. כמו ברוסיה, הלבישו עליו קומיסרים, הכניסו לו את אביגור שהיה נאמנם של בן גוריון ואליהו גולומב כדי שלא יעשה דברים על דעת עצמו. וכך היה גם בענין דה האן.

"אבא יצא למפקדה בירושלים כדי להשגיח מקרוב על המבצע. מפקד הסניף, זכריהו אוריאלי המתין ברחוב הסמוך. לאחר מכן בא אוריאלי אל אבא ודיווח לו על הביצוע. תהומי וגיורא באו אחר כך לביתנו בשכונת 'בורוכוב' בגבעתיים והתחבאו כמה ימים בעליית הגג, מעל הרפת, עד יעבור זעם.

"כעבור שנים רצו פתאום כולם את הפתק. בן צבי, אשתו רחל ינאית, אביגור, כל מיני אנשים שהיו קשורים בנושא ההוא. הם רמזו לאבא כל מיני רמזים. היו עם אבא ויכוחים קשים בענין זה. אבל הוא סירב להשיב חזרה את הפתק. הוא אישר כי הפתק שנכתב על נייר פשוט שנתלש מפנקס, נמצא בידו, אך סרב למסור אותו, גם לא לארכיון ההגנה.

בניו של יוסף הכט זוכרים היטב את שאול אביגור מבקר בביתם לפני שנים רבות, מחפש מסמכים ושואל על חומר כלשהו של אביהם שאמור היה להימצא בבית. "בן צבי שאל את אבא, 'למה אתה צריך את הפתק אצלך?' ואבא השיב לו: 'כדי שאם פעם אשאל על כך, אוכל להוכיח שהמעשה היה לגיטימי'...".

"לפני מותו", סיפר עמוס הכט, "כשאבא הראה לנו את הפתק, סיכמנו שנעביר אותו יחד עם מסמכים מסווגים נוספים למשמרת בארצות הברית. אבא ציווה עלינו לא לעשות שום שימוש בפתק, אלא אם יכפישו את שמו. במקרה כזה עלינו לשלוף את הפתק, ולהראות שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לפי הוראה מגבוה, מהגורמים הפוליטיים המוסמכים.

"החומר הזה הופקד בארצות הברית, בכספת בעיר בוסטון, באחריותו של אדם פרטי ונאמן", הוסיף עמוס. 'האם הפתק יהיה מוחזק שם עד אחרית הימים?', שאל אותו נקדימון באותה שיחה. "אינני יודע", השיב לו עמוס הכט, "סיפרתי על כך לבני, איתי הכט, ובצוואתי אעביר לו את הפקדון".

בשלב הזה הצטרף לשיחתם הבן, איתי, בעל תשובה שחבר למחנה החרדים לדבר ה'. בסופה של אותה שיחה משותפת הפטיר עמוס הכט בגילוי לב באוזני נקדימון: "בני איננו רק חוזר בתשובה אלא משתייך כיום למה שפעם היו מכנים 'חוגי דה האן'... אני מהרהר לפעמים, אולי מוטב לא להעביר את הפתק אליו, שמא ייפול בסופו של דבר לידיהם...".

וכאן מגיע חלקו האחרון של הסיפור, אותו שמענו מפי נקדימון בפגישה בבית אגודת ישראל:
"עם פטירת אביו עמוס, שלחתי אל הבן, ר' איתי הכט, מכתב עם העתק הכתבה שפרסמתי משיחתנו ב'ידיעות'. שאלתי אותו האם אביו העביר לו את הפתק כפי שהבטיח בשעתו בפגישה המשותפת. הוא השיב כי אביו לא רק שלא העביר לו את הפתק, אלא אפילו לא הזכיר את הענין בצוואתו"... כך נסתם הגולל על גילויו של הממצא היחיד אולי, שהצביע חד וחלק על מקבלי ההחלטה.

