האדמו"ר מבוסטון מבקר בארץ הדמים

האדמו"ר מבוסטון לא יכול להתאפק. הוא לא מסוגל להישאר בבית, הוא חייב לצאת לחזית ● בין יישובי עוטף עזה מדלג האדמו"ר כבחור צעיר, מחלק מטבעות שמירה לחיילים ומתפלל ושר יחד עמם להצלחת המערכה ● על ההתנתקות שאירעה לפני תשע שנים: "יכולנו לחסוך את מרחץ הדמים הזה"

 

השטח כאן מוגדר כצבאי סגור. במרחק ראיה, משתוללת לחימה שכבר גבתה קורבנות יקרים הי"ד. הדי הפיצוצים נשמעים במלוא הזוועה. שלושה ק"מ מכאן, ניצבים מחסומים הרמטיים שלא מאפשרים את המעבר לשום אזרח. אלא שיש יוצאים מן הכלל. ליד אחד מהם אני ניצב. הוא, הרבי מבוסטון, לא בא עם 'קשרים' ויחצ"נים. הוא בא עם הלב והעיניים היוקדות. התחינה שלו במחסום, לא הותירה את החיילים אדישים. הוא נכנס. "רק לחזק את החיילים ולצאת". אנחנו בעקבותיו.

כשאני מנסה לברר האם אין כאן חשש או פחד, הרבי לא מבין על מה אני מדבר. "וודאי שיש כאן פחד, אבל מי יכול לשבת שאנן ומוגן כשיהודים אחרים נמצאים במצב של סכנה? אדרבה, היא הנותנת, חייבים לעודד אותם. זה גם זמן שמסוגל לפעול בליבם".

למי שטועה לחשוב שיש כאן איזו התרפסות או תחושת נחיתות מול הלוחמים, מומלץ להמתין לדברים שיאמר הרבי לחיילים עצמם. להם הוא כבר יסביר מי הם הלוחמים האמתיים, שבשעה זו מכריעים את המערכה בקול תורה ותפילה. אך בל נקדים את המאוחר.

ההתגייסות: אלף למטה

הרבה לפני שירד האדמו"ר רבי מאיר אלטר הורוביץ מבוסטון לשטח, לבו הגדול חרד למען החיילים, שיצליחו במשימתם הנעלית וישובו לביתם לשלום. בבית מדרשו שבהר נוף, אין רגע של שקט. מבחינתו אין שוויון בנטל, משום שהוא נושא חלק הרבה יותר גדול. אין כאן רגע של חופש או הפוגה הומניטרית. כל הזמן מוקדש רק לטובת החיילים. "אידישע קינדר", כמו שמתעקשים לכנות אותם בבוסטון.

הסוגיה האמביוולנטית הזו, של הדאגה לחיילים וההערכה למסירות נפשם מחד, לעומת הידיעה הברורה שלא בחיל ולא בכוח עושים מלחמה, מקבלת בחצר בוסטון פתרון אחר לגמרי. "כבר לפני שמונה שנים", מסביר האדמו"ר בשיחה שלפני היציאה לחזית, לכתב אברהם דב גרינבויים מעיתון 'בקהילה', "במלחמת לבנון השנייה, עורר אבי האדמו"ר מבוסטון זצ"ל, על הצורך שלנו, החרדים לדבר ה', ליטול חלק במלחמה הרוחנית. לצורך כך הוא הקים את ארגון 'אלף למטה'.

"הרבי זצ"ל, ביקש לחזור לפרשת המלחמות שמוזכרות בתורה ובדברי חז"ל. חז"ל דורשים את הפסוק 'אלף למטה, אלף למטה' שכנגד כל אלף חיילים שיצאו להילחם בחזית, נותרו אלף חיילים שלמדו והתפללו עבורם. כך היה אצל משה רבינו, וכך היה גם במלחמות בית דוד, שהוא היה נותר בביתו ומתפלל להצלחתם.

"אבא טען, שאנו, החרדים לדבר ה', מחויבים להחזיק בדרכי אבותינו. בשעת צרה, כשאחינו יוצאים למלחמה בחזית, אנחנו חייבים לעשות עבורם את המאמץ הרוחני. כך הוקם הארגון, שבמסגרתו כל לומד ומתפלל מקבל שם של חייל עם שם אמו והוא לומד ומתפלל עבורו, להצלחתו ולשובו בשלום. אנו", מסיים האדמו"ר, "רק מנסים להמשיך את מה שאבא זצ"ל ייסד".