עמוס הכט לא היה היחיד שהשמיד את ארכיונו הפרטי לפני מותו. לעיל הובאה עדותו של פרופ' חיים הלל בן ששון שהעיד, כי בעת היותו חבר מערכת ספר 'תולדות ההגנה' ראה במו עיניו בארכיון ההגנה שני מסמכים, אחד מהם מורה על גזר דין המוות שהושת על דה האן והשני דו"ח ביצוע שנכתב לאחר מעשה. סביר להניח שבן ששון שמר עותק של המסמכים האלו בארכיונו, כמו מסמכים נוספים בעלי ערך שהיו ברשותו.

אלא שגם הוא, לפי עדות אחיינו פרופ' מנחם בן ששון, השמיד זמן קצר לפני מותו את כל הארכיון הפרטי שלו ביסודיות מוחלטת, עד המסמך האחרון... הסיפורים האלו, שמצטרפים לסיפורם של פרטים נוספים שהועלמו במהלך השנים, לא יכולים שלא לעורר בלב שומעיהם את התחושה כי יד נעלמת כלשהי הוסיפה לבחוש בממצאי הפרשה גם כעבור שנים רבות.

האם מישהו מגבוה ביקש למנוע את דליפת המסמכים שיצביעו בפירוש על נותני ההוראה? האם דמות כלשהי בחלונות הגבוהים חששה עד יומה האחרון שמא יטיחו בפניה את אשמת הרצח? גם לשאלה הזו אין תשובה מושלמת, אך בהחלט שלהנחה זו ישנם סימוכין לא מועטים.

פרק י': התגליות

ואם חשבתם שהסיפור הזה חותם את שורת התגליות שאחרי הרצח, אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור הבא. בשנת תשל"ג התכנסה בקיבוץ יפעת קבוצת ישישים מנוערים מתורה ומצוות, והציגה לראשונה אלטרנטיבה היסטורית מושלמת משלהם לכל פרשת הרצח. התיאוריה הבאה, אגב, שונה לחלוטין מכל מה שקראתם או שמעתם עד כה.

בשיחות, שהוקלטו בחשאי על ידי חוקר בשם עודד ארצי ופורסמו לאחר מכן במחקרו מאחורי גבם וללא הסכמתם, חשפו אותם זקנים בפעם הראשונה את קיומו של תא טרור יהודי מחתרתי, שפעל בצפון הארץ בין השנים תרפ"ג לתרפ"ז. התא, שקיומו היה ידוע רק ל-13 החברים בו, ולא נחשף גם לנשותיהם או לילדיהם - כונה בשם "המפעל". גולת הכותרת של פעילות התא היתה, לדבריהם, רציחתו של ד"ר חרדי מלומד, ושמו... ד"ר יעקב ישראל דה-האן.

סיפורם המרתק של זקני יפעת לא זכה, משום מה, לתשומת לב רבה מדי. איש מבין ההיסטוריונים הרשמיים לא שינה בעקבותיה את העמדה הרשמית הגורסת כי ההגנה היא זו שעמדה מאחורי הרצח. זקני יפעת עצמם נפטרו כולם בתוך תקופה קצרה. גם מי שחשף את גרסתם, עודד ארצי, לא האריך ימים לאחר פרסום מחקרו. ובכל זאת, אחד מבני הדור השני שמכיר לדבריו היטב את הסיפור, החליט להילחם ב"עוול ההיסטורי" שנגרם לו, וכעבור כמה שנים פרסם בגלוי את גרסתו המלאה לסיפור.

"אבא שלי, זאב משי, 'הוא' הרוצח הפוליטי הראשון" - טען בגאווה בנו יוסף משי בפני עמרי מניב ששמע מפיו את סיפורו ופרסמו ב'זמן ירושלים'. לדבריו, באותה העת שאברהם תהומי היה בהגנה, הוא היה חבר במקביל גם במחתרת סודית בהרבה שהתקיימה בתוך "קבוצת השרון", וכונתה: "המפעל". גם גיורא היה חבר בקבוצה הסודית, שמנתה 13 חברים בלבד.

מחתרת "המפעל" התגבשה בין סוף 1923 לבין תחילת 1924 סביב המוטו: "הקדשת הכול למען הלאום". זו היתה קבוצה קיצונית שלא בחלה באף אמצעים למען השגת מטרותיה. רוב חבריה עלו בעלייה השלישית ומוצאם היה מאודסה, חברים ותיקים שהתאחדו מחדש בארץ לשם פעילות ציונית משותפת.