אבל הרבי עצמו לא מסתפק בלימוד. הוא בוחר לצאת לחזית, "לחבק את החיילים". מי שיוזם את הנסיעה, הוא אחד המתפללים בבית המדרש, שזורק את ההצעה. הרבי לא מהסס. "נו, מתי יוצאים?" הוא שואל ביום חמישי. ביום ראשון כבר יוצאים לדרך. אנו זוכים להצטרף לרכב הקטן שיוצא דרומה, מבלי כיוון מיוחד. נוסעים בעקבות הלב.

לפני שיוצאים מבית המדרש בהר-נוף הירושלמית, הרבי מתעקש להכין צידה לדרך. מסתבר, שבמקביל לפעולות 'אלף למטה', יצא ארגון 'החובש' בהר נוף - עוד מיזם מיוחד שהקים האדמו"ר מבוסטון זצ"ל - במיזם התרמה מיוחד בקרב תושבי השכונה עבור החיילים בדרום. ההיענות מפתיעה. ממתקים, מוצרי היגיינה וכל מה שחיילים יכולים רק לחשוב עליו. הרבי פותר את שאלת השינוע. "אני אחלק להם", הוא מתנדב בשמחה. מעמיסים על הרכב ומתכוננים לנסיעה.

עוד דבר אחד, לפני שיוצאים. הרבי מכין מאות שקלים 'מטבעות-שמירה'. הוא מברך את המטבעות, כדי לחלק ללוחמים. למראה מבטי התמה, הוא מניף יד בביטול. "אני לא תולה את השמירה בזכותי. אלא שמנהג אבותינו בידינו. בספרים מובא שכשנותנים מטבע, יש לברכה על מה לחול".

ויש גם סיפור: "אל המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע, הגיעה אישה אלמנה, שבכתה בדמעות שליש וביקשה ברכה עבור בתה החולנית. לפליאתה, אמר המגיד, שהוא לא יכול לברכה, אלא אם כן תשלם פדיון של דינר זהב. היא בכתה בדמעות, אבל המגיד התעקש. בסופו של דבר היא עזבה את החדר ואמרה 'אם הרבי לוקח כסף, הקב"ה כבר יעזור לי בחינם'. המגיד הסביר שלזה בדיוק הוא כיוון.
"כך גם המטבעות הללו", מסיים הרבי בחיוך, "יותר משיש בהם כוח הנותן, יש כאן את אמונת המקבלים. כאשר חייל לוקח מטבע של ברכה, זה גורם לו לזכור כל הזמן שהוא תלוי בחסדי הקב"ה. האמונה והידיעה הזו, כבר יביאו לו שמירה בטוחה".

הרבי והנהג מקדימה, אני והארגזים דחוסים מאחורה, ויוצאים בשעטה: "פאר יודען'ס וועגן". עבור רווחתם וטובתם של בני ישראל.

ההיגיון: לא בצד הפוליטי

דרך של כשלוש שעות מחברת את ירושלים לגבול הרצועה. ככל שמתקרבים, התנועה מידלדלת. רק רכבי צבא וניידות שידור. ואז נוספים גם קולות הפיצוצים וההדף. ספר התהילים פתוח. הרבי ממלמל. הוא מוציא מכיס הקפוטה את רשימת החיילים של 'אלף למטה'. "ביקשנו כמה פעמים מהצבא לתת לנו את רשימת החיילים ואימותיהם, ומטעמי ביטחון הם מסרבים. כאילו שפרסום השם 'דוד בן חנה' יכול להזיק למערכה".

הדרך לא חדשה לו. ממש לפני תשע שנים, ימים אחדים לפני שמדינת ישראל שגתה באחת האילוזיות החמורות בתולדותיה, והתנתקה חד-צדדית מישובי גוש קטיף, הוא היה כאן. הרבי מבוסטון זצ"ל, עשה כל שביכולתו למנוע את הזוועה ההיא. הוא התאמץ מאוד להוביל החלטה במועצת גדולי התורה, ולא חסך גם ניסיונות דיפלומטיים.