כבר ב-1917 התארגנה באודסה פלוגה יהודית צבאית בת 600 לוחמים כדי להגן על הקהילה היהודית בימים של פרעות אנטישמיות. בשנים 1919-1918 התארגנו תלמידי תיכון מקומיים ב'הסתדרות התלמידים הציוניים' בהנהגתו של אליהו בן חורין, מי שהקים ופיקד על "המפעל" בהמשך. מקורביו כונו "חבורת השישה" או "האודסאים". עם השישה נמנו גם גיורא ותהומי, שהיה הצעיר שבחבורה.

בהגיעם לעמק יזרעאל הם הצטרפו לקבוצת "השרון" - קבוצה ימנית שהשתייכה ל'הפועל הצעיר', הונהגה אף היא על ידי בן חורין וקידשה את העבודה העברית ואת השפה העברית. בן חורין הקים בתוך הקבוצה את המחתרת החשאית המונה את האודסאים וכן כמה דמויות בולטות מ"השרון".

הפגישות של המחתרת התקיימו בין סלעי הכרמל או על ההר בפורייה, ורק בן חורין החליט אם לקבל חבר זה או אחר. הוא מינה את צבי בן שחר ואת זאב משי לסגניו והנהיג משמעת נוקשה, כמעט צבאית, בתא. אין פגישות כלליות של התא אלא רק פגישות של בודדים לצורך ביצוע משימה על פי זימון אישי.

"בן חורין היה המחליט שסימן את דה-האן", סיפר זאב משי בשיחות זקני יפעת. היתה אז פגישה מרובעת שבה הסכימו הסגנים משי ובן שחר על ביצוע המעשה. לא ברור מה היתה עמדתו של תהומי, הצלע הרביעית. "בן חורין נסע כמה פעמים לירושלים לטפל בנושא והכין את הפעולה לפרטיה. מדי שלושה ימים, במשך חודש תמים, נשלח לירושלים חבר שהתחקה אחר תנועותיו של דה-האן". בן שחר, שהשתתף אף הוא בשיחות, הסכים שאכן היה מדובר בפעולה של "המפעל" וצר לו שהוא לא השתתף בה.

"לאחר ההחלטה", סיפר יוסף משי, "נערכה הגרלה על הביצוע עצמו עם כובע ועם פתקאות, לגבי שני החברים שייצאו לבצע את הרצח בפועל. בגורל עלו תהומי ואבא, ובכל מקרה היתה כוונה להשתמש באקדח של תהומי, שאותו הוא נשא מתוקף תפקידו בהגנה. במעקב אחרי דה האן מצאו כי בכל יום בשעה שש בערב הוא מתפלל בבית הכנסת של שערי צדק והוחלט לבצע את הרצח יום לפני צאתו לבריטניה".

השניים בילו את היום בירושלים ואכלו צהריים במסעדה ברחוב בן יהודה. תהומי המתין בבית קפה בעוד משי יוצא לבדוק את אזור הפעולה "בדיקה אחרונה". לפנות ערב יצאו יחד לסמטה שבצד בית החולים, סמוך לדלת האחורית המוליכה אל בית הכנסת. דה האן עבר על פניו של תהומי בסמטה, בירך אותו לשלום ונכנס.

זאב משי תיאר כי הוא עצמו עצר בקצה המרוחק של הסמטה, הפונה אל רחוב אגריפס, ותהומי ניצב מול הדלת שדרכה נכנס דה האן למבנה. "כאשר האחרון יצא", מספר יוסף, "אבא סימן לתהומי שהכול בסדר". הוא עשה זאת בהרמת ידו, סימן שאין איש מתקרב. "תהומי שאל אותו 'מה השעה?', דה האן שלף את שעון הזהב שלו עם השרשרת מהכיס כדי להשיב ותהומי דפק בו שלוש יריות".