"אני זוכר את הדרך שעשינו לכאן אז, אני לצידו של אבא, לחזק את המתיישבים שעמדו לפנות. אבא נסע וכל הדרך ליבו כאב. בעיקר הבהילה אותו התכנית לפנות את ציר פילדלפי. הוא נחרד. הוא ידע שזאת סכנה עצומה ליהודים בסביבה. אוי, כמה שהוא צדק. איפה הם כל אדריכלי ההתנתקות, שיבואו ויתנו הסברים על הפשע הזה.

"הנה", מניף הרבי עיניים מצועפות על שיירת משאיות הנגמ"שים שפוקקת את הדרך, "הנה התוצאות של התכנית המרושעת ההיא. אני זוכר שבשעתו, היו שטענו שיש בזה מעלות. הסבירו שזה יחסוך חיי אדם, ושבעקבות ההתנתקות כל העולם יבין אותנו. אבא זצ"ל ניחן במבט מרחיק לכת. הוא ראה כבר אז את כל הזוועה שאנו חווים היום".

מסתבר שלא היה זה המקום הראשון שבו הוכיח הרבי מבוסטון זצ"ל יכולת ראיה מרחיקת לכת. "המבט של אבא", מסביר הבן, "יותר משהייתה בו רוח הקודש, הייתה בו הבחינה של 'חכם עדיף מנביא'. הוא פשוט קרא את המציאות וחיפש לה פתרונות.

"היום קשה מאוד להאמין, אבל רק לפני כמה עשרות שנים, כשאבא זצ"ל התחיל בפעולות הקירוב שלו בעיר בוסטון האמריקאית, היו רבים שהתנגדו לדרך הזו. אנשים לא הבינו את דרכו, זה היה נראה התחברות לחילונים שעלולה לגרום לירידה. רק שנים מועטות עברו, והיום אין לך חוג שלא מפעיל ארגון קירוב.

"כך גם אבא היה מראשוני התומכים במיזם התרגומי של חברת ארטסקרול האמריקאית שתרגמה לראשונה את התלמוד בבלי לאנגלית. בתחילה, עורר הדבר התנגדות עצומה. זה היה נראה חדשני מדי. אבל אבא זצ"ל ממש עודד את המיזם ודחף אותו. כיום, עשרות שנים לאחר מכן, כבר אין צורך לספר את המהפכה האדירה שחוללה מהדורת 'שוטנשטיין' בסדרי הלימוד של יהדות ארצות הברית.

"התפיסה של אבא כבר בראשית הדרך, הייתה ועדיין מתווה את דרכנו: אין יהודי רע, יש יהודי רחוק שאינו יודע כלום. אבא כבר אז הגדיר את היהודים החילוניים בהגדרה שהתקבלה בזמננו 'תינוקות שנשבו'. הוא הבין שלא מדובר ברוע או בזדון, אלא באונס ושגגה, ולכן עמל לקרב אותם".

בהקשר הזה, נזכר הרבי באמרה חכמה ששמע ממישהו שמתמצא. "את שר האוצר לשעבר יעקב נאמן אתם וודאי מכירים", הוא מחייך בקריצה, "פעם באחת השיחות הוא אמר לי: אבות הציונות רצו להעמיד דור של משכילים, בסופו של דבר קם להם דור של עם-הארץ'ים. מדובר באנשים שאין להם ידיעה, הם מסכנים. אנחנו יכולים וחייבים לקרבם לתורה ולקדוש ברוך הוא.

"וכשמדברים על האהבת ישראל של אבא זצ"ל, אי אפשר להימלט מלדרוש את שמו. בעולם החסידי קודש מאוד השם 'לוי יצחק בן שרה סאשה', זהו שמו ושם אמו של הרבי הקדוש סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. שם שהפך לסמל של אהבת ישראל. אבא זצ"ל, שהיה נכדו של הרבי מבארדיטשוב, נקרא גם הוא על שמו, וכך גם אמו: לוי יצחק בן שרה סאשה.

"לימים, כשהגיע אבא בפעם הראשונה אל הרה"ק רבי אהרן קדוש ה' מבעלזא זי"ע, הייתה זו הפעם הראשונה שהוא הזכיר את עצמו בקוויטל בשמו ושם אמו. כשראה הרב מבעלזא את השם, התפעל וציין את התפעלותו. זהו שם שמגלם אהבת ישראל בכל לב ונפש, וכזה היה אבא".

כשאני שואל האם המסע הזה הוא בעצם המשך ישיר למסע הקודם של אביו זצ"ל לעודד את רוחם של מפוני גוש קטיף, "היום זה משהו אחר לגמרי", הוא מסתייג, "היום מדובר בלוחמים שמחרפים נפשם בסכנת נפשות. הם ממש זקוקים לעידוד. המצב שלהם הרבה יותר מסוכן רח"ל. התפילות עליהם הן דברים הנוגעים לנפש".

אני לא מתאפק, ומבקש להבין אחת ולתמיד: האם נכון לומר בכלליות שבעצם הרבי מבוסטון זצ"ל, היה איש ימין וארץ ישראל השלמה?. "חס וחלילה", הוא נזעק. "זה ממש לא מדויק. אבא היה שוחר שלום. אלא שהמצב הנוכחי ממש לא בשל לשלום. ברגע שיש סיכוי אמתי, יש על מה לדבר. הנה עכשיו במבצע הנוכחי, אחת ליומיים עושים הפוגה או הפסקת אש והצד השני ממשיך לשגר טילים. לא צריך להיות ימני, מספיק להיות הגיוני".

הסיוע: לעזור לכל יהודי

הנוף משתנה. השמות שמופיעים כאן על התמרורים, מוכרים לכל ישראלי בתקופה האחרונה. כבר חצינו את שדרות, מגיעים לעוטף עזה. גברעם, גבעת מרדכי, כרמיה, בית שקמה, ממש כמו בהתפרצות מקוריינת לתוך שידור, בהתרעה על אזעקה 'צבא אדום'.

הנהג המסור, אברך מלא להט לעזור ולסייע, מכוון את דרכנו לאחד הבסיסים המקומיים, שאנו לא ננקוב בשמו. מגיעים לשער. הש.ג. מקבל את פנינו בבהלה. "חבר'ה", הוא מחדש לנו, "מדובר בשטח צבאי סגור. מה שאתם עושים, זאת פשוט סכנת נפשות".

אני מסביר לו מיהו הדור הצורה שיושב ברכב. הטון משתנה באחת. הוא מנסה לשאול משהו בקשר את 'קודקוד', מסתבר שהשטח בפעילות מסוכנת. אין אישור כניסה. "למען שלומו של הרב", מסביר הקול המתכתי מהעבר השני.

רגע לפני שעוזבים, החבר'ה בעמדה מתחננים לקבל ברכה. החלון נפתח והם ניגשים אחד-אחד בהרכנת ראש תחת הידיים המלטפות שמאחלות להם הצלחה ובריאות. מאחור כבר נשלפת חבילה, ומקדימה מחולקים להם מטבעות שמירה. הם מנשקים ביראת כבוד ומוסיפים את המטבע לפק"ל.

אבל הרבי לא מוותר. "בוא ננסה מצד אחר", הוא מציע. איש לא מתנגד. בדרך הקצרה, מבקש הרבי להוסיף עוד משהו על האהבת ישראל הגדולה של אביו זצ"ל. "כידוע, עיר הולדתנו בוסטון, הינה עיר ענקית ונחשבת. זו בירת מסצ'וסטס, והיא ידועה בבתי החולים וברופאים המצוינים שלה.

"מטבע הדברים, במשך כל השנים מצאו את עצמם אלפי יהודים משוטטים ברחבי העיר המרוחקת והמנוכרת הזאת, כאשר אחד מבני המשפחה הוזקק לטיפול. במקרים שכאלו, אנשים ממש נבוכים. רבים מהם כלל לא יודעים את השפה וממש לא מוצאים דרך לתקשר. שלא לדבר על זמנים כמו שבתות וחגים, שמשפחות שלמות נאלצו להיות שם בבדידות ובלי שום אמצעים.

"הראשון שהמציא את המושג שבימינו הפך מוכר - ארגון של עזרת חולים ובני משפחותיהם, היה אבא זצ"ל. בתחילה היה זה ביתו ששימש מאות יהודים מכל העדות והחוגים. בשנים היותר מאוחרות כבר הוקם ארגון שלם, עם דירות מיוחדות שאבא ניהל בעצמו מתוך אהבה אדירה לכל יהודי".

לכל מי שמעט מתמצא, ידוע שהעזרה של הרבי מבוסטון זצ"ל, לא הסתכמה בארגון אש"ל. הרבי גם היה מומחה עצום בכל מה שקשור לרפואה. הוא היה מפורסם בקשריו העצומים עם רופאים ופרופסורים ידועי שם שהעריכו את פקחותו ואת מסירותו.

אני מנצל את ההזדמנות כדי לשאול איך בעצם החלה כל הפעילות הענפה הזאת. "מי שהכניס את אבא זצ"ל לתחום", מפתיעה אותי התשובה, "היה לא אחר מאשר מרן החזון איש זי"ע. היה זה בשנת תשי"ב. באחד הימים התדפק על דלתנו יהודי שעשה את כל הדרך מבני ברק לבוסטון. אלו היו ימים אחרים. טלפונים טרם היו זמינים, והוא נחת בביתנו בלא הודעה מוקדמת. 'החזון איש שלח אותי', הוא אמר, ואבא מיהר להכניסו.

"היהודי סיפר על בעיה רפואית חמורה שהתגלתה בלבו. הוא הציע את הדבר בפני החזון איש, שאמר לו: 'סע לבוסטון, היכנס אל ביתו של הרבי מבוסטון ואמור לו שישיג עבורך את הטיפול הראוי'. אבא, עוד לא היה אז מעורה בעסקי הרפואה. גם לא היו לו קשרים, אבל חזקה עליו מצוותו של החזו"א.

"אבא בירר ועד מהרה גילה רופא מומחה בשם ד"ר וייטס, שהוביל אז מהלך חדשני לרפואה. אבא נסע אליו ושוחח איתו. הוא שאל כמה סיכויי הצלחה יש לטיפול, והרופא השיב תשובה גויית: 'עשיתי מאה ניתוחים ומתוכם מתו רק שניים'. הניתוח נקבע לבוקר תשעה באב. היהודי ביקש מאבא שינסה לדחות את זה, אך אבא סבר שזה פיקוח נפש ואם יידחה, זה ייעשה רק אחרי חודש. אבא פסק שיעשו בתשעה באב. ומה שמעניין, שבליל תשעה באב, הגיעה לפתע טלגרמה מהחזו"א שאיחל שיהיה בהצלחה. שני נביאים בסגנון אחד.

"מכאן ואילך הלכו קשריו עם רופאים והתהדקו. הוא הפך מומחה לכל מה שקשור לרפואה בבוסטון, עד שברבות הימים הרבה מגדולי ישראל השתמשו בקשריו וידענותו. כך היה כשהרבי ה'ויואל משה' מסאטמר זי"ע חלה, אבא הזניק אליו את המומחים שברופאים, וכך עשה לעוד רבים מגדולי ישראל.
"ובכל זאת, גולת הכותרת של מפעליו, הייתה עמידתו לימין המשפחות שבאו. הבית הפתוח שהעניק להן, האוכל, השתייה והעצה. מרן הסטייפלער זי"ע אמר על אבא, שהטובה שהוא עושה עם משפחות המלווים, גדולה עוד יותר מהטובה שהוא עושה לחולים עצמם. משום שהעזרה לחולה עומדת בספק אם יצליח הטיפול, אך העזרה למשפחה, יש בה הצלחה וודאית".

הרווח: קידוש ה' גדול

הפרוצדורה כבר מוכרת. מחסום, הזדהות, פליאה, והפעם אנו מוכנסים. זהו אחד משטחי הכינוס. החיילים מתרגשים. "זה הרבי הראשון שמגיע לבקר אותנו", אומר חייל נרגש. החבר'ה מכניסים אותנו אל תוך המאהל. דבר ראשון שעיניו של הרבי מבוסטון מזהות, זה כמה חומשים וחוברות דף-היומי שפזורים כאן. "מי כעמך ישראל", הוא לוחש בעיניים מצועפות. "חיילים, בשעות הכי קשות שלהם, עוסקים בתורה. ראה ה' והביטה".

האמת חייבת להיאמר, חשש גדול ניקר במוחי לפני המסע ובמהלכו. מי שקצת מכיר את הציניות של הישראלים בכלל ושל המילואים'ניקים בפרט, מבין את החשש. לא ידעתי איך יקבלו שם רבי חרדי עם חליפה וכובע, עם מבטא אמריקאי ועברית שיש בה יותר אידיש. הספיקו דקות בודדות כדי להבין עד כמה טעיתי.

החיילים כאן לא חדלים להודות: "כבוד הרב", זועק מישהו עם מבטא גרוני ממש לא מבארדיטשוב, "אתה לא מבין כמה זה מחזק אותנו". הרבי בשלו. מברך ואוסף שמות ל'אלף למטה'. אנחנו מסייעים בחלוקת הציוד של ארגון 'החובש', אבל החיילים מתחננים בעיקר לקבל את מטבעות השמירה. הם מבקשים גם בשביל האח, החבר, המג"ד והמח"ט.

רק כדי להסביר לנו את חומרת המצב, אנו מופנים אל עמדת הצפייה. אנו מקבלים משקפות שצופות אל הזוועה ההיא שרק לא מזמן למדנו להגות את שמה: סג'עייה. השכונה הארורה, שברגעים אלו חיילינו נלחמים בה. אנו אומרים תהילים ותפילת 'אחינו כל בית ישראל' נרגשת.

המפקד יוצא לקראתנו. הוא מספר שכל הפלוגה, תשעים חיילים במספר - מרוכזת באולם חדר האוכל של הקיבוץ. הרבי קופץ על המציאה. הוא ממהר. החבר'ה שרועים כאן. מתאמצים לשמור על מורל גבוה, למרות בשורות האיוב שדולפות מכל עבר ולמרות החרדה והחשש מפני הבאות.

אחד החיילים מוציא גיטרה אקוסטית, הרבי מתייצב לידו ומתחיל ללמד את החבריה שיר שהופך להמנון המסע כולו. זהו שיר שהלחין הרבי לפני תקופה קצרה על המילים "אין כאלוקינו, אין כאדוננו, אין כמושיענו". החיילים מצטרפים אליו בתחילה בהססנות ואחר כך בקול שירה נוגע ללב. "מי כמלכנו, מי כמושיענו".

הצלילים גוועים, והרבי מנסה לומר דברי חיזוק. חייל של ישיבת הסדר קוטע את דבריו ומבקש לשאול. מסתבר שהוא זוכר את ביקורו של הרבי ואביו בימים שלפני ההתנתקות. הרבי מאשר: "אכן, אני ואבי היינו כאן שלושה ימים לפני ההתנתקות. כיום אפשר לומר בפה מלא: לולא ההתנתקות היינו יכולים לחסוך את מרחץ הדמים הזה. אבא לא פסק מלהתריע על כך".

מכאן הוא עובר לדברי עידוד וחיזוק. החיילים נרגשים. והרבי אומר להם: "אין לכם מה לחשוש. עם ישראל כולו ניצב מאחוריכם. כולנו מתפללים ולומדים להצלחתכם. אל תיראו ואל תחתו. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

ההתרגשות שולטת בכיפה. אחד מהחבר'ה מעמיד שוב את הסבלנות של הרבי למבחן. "כבוד הרב", הוא מנסה, "אפשר להצטלם אתך? אני חייב לשלוח לאימא שלי, זה מאוד יעודד אותה". הרבי לא מהסס. אם זה יעודד אם חרדה בישראל, מי הוא שיעכב. החייל מתקרב, מושיט מכשיר ומצטלם בסלפי. הוא לא יחיד.

תוך כדי הליכה החוצה, הרבי לוחש לי: "בשעה כזו, אפשר לראות בחוש איך כל יהודי בעצם רוצה להיות טוב. זהו רגע של אמת שכל אחד מכיר בו את האמת. יש כאן יהודים שבימים כתיקונם לא סובלים חרדים, אבל עכשיו הם מתרפקים עלינו ומוצאים בנו אחיזה".

המח הבוסטוני לא מפסיק לחפש אמתלאות ולהמליץ יושר. "אני חושב שיש עכשיו נחת רוח גדולה בשמים. הגע בעצמך, יש עכשיו עוד יותר מ-60,000 יהודים ששומרים שבת". כשאני מנסה להבין מאיפה הרבי לוקח את המספרים, הוא מסביר, "כל אותם חיילים שבימים כתיקונם לא זוכים לשמור שבת, הרי שבשבועות האלו הם חייבים על פי ההלכה לחלל שבת וזה נחשב להם כאילו שמרו שבת כהלכתה.

"כך גם השנה יש עוד 60,000 יהודים לפחות שיצומו בתשעה באב. וזאת משום שיש פסק דין של הרבנות הראשית שפוטר את כל החיילים שבחזית מלצום. יש ביניהם יהודים שמעולם לא צמו, השנה, זה נחשב שהם צמים, משום שבהוראת רב אסור להם לצום. זה מעורר רושם גדול בשמים".

המשיב: מענה לכל חייל

הרבי לא מסכים לעצור. "בוא נצא לעוד בסיס", הוא מפציר בנהג. הבסיס שנבחר רנדומלית נמצא בשטח כינוס בסביבה. כשאנו מתקרבים לעמדת הש.ג., אנו מבחינים בעוד רכב אזרחי, ובנהגו חבוש בכיפת 'יחי אדוננו' שמתווכח עם השומרים.

כשאנו יוצאים, אנו פוגשים את המוסיקאי והיוצר המחונן אריאל זילבר. אנו תופסים אותו באמצע וויכוח עם החיילים בשער. הוא מבקש להיכנס עם האורגנית וההגברה ולשמח את החיילים. דא עקא שיש כאן פעילות קשה. עם כל הרצון הטוב, אין סיכוי.

רגע לפני שזילבר נשבר, אנו מספרים לו על הרבי שנמצא איתנו ברכב. אנחנו מציעים לו להצטרף אלינו, לבסיס נוסף שנמצא כאן באזור. הנהג המסור, מתקשר לחבר מילואימ'ניק שמשרת כאן באזור. מנצלים קשרים ומקבלים מיקום. זילבר ונהגו נוסעים בעקבותינו.

הפעם, במחסום, זה עובר הרבה יותר מהר. הרבי והזמר מקבלים אישור. אלא שעכשיו אנחנו נמצאים הרבה יותר קרוב. אם היה חסר פחד, הנהג שלצדי מספר: "פחות מקילומטר מכאן, הייתה החדירה הראשונה של לוחמי קומנדו של החמאס שבאו מהים". פחד.

אנו מוכנסים אחר כבוד. כאן כבר המצב הרבה יותר מתוח. החיילים ראו בימים האחרונים מחזות בלתי אפשריים. מישהו מעדכן אותנו על פעילות של אחת מחברות הקייטרינג המובילות בארץ, שצוותה בא לכאן בהתנדבות ועכשיו הוא מארגן לחיילים מסיבה, על-האש.

זילבר לא מאבד זמן. הוא מתמקם באזור ומתחיל לפרוק ציוד ולעשות בלנס עם ההגברה. הרבי מנצל את הזמן בדרכו שלו. איסוף שמות, חלוקת ערכות ומטבעות שמירה.

כמה חיילים מסורתיים ניגשים אל הרבי, הם חייבים חיזוק. המפקד מבין אל ליבם. הוא מקדיש את חדרו ומבקש מהאדמו"ר להיכנס ולשוחח עימם. שעה ארוכה הם מעלים סוגיות, שואלים שאלות הלכתיות והשקפתיות. הרבי להם למשיב נפש.

כשמישהו נוגע בסוגיה של גיוס בני הישיבות, הרבי מבקש לספר סיפור ידוע. "בזמנו של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, העלו המשכילים החילוניים הצגה שבה המחיזו בגיחוך את הצבא העברי, כפי שאמור להיות על פי התורה. המערכה הראשונה נפתחה, הכהן המשוח עולה לבימה ומכריז: 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו'. בתגובה, קמים המוני חיילים ועוזבים את המקום. שוב קם המפקד ומכריז: 'מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו', ושוב קמים לוחמים רבים ויוצאים אל אחורי הקלעים.

"במערכה השלישית, מגיע המחזה הגרוטסקי לשיא, כשהמפקד מכריז 'מי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו'. הפעם, כבר יש ממש תכונה, כל הנשואים הטריים מעמיסים קיטבגים ועוזבים את השטח. חזרה הביתה. על הבמה נשארים רק שני יהודים קשישים, שמתחילים להתווכח מי ייצא ראשון. כשסיפרו את הדבר לרבי חיים מבריסק, הוא אמר בניצחון: המחזה הזה מדויק לגמרי. הם רק שכחו להראות את הסוף. שני הקשישים הללו ניצחו את הקרב".

המוסר השכל נוקב. "אמנם יש חיילים שיוצאים להילחם", אומר הרבי, "אבל אלו שמנצחים, הם הבחורים והאברכים שיושבים ולומדים ומעוררים את החסדים".

רק כדי להשלים את דבריו, נשמעת לפתע סירנה מבעיתה של 'צבע אדום'. החיילים כבר מתורגלים, הם תופסים אותנו בידיים ותוך שניות אחדות אנחנו מוצאים את עצמנו במיגונית שבבסיס. הרבי לא פוחד. כל הזמן הוא טרוד באיסוף שמות ובחלוקת מטבעות. הפיצוץ נשמע. נפילות ממש קרובות. כן, בשטח פתוח.

חוזרים למקום הקיבוץ. זילבר כבר מוכן. תחילה, הרבי לא רוצה להשתתף בהופעה, בשל האיסור לשמוע נגינה בשלושת השבועות. אבל רגע לפני, הוא מבקש את המיקרופון. הוא רוצה ללמד את החיילים את השיר וההמנון. הפעם, זילבר מהיר הקליטה מצטרף, ותוך דקות אחדות כולם שרים ביחד "אין כאלוקינו".

ההצלחה כאן למעלה מהמשוער. החיילים שמחים. חשים מחובקים. אנו ממהרים לעזוב את הבסיס. אלא שרגע לפני היציאה, אנו שוב מקבלים את הצרמוניה הכי מוכרת כאן. צבע אדום. שוב, חיילי התצפית מחלצים אותנו, ובתוך 15 שניות אנו שוכבים במיגונית. ועוד פיצוץ.

האמונה: עמו אנוכי בצרה

הדרך חזרה מתאפיינת בתחושות אמביוולנטיות. מחד, תחושה של התרוממות רוח, ומאידך, המראות הקשים לא נותנים מנוח. השמחה והדאגה משמשות בערבוביה.

רגע לפני שניפרד, אני מבקש לשאול את השאלות המטרידות בימים אלו כל יהודי חרדי. כיצד מתמרנים בין ההתנגדות המובנית לצבא ולגיוס, לבין תחושת הערבות וההזדהות עם החיילים שמוסרים את נפשם בשבילנו.

"כשאבא זצ"ל הקים את ארגון 'אלף למטה'", הוא נזכר, "היו כאלו שטענו שזה נותן הכרה לחיילים ושזה עלול לעודד גיוס של חרדים וכדומה. התשובה מאוד מורכבת. משום שבעצם, אלו שלומדים ומתפללים, הם אלו שמנצחים את המלחמה. אלא שיש כאן רק עניין של השתתפות בצערם של יהודים. יש כאן עניין של 'הידבק במידותיו של הקב"ה'. כמו שאצל הקב"ה נאמר 'עמו אנוכי בצרה', כך גם אצלנו יש עניין להשתתף בצרתם של ישראל.

לעת פרידה יש גם דברי חיזוק למסור לרבים. "צריכים לזכור שגם בשעה זו הקב"ה עושה עמנו ניסים. הוא מחבק אותנו ביד ימין. הוא נתן דעת לעשות טכנולוגיה של כיפת ברזל ולהקדים רפואה למכה, והוא נותן עוז ותעצומות ללוחמים.

"אנו מצידנו, חייבים לעשות את המוטל עלינו. מי שיכול להוסיף באמירת תהילים ובלימוד שעות רצופות, יעשה זאת ותבוא עליו ברכה. ומי שאין בכוחו, ישתדל לפחות לכבד את ה' בשעת התפילה ולא לעזוב את בית הכנסת לפני הקדיש שאחרי עלינו. זו הלכה מפורשת. ובעזרת ה' נזכה לראות ישועות והצלחות למעלה מדרך הטבע".