לימים, לפי עדותו של בן חורין, ב-1925 מסר בן חורין את הענין המוגמר בפני זאב ז'בוטינסקי בברלין או בפריז. ז'בוטינסקי ביטל בהינף יד את ההישג שבסילוק דה האן כ"לא שווה כלום". הוא טען שזה "מוחה", זבוב ברוסית. מאז החלו חברי "המפעל" לכנות את פעולת חיסול דה האן בשם הקוד: "הזבוב".

אגב, לתגובה דומה מפי זאב ז'בוטינסקי זכה גם אברהם תהומי עצמו ששוחח עמו ב-1927 בירושלים בנושא פרשת דה האן. הוא התנגד בנחרצות לכל הענין הזה. "לא נוצרנו כדי להרוג זה את זה", אמר זבוטינסקי לתהומי. לדעתו אסור היה לעשות את זה. הוא התנגד לטרור.

"כעבור שנים שאלתי את אבא", הוסיף יוסף משי, "אם לאחר שתהומי עזב את הארץ הם נפגשו שוב. הוא ענה שכן. שאלתי 'מתי?', והוא השיב שב-1948 נודע לו שתהומי בארץ. הוא יצר איתו קשר וביקש להיפגש והם אכן נפגשו בירושלים. אני לא יודע אם באותה המסעדה שבה נפגשו לפני הרצח.
"על מה דיברתם? שאלתי אותו. 'על כל מיני דברים', השיב לי בסתמיות. דיברתם על הרצח? שאלתי אותו ישירות. הוא השיב: 'לא'. איך זה יכול להיות? הקשיתי, שניכם רצחתם בן אדם, אתם נפגשים אחרי שנים ולא דיברתם? אבא ענה: 'הוא לא הזכיר את זה, וגם אני לא הזכרתי את זה'".

בעקבות פרסום שיחותיהם של זקני יפעת במחקרו של עודד ארצי, שיגר אליו אברהם תהומי מכתב בוטה יחסית בשנת תש"מ, בו כתב לו: "אתה ריכזת את זכרונות חברי הקבוצה על התא, עשית מחקר, ובאת למסקנה מפורשת שפרשת דה האן היה מעשה עליו הוחלט בתא החשאי. זה לא נכון!...

"אני הייתי בימים ההם מפקד ההגנה בירושלים ואני יודע שעל חיסולו של דה האן הוחלט בירושלים, באישורו של יצחק בן צבי. בירושלים תוכנן המעשה. בירושלים נעשו ההכנות. ובירושלים הוצא הדבר לפועל. כל זה נעשה על ידי ההגנה. לתא החשאי של קבוצת השרון לא היה קשר לענין.

"אתה (ארצי) מאמין כמובן בגרסתך, אבל אתה בעצמך כותב ש'ייתכן שאין זו האמת היחידה'. יכולה להיות רק אמת אחת! אמנם השתתפתי בפגישות שיזם בן חורין בקבוצתו, אך כלל לא דובר בהם בענייני דה האן. ייתכן שבינם לבין עצמם דיברו חברי התא על הצורך בחיסול דה האן, אך הם לא היו היחידים שחשבו שאין מנוס ...הסיפור שקראתי במחקר הוא כולו דמיון. רמזים שמועות ופליטות פה הפכו לאחר 50 שנה לסיפור פנטסטי".

לסיום: בפגישתו של נקדימון עם תהומי בהונג קונג, שאל אותו נקדימון על העובדה ש"חברים אחרים מאותם ימים, כמו למשל זאב משי, ששמו ודאי מוכר לך, ואחרים, מייחסים שותפות לעצמם במעשה הזה"...

"הרבה אנשים", הגיב תהומי. "שיבושם להם. אם רצו להשתתף בזה, שישתתפו, שיאמרו".

כפי שכבר הספקתם להבין, בערפל המסתורי הזה האופף את "פרשת רצח דה האן", אין אמת אחת מוסכמת על כולם. על כל שביב ופרט של מידע, יקומו אחרים שלטענתם יודעים בבירור אחרת. כך זה היה, וכך כנראה זה גם יישאר, לנצח.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

לכל אדם יש סיפור
"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |