תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הערבים הישראלים שעברו צד

16/12/2014 10:30
ערבי עובר צד. צילום: הידברות (הגדל)
ערבי עובר צד. צילום: הידברות

הם עזבו בית, משפחה והורים, והצטרפו לעם היהודי למרות כל הקשיים ● הם נולדו בתוככי השנאה הערבית והבינו שהאמת נמצאת בצד השני ● על גר הצדק שמסר נפשו למען העם היהודי, על גר הצדק מעכו שמחזיק את קבר התנא הקדוש בצפת, על גר הצדק שנולד בחאן יונס ונלחם על זכותו להצטרף לעם היהודי ● מסירות נפש שאינה מובנת מאליה

 

השטח בוער. פיגוע דריסה ועוד פיגוע דומה "נדרסים" במהדורות החדשות שבהם נשכח האירוע של אתמול על ידי פיגוע רצחני, שפל לא פחות, שאירע ביום המחר. הם מצטרפים ליריות זיקוקים, ידויי אבנים והשלכות בקבוקי תבערה – כולם מגיעים מכיוון אחד: ערביי ישראל.

ערבים הנושאים בכיסם תעודת זהות כחולה, אך מוכיחים פעם אחר פעם כי זהותם האמיתית "ירוקה" בהחלט. הם מוכיחים כי המושג "ערבים ישראליים" אינו אלא פיקציה, אוקסימורון של ממש ששני חלקיו סותרים זה את זה. תעודת הזהות הכחולה שבעבר הייתה ערובה לנאמנות כלשהי ועתה - כבר לא.

מדהים להזכיר, כי במקביל לכל אלו שהפכו כעת את עורם והראו לאן משתייכת זהותם האמיתית, ישנם כמה שעשו את הדרך ההפוכה. הם אחדים ובודדים, אך בהחלט מרתקים. הערבים שנטשו את דרך הקוראן ותרבות ישמעאל ועברו לצד היהודי באופן מלא – עד לגיור של ממש.

הם הלכו בדרכה של אימם הגר, זו שנולדה בבית מלוכה מצרי אך העדיפה להשתייך לביתו של אברהם אבינו, הם הפכו ליהודים שומרי תורה ומצוות!

מי הם אותם ערבים-יהודיים? מדוע הם התגיירו, וכמה עמוק נטעו הם שורשים בליבו של העם שאליו הצטרפו? על כך בכתבתו של הרב יוסף שפיר, בעיתון 'יום ליום'.

יהדות במחלבה

בקעת סנור שבצפון השומרון, דרומית לג'נין, מתייחדת מאזור השומרון כולו, בהיותה עשירה בגידולי דגנים. היא מוכרת לתושבי הארץ יותר בשמה של ההתנחלות שהוקמה במרכזה - שא-נור.

בקעה זו נמוכה מכל ההרים שמקיפים אותה, אך כיוון שהשטח עצמו מישורי למדי, היא מספקת תצפית טובה על האזור כולו ממרכזו. בשל כך נבחר המקום על ידי הטורקים כמקום לבניית מצודת משטרה, שעמדה במרכז היישוב שא-נור בעת שהוקם לפני כשלושים ושבע שנים. המצודה נותרה בשלמותה והיוותה את המרכז הקהילתי של שא-נור. ההתייחסות ליישוב זה הינה בלשון עבר, מפני שלפני כעשר שנים הוא פונה מתושביו ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות.

בפרעות תרצ"ו - תרצ"ט מיקמו ראשי הפורעים הערביים את מפקדתם במקום, ובשנת 1948 למניינם התמקמה בכפר מפקדת צבא ההצלה בפיקודו של ראש הפורעים, קאוקג'י שמו, ללא התנגדות בריטית.

בתקופה קשה זו נרצח, במקום זה בדיוק, גר הצדק ברוך מזרחי. הוא היה מה שמכנים היום 'ערבי ישראלי' שהתגייר, הפך לשומר תורה ומצוות, ואפילו לחם נגד אחיו לשעבר במסגרת ארגון האצ"ל. עקורי שא נור מקפידים מדי שנה לעלות לקברו שבבית העלמין הצבאי הישן של נתניה, לאחר שהחליטו "לאמץ" אותו ואת זכרו אליהם בהיותו גר ללא משפחה ובהיותו אחד הלוחמים על הגנת המקום. הם אפילו תכננו להקים אנדרטה לזכרו, אך הגירוש קטע את תכניותיהם.

סיפורו תפס תאוצה באיטיות: בכתבתו של שמעון כהן ("ערוץ שבע") הובא טקסט שנכתב אודותיו בחוברת הדרכה של מדריכי הסיורים באזור שא-נור. מאוחר יותר יצא מרדכי חיימוביץ, כתב העיתון מעריב, בעקבות תחנות חייו של גר הצדק המופלא, והעלה את הדברים על הכתב. סיפורו הופיע על ידי הסופר עודד מזרחי בספרו "אור חוזר" (סיפורי תשובה מעניינים). הדברים מובאים כאן לאחר עריכה מתבקשת:

הסיפור המעניין ביותר הקשור בג'בע התחיל לפני כ-60 שנה דווקא בצפת. על יד מעוז בית"ר שבצפת התגורר ערבי אשר הושפע מאורח החיים של היהודים. חמודה, היה שמו של הערבי, בן למשפחת פורעים ערבית "מכובדת". היו שמועות כי פטימה אמו הייתה ממוצא יהודי. הילד יצא נמוך כאביו מחמוד, אבל מוצק יותר. היו לו שפתיים בשרניות והבעה מיוחדת בעיניו, ולכן נקרא "אבו אל-עינן" - בעל העיניים. היה ילד חברותי שאהב לצחוק ולחשוף את שיניו הבוהקות. הוריו התקינו בפיו שן זהב כדי לייפותו. חיי שכניו היהודים הקסימו אותו, במיוחד הביע עניין בפעילות הפוליטית שרחשה במחלבת המאירי שבעיר העתיקה. מדי פעם היה תוחב את ראשו מבעד לחלון המחלבה, או ניצב בפתח הדלת, מביט בהם בעניין רב. הוא למד בבית הספר הממשלתי הערבי בצפת מטעם המנדט.

בשנה השביעית ללימודיו החליט לבקר בבית ספר "אליאנס" והוקסם ממנו בגלל הסדר והמשמעת ששררו שם. הוא התקבל לבית הספר, למרות התנגדות משפחתו והסתייגות ההנהלה. שתי נשמות, ערבית ויהודית, התרוצצו בגופו הקטן. בתוך כמה חודשים הנשמה היהודית כבשה את הערבית, והסדק בינו לבין משפחתו התרחב לתהום. הוא התקרב לחבריו היהודים וישב עמם עד אור הבוקר כשהוא משנן פרקי תהילים. הוריו הבחינו בחרדה בשינוי שחל בו. החלו להתלקח בבית ויכוחים עזים בנוסח "איזו דת צודקת יותר?". לילות שלמים חמודה בילה מחוץ לביתו, וחיפש בגשם ובשלג מחסה בין חורבות הבתים. הוא הסתובב בבתי כנסיות ובארגון בית"ר. שבתות וחגים נהג לבלות בבתי היהודים. אביו עוד ניסה להלחם על נפש בנו שחצה את הגדר. פעם הזמינו לארוחת צהריים, ונדהם לשמוע את בנו זועק "איני אוכל טריפות!".

  בגיל 17 סיים חמודה את לימודיו ב"אליאנס". אמו נפטרה ויחסיו עם אביו התדרדרו, עד שאביו איים להורגו אם ימשיך להסתפח ליהודים. חמודה עזב את ביתו ועבר לחיפה כשבליבו מחשבה אחת: להתגייר. הוא התייצב אצל רבני חיפה ואמר: "אני רוצה להיות יהודי נאמן". הרבנים נדהמו, ולאחר דרישה וחקירה מלו אותו. וכך נכתב באישור הגיור הרשמי שקיבל מרבנות חיפה: "הננו מאשרים בזה שלפי בקשתו של מר מחמד אחמד אל-עניין גיירנו אותו ונקרא שמו בישראל אברהם בן-אברהם, וידוע גם בשם ברוך מזרחי. על החתום: הרב ברוך מרכוס".

בחירת השם הנוסף הייתה מכיוון שהוא רצה לבחור שם שיאפשר לו להיבלע בקרב היהודים. "ברוך מזרחי" נשמע כיהודי מבטן ולידה. כשחבריו שאלוהו למה דווקא מזרחי, השיב: "אם הייתי קורא לעצמי בשם אשכנזי, כמו אפרים גולדמן, הייתי מושך תשומת לב מיותרת. ככה לא ישאלו שאלות ולא יגלו שום דבר".

לידידו אבנר חי-שאקי (לימים מראשי המפד"ל) אמר: "אני מנתק את כל קשריי עם העבר. אני בן לעם היהודי ומוכן לעמוד בכל החובות כיהודי". הוא החל לדקדק במצוות, ופתח את יומו עטוף בטלית ועטור בתפילין. כשפנו אליו בערבית סרב לענות.

רצח במערה

באופן שנראה לו טבעי, הצטרף  מזרחי לאצ"ל והשתתף בפעולותיהם לגירוש השלטון הבריטי מארץ ישראל. כשאר חבריו למחתרת, עבר הכשרה במרתפים אפלים בסמטאות חיפה.  הוא החל להפיץ כרוזים של האצ"ל בחיפה, והשתתף בהלקאת חיילים בריטים על משמרתם. ב-1945 למניינם נלכד עם שניים מחבריו. הבריטים האשימו אותם בהכאת חייליהם. אמנם לא היו להם הוכחות ממשיות, מפני שהחיילים לא הצליחו לזהות את מכיהם, ובכל זאת הם נשלחו למחנה מעצר בלטרון. ברוך ידע, שאם יכריז שהוא מוסלמי וינטוש את דרך המאבק ישחררוהו, אבל הוא התעקש להכריז באוזני חבריו למעצר כי הוא יהודי. הוא הוחזק בלטרון כמה חודשים, עד לאותו בוקר בו הוטס עם 55 חברים נוספים לאריתריאה בצפון-מזרח אפריקה. לא התירו לו לקחת כלום, והוא התעקש על טלית ותפילין.

גם בהיותו באריתריאה המשיך בשמירת המצוות והקפיד להתעורר בהנץ החמה, והעיר את חבריו לתפילת שחרית. כעבור כמה חודשים גילו הבריטים שברוך היה חמודה אבו אל-עניין. משפחתו בארץ פתחה במשא ומתן לשחררו, בתנאי שיחזור אליהם. הוא בז להצעתם ואמר: "לא אבגוד בעמי ובמולדתי".

השלטון הבריטי "הנאור" הפקיד את השמירה על השבויים מארץ ישראל בידי הילידים הסודנים, אשר לא אחת ידם הייתה קלה על ההדק. ב-17 בינואר 1946 בשעות הבוקר הייתה אחת הפעמים בהם ירו השומרים הסודנים לעבר השבויים היהודים, בעקבות תקרית שאירעה בינם לבין שבויי המלחמה. שני שבויים יהודים נהרגו, ואחרים נפצעו, ברוך מזרחי ביניהם. הוא נפצע פצעים קשים ונלקח לבית החולים, אך דאגתו הגדולה הייתה על מסמכי הגיור שאבדו לו, "אני חושש שאם אמות לא אזכה להיקבר כיהודי". מספר ימים לאחר מכן, בעקבות הסערה שפרצה בארץ ישראל ובעולם, על כך ששבויים נורו במחנה שבויים (כשנה לאחר תום מלחה"ע השניה - מעשים שכאלה ביצעו הנאצים רבות), הגיע לביקור הרב הראשי לארץ ישראל דאז, הרב הרצוג. בביקורו בבית החולים כשהיה ליד מיטתו של ברוך מזרחי, ביקש מזרחי מהרב, שאם ח"ו ימות שיביאוהו לקבר ישראל. הרב הבטיח.

באחד הימים, בעודו עטוף בטלית בבית-הכנסת שבמחנה השבויים, קיבל מזרחי הודעה מפתיעה: אתה חוזר לארץ ישראל. הוא חזר והמשיך את החלמתו בארץ, אך הבריטים המשיכו להתייחס אליו כאל "טרוריסט". הוא חוייב להתייצב בקביעות בתחנת המשטרה בבית ליד כדי לחתום בפני השוטר במקום. משפחתו שכבר התייאשה מלהחזירו אל חיקה, ביקשה את ראשו כדי לנקום על כבודה המושפל. נעשו כמה ניסיונות להתנקש בחיי ברוך, אך הם לא צלחו.

הוא הצטרף לגרעין התיישבותי שהוקם באותם ימים קרוב לנתניה, אך בניגוד למרבית חברי הקבוצה, המשיך לשמור מצוות בקפידה, והקפיד לאכול בכשרות. כוח עבודתו הדהים. מאוחר יותר הם יספרו כי "הוא עבד כמו שלושה ולאחר מכן רץ להתנדב".

לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, החלה מלחמה של ממש בין הארגונים היהודים לבין שתי כנופיות ערביות מרכזיות שלחמו נגד היהודים. זו שפעלה בגליל וצפון הארץ עמדה תחת הנהגתו של הארכי טרוריסט פאוזי אל-קאוקג'י. במסגרת אותה מלחמה הוחלט להחדיר מכונית תופת לתוך מפקדתו של קאוקג'י בג'נין. המתאים ביותר לביצוע המשימה היה ברוך מזרחי, שמטבע הדברים היה האיש המתאים ביותר להשתלבות בנוף הערבי מבלי לעורר חשדות.

 בי"א בניסן תש"ח, שבועות ספורים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, הוא עלה לאוטובוס ערבי שיוביל אותו למפגש עם הסייען הערבי, שאמור לתת לו את המשאית ואת חומר הנפץ. הנסיעה הייתה ארוכה, ובמהלכה התיידד מזרחי עם שלושה נוסעים שישבו לידו. כשהגיע האוטובוס לצומת מגידו, עצר את האוטובוס מחסום של הכנופיות. אחד מחברי הכנופיה היה אותו שוטר ערבי אשר בפניו היה מזרחי חותם במשטרת בית ליד. הערבי זיהה את מזרחי, ובזאת נחרץ גורלו. לזיהוי זה סייעה שן הזהב שעיטרה את פיו. מזרחי הובא יחד עם הערבים שעימם התיידד במהלך הנסיעה לג'בע, לבית דין שדה של קאוקג'י, שם נרצח על ידם יחד עם הערבים שעימם התיידד. הוא היה בן 22 שנה בהירצחו. גופותיהם של הארבעה הושלכו במערה שבתוך הכפר ג'בע.

ממטע השקדים לנתניה

חלפו עשרים שנה, ודבר לא נודע על ברוך מזרחי הי"ד. עד מלחמת ששת הימים הוכרז כנעדר, ואף הוקמה מצבה לזכרו בהר הרצל. לאחר המלחמה פתח העיתונאי יחזקאל המאירי (אחיו של אחד מחבריו של מזרחי) בחקירה בדבר גופתו של ברוך ושיתף את מושל ג'נין, סא"ל רסקי, בעניין. החקירה הובילה לכפר ג'בע, שניתן להשקיף עליה מגבעת שא-נור. התברר שמערת הגופות נמצאת במטע השקדים של ערבי בשם ג'מאל חסין מחמוד. הוא לקח אותם אליה, והצביע על הפתח הסתום. הוא ידע לתאר אפילו באיזו תנוחה שוכבת כל אחת מהגופות. נדרשה שנה לקבל אישור לפתיחת המערה. מוכתר ג'בע, שהתלווה לנציגי הרבנות שהגיעו לאתר את גופתו של מזרחי, סיפר, שבכפר ישב בית-הדין של מפקדת קאוקג'י, שבפקודתו הוצאו להורג "שלושת הערבים והיהודי". עבור חבריו של מזרחי היה זה אישור סופי לכך ש"היהודי", הלוא הוא ברוך, החליט למות כיהודי.

חבריו של ברוך מזרחי זוכרים היטב את בקשתו - צוואתו להביאו לקבר ישראל, והגיעו לג'בע כדי לממשה. גופתו הקטנה – יחסית לשלושת הערבים שנרצחו עימו, מזוהה גם בזכות שן הזהב שהסגירה אותו באותו יום ארור – בנוסף לסימני הפציעה שעל ירכו ממחנה השבויים באריתריאה. גופתו מוצאת מהמקום, והיהודי ברוך מזרחי מובא סוף סוף לקבר ישראל בחלקה הצבאית בבית הקברות בנתניה.

לקוראים זכורים מן הסתם סיפורים נוספים של עוד "ערבים" לשעבר שליבם ונשמתם כמהו להצטרף אל העם היהודי. כזה הוא סיפורו של איש מיוחד, שבעבר התגורר בעכו והיום מתגורר בצפת - עיר הולדתו של ברוך מזרחי (כתבה נרחבת ומרתקת אודותיו נכתבה על ידי כותב השורות ב'עונג שבת' לפני מספר שנים):

כידוע, מקומות קבורתם של רוב התנאים והאמוראים בגליל נתגלו על ידי האר"י הקדוש זיע"א כפי שמסרם לתלמידו הגדול רבי חיים ויטאל זיע"א, וגם את מקום ציונו של התנא 'בנימין הצדיק' מתאר בפרוטרוט רבי חיים ויטאל, יחד עם מקום קבורתו של "נחום איש גמזו" - הטמון במרחק קצר ביותר משם במילים הבאות: "...יש מקום גדול מאד, כולו מלא אבנים קטנים גבוהים, ושם גל אחד גבוה מכולם... קבור שם בנימין הצדיק התנא" (שער הגלגולים - הקדמה לז').

עד לפני שנים, לא היה ציונו של בנימין הצדיק נראה בערך כמו שהמהרח"ו מתאר אותו... הוא פשוט היה מוזנח. קשה להשתמש במילה אחרת. הציון הזה, הידוע כמסוגל גדול לנושא הפרנסה, נראה בעבר על תלולית עפר סתמית, מתוחם בגדר אבנים פשוטה שאף הספיקה להיחרב ולהתפרק כמעט לחלוטין במהלך השנים.

היום נראה המקום אחרת לגמרי: גרם מדרגות קצר מוביל אל מפלס הציון, מפלס הציון עצמו מרוצף ב"אבנים משתלבות", המתחם כולו מסוכך כראוי, מואר, ומתוחזק בכבוד רב עם מקררים לשתיה קרה וכמובן סידורים וספרי תהילים לרוב.

גולת הכותרת של הפעילות במקום הינה ה"ישיבה שהושיבו על קברו". בית מדרש יפה ומשובב נפש שנבנה בצמוד לציון ומשמש במהלך היום כולו לפעילות תורנית של ממש כראוי לכבודו של הצדיק. האחראי למהפך הכול כך נפלא במקום הם מוסדות "יתד התשובה" שבראשות הרב הגאון רבי רפאל כהן שליט"א. בשיחה עימם, הם מצידם מצביעים על גר הצדק רבי אברהם מזור שיחי' כמי שמטפח את המקום והביאו לשינוי המראה המבורך הזה. הוא מצידו מצביע כמובן על מורה דרכו על כל צעד ושעל הגר"ר כהן שבית המדרש שנבנה בצמוד לציון בנימין הצדיק, נבנה ופועל כחלק בלתי נפרד מאימפריית הרוחניות הצפתית האדירה שנקראת "יתד התשובה", ושהרב רפאל כהן שליט"א הקימה בעשר אצבעותיו במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות.

דשא על כפות הידיים

ר' אברהם מזור נולד בעכו כבן למשפחה ערבית מכובדת וידועה בעיר העתיקה. כשהחליט לבדוק את אפשרויות הגיור העומדות לפניו, פנו הקרובים אליו אל הרב אברהם ביטון הנמנה על תלמידיו של הרה"צ רבי שלום לופס זצ"ל כדי שיסייע להם בנושא. כשהידיעה על כך הגיעה לאחד הרבנים בעיר שמטעם המועצה הדתית, נשמעה מפיו התבטאות חריפה "האדם הזה יתגייר רק אחרי שדשא יצמח לי על כפות הידיים"...

כשנוצר הקשר בינו לבין הראשל"צ הגאון הגדול רבי אליהו בקשי דורון שליט"א (רבה של חיפה באותם ימים), ולאחר שתהה על קנקנו, יעץ לו הרב בקשי דורון שליט"א שיתחיל ללמוד בקביעות עם יהודי תלמיד חכם מסוים את יסודות היהדות, ואף הדריך את אותו תלמיד חכם מה ללמוד איתו וכיצד.

"ידעתי אמנם לקרוא עברית, אבל לא ידעתי לכתוב, ואפילו הדיבור בשפה הזו היה קשה לי מאוד", הוא מספר מאוחר יותר.

השלב שקדם לכל התהליך הזה, ולמעשה חלק ממנו, היה מעבר מן העיר העתיקה בעכו, מקום בו התגוררה משפחתו הערבית - אל העיר החדשה בעכו.

כשנשרף רכבו לחלוטין מיד עם תחילתה של נסיעה בשבת, הוא ראה בזה סימן אישי להתחיל לבצע את שלמד והפסיק לנסוע בשבת.

בהכוונתו של הגר"א בקשי דורון הוא התקדם בלימודי היהדות באינטנסיביות. על אותה תקופה הוא מציין נקודה נוספת: "זה היה מאוד מבלבל, בבית המדרש למדתי עם כיפה ולעיתים היינו יוצאים מבית המדרש וממשיכים ללמוד בדרך כשני יהודים לכל דבר, ואחר כך, בעת שהסתובבתי בין מכרים ממשפחתי הייתי מוריד אותה ככל ערבי שאין בינו לבין היהדות ולא כלום".

מיד במקביל לכך שהתחיל רבי אברהם ללמוד יהדות, החלה להופיע אצלו תופעה מוזרה שקשה להסבירה בדרך הטבע, הוא החל לסבול לפתע  מהתקפות חוזרות ונשנות של גיהוקים רצופים במשך זמן ארוך מאוד. הוא מספר כי הגיהוקים הללו ליוו אותו במשך תקופה ארוכה והם היו נמשכים, עד שלעיתים כבר היה מתקשה ממש בנשימתו. כמעט שנה הם נמשכו, עד שבאורח פלא הם נפסקו לאחר שטבל במקווה לשם הגיור!

מספר שנים לאחר הגיור, בעת שכבר התגורר בצפת ומראהו השתנה - עם זקן עבות וכיפה גדולה המעטרים את פניו - פסע רבי אברהם ברחובות צפת, והנה הוא מבחין בבחור וילדה ערביים המתבוננים בו, הוא השיב להם מבט תמה, והם ניגשו אליו בהיסוס "חאלי"?! ("דוד" בערבית) "האם אתה דודנו?" שאלו הם והזדהו. היו אלה בני אחותו של רבי אברהם שזיהו אותו בעת שהוא לא זיהה אותם לאחר שהתבגרו, למרות שהם "גדלו על ברכיו" כאחיינים אהובים. הם שאלו "האם מותר לנו לחבק אותך?" ולעיני העוברים והשבים נגלה המחזה הבלתי שגרתי של אדם הנראה כאברך לכל דבר מתחבק בהתרגשות עם נער ערבי...

על המפגש בין הגאון רבי רפאל כהן לר' אברהם שמענו את הסיפור הבא: בשבת אחת, עוד לפני מגוריו של רבי אברהם בצפת, הגיע הוא עם משפחתו להתארח בעיר. את תפילות השבת הוא התפלל בבית הכנסת של הרב כהן שליט"א שכבר הכיר וידע עליו ועל סיפור חייו הכול כך ייחודי. בקריאת התורה כובד רבי אברהם בעלייה לתורה. מאוחר יותר התבטא הרב כהן "כשר' אברהם עלה לתורה ובירך 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו... וחיי עולם נטע בתוכנו' חשבתי על משמעות המילים, כשצמרמורת חולפת בכל גופי. ליבי נפתח, ר' אברהם ואישיותו הנפלאה נכנסו אליו ומאז הם שם...." כפועל יוצא פנה הרב כהן בסיום התפילה אל רבי אברהם ואמר לו "בתוך שבוע אתם כאן, תושבי העיר בעזרת ה'". ואכן, שבועיים לאחר מכן ידעו כבר כל מכרי משפחת מזור כי מעתה יוכלו למוצאה בכתובתה החדשה שבצפת, (ליד ציון בנימין הצדיק. משם החל להתפתח סיפור חדש שמחזירנו לתחילת הדברים...)

נער רועה צאן

גם הסיפור הבא התפרסם מאוד בארץ והוגש בצורה יפה בספרו של עודד מזרחי "אור חוזר" (תודתי לו על טובת עינו).

היימן אבו-סובוח היה ילד פלשתיני שהתגורר בחאן יונס שבעזה. פעמים ספורות בא במגע עם יהודים, חיילים ומתנחלים, והתרשם מחביבותם. הוא סרב להזדהות עם גילויי השטנה ששמע בבית על היהודים, לכן ספג מכות וסולק משם. גם אביו הכה בו נמרצות. בסופו של דבר, נשאר לשמור על הכבשים של אביו.

כאשר הגיע היימן לגיל 13 לקח אותו אביו לעבוד עמו בישראל. "למה אתה נותן לילד שלך לעבוד כל כך קשה?" שאל הקבלן היהודי את האב. "אצלי אין בן. אין משפחה. אין חברים. יש רק עבודה!" השיב האב.

היימן החל לתכנן את הבריחה. הוא המתין כמה חודשים עד שיכיר מקומות עבודה אחרים שיוכל להשתלב בהם. הוא התוודע לפעילות באתר בנייה סמוך והספיק אף להתיידד עם המשפחות שרכשו מראש את הבתים. כמו כן התחבר לעובדי בניין יהודיים וגם לבני נוער. כולם התייחסו אליו בכבוד, יחס שלא הכיר לפני כן. ההחלטה להיות חלק מהעם היהודי גמלה בליבו.

כאשר הכול היה מוכן, ברח היימן מאביו והחל לעבוד כשומר באתר הבנייה הסמוך. הוא התיידד יותר עם היהודים, ואז אימצה אותו משפחה מסורתית שרכשה את אחד הבתים באתר. בני המשפחה הבחינו בכך שהוא נשאר בסביבה גם כשיתר הפועלים הלכו. הם ריחמו עליו, והחלו לתת לו מזון וביגוד. במשך הזמן פתחו את ביתם לרווחה בפניו. כאשר התהדקו היחסים, היימן כבר כינה את ראש המשפחה בשם "אבא" ואילו בני המשפחה קראו להיימן אמנון.

אמנון השתתף בליל הסדר אצל משפחתו המאמצת. כאשר ראה את המצות התפלא: "מה קרה, כולכם בדיאטה?" שאל. "לא, זה פסח" השיבו לו, והם החלו לספר על יציאת מצרים - כיצד נרדפו לפני אלפי שנים ויצאו לבסוף באותות ובמופתים. אמנון נזכר אף הוא ביציאת עזה שלו. במשך הזמן החל להרגיש כחלק מהעם היהודי. לא פעם נהגו לומר לאמנון: "יש לך נשמה של יהודי".

עגיל באוזן וזהות יהודית

בגיל 16 הרגיש אמנון שמשהו חסר בזהותו היהודית. כאשר ראה את בנה של השכנה הולך עם עגיל באוזנו, אמר לעצמו: 'זה מה שיהפוך אותי ליהודי שלם!...' הוא שאל את השכנה כיצד השיג בנה את העגיל והיא הפנתה אותו לחנות תכשיטים במרכז העיר. אמנון הגיע לחנות ושם חוררו את אוזנו והכניסו לו עגיל. הוא חזר מאושר לשכונה וסיפר לכולם שכעת הוא יהודי. לנוכח מבטי התמיהה, הוסיף: "לא רואים שיש לי עגיל באוזן?..."

"חביבי" צחק מישהו, "בשביל להתגייר צריך ללכת לרבנים, ולא לחנות תכשיטים..." הוא הלך למשפחתו המאמצת ואמר לאב: "אני רוצה להיות יהודי!", אך האב אמר לו: "יהודי נולד יהודי ונשאר יהודי. ערבי נולד ערבי ונשאר ערבי". אמנון התפלא והלך לברר אצל השכנים, ושוב התברר לו שניתן לגיירו. הוא חזר לאביו המאמץ וטען: "למה אתה עובד עלי? אני יכול להיות יהודי!". "אולי אתה יכול, אבל לא כדאי לך...", אולם אמנון התעקש והפציר באב המאמץ, עד שיום אחד הוא נכנע: "טוב, מחר אנחנו נוסעים לבית הדין הרבני כדי שתהיה יהודי".

אמנון התרגש מאוד ולא נרדם כל הלילה. 'וואלה, מחר אני אהיה יהודי!' הרהר לעצמו. הוא היה בטוח שבבוקר ייסע לבית הדין ובצהרים יחזור כיהודי. לאחר עיכובים רבים הגיעו כעבור כמה ימים לבית הדין ברמת-גן. הדיין דרש מאמנון שכקטין עליו להביא אישור מהוריו שהם מודעים לכך שברצונו להתגייר. אמנון הבהיר לרב שאם יבקש מהם אישור כזה, לא יישאר בחיים. הרב הציע לו שימתין עד גיל 18. אמנון נדהם. הוא התחנן שהרב "יעשה קומבינה", אך הרב צחק והסביר לו שאין קיצורי דרך ביהדות וכי עליו להתאזר בסבלנות.

השנתיים הבאות חלפו עליו בציפייה מייסרת. הוא ספר את החודשים והשבועות שנותרו עד ליום המיוחל שבו יגיע לגיל 18. בינתיים המצב הביטחוני בישראל הורע. המחבלים ביצעו פיגועים ואילו הממשלה הטילה סגרים על השטחים. כל מי שלא היה בידו אישור שהייה נחשב לשוהה בלתי חוקי. בגיל 18 הגיע אמנון לרבנות רמת-גן כדי למלא את הטפסים לגיור. לפתע הבחין שכתוב באחד הטפסים כי רק בעלי אישור שהייה בישראל מטעם משרד הפנים יכולים להתגייר. "כבוד הרב", הוא 'קפץ', "באתי אליך בגיל 16 והבטחת שתגייר אותי בגיל 18...". "נכון, אבל המצב השתנה. אני לא יכול לקחת סיכון כעת".

אמנון התכווץ מרוב צער. הנה, חלפו השנתיים שבהן הוא סופר כל רגע, כל שבוע, כל חודש, בונה מגדלים באוויר, והנה... שום דבר. העיכוב שבר אותו לגמרי. הוא חזר אמנם לעבודתו, אבל ללא חשק. לאחר זמן מה נפצע במלאכתו ופצעו הזדהם. הוא התאשפז וסיכם עם הקבלן שישלם לו מחצית מדמי האשפוז. הם קבעו להיפגש במקום כלשהו וכאשר הגיע אמנון למקום, נדהם לראות את הקבלן מלווה בשוטרים. הקבלן הצביע עליו: "הוא לא חוקי. הוא מהשטחים".

אמנון ניסה לשכנע את חוקריו שהוא מתגורר בכפר קאסם, אבל במהלך ארבע שעות חקירה התגלתה האמת. למחרת הובא לשופט. האב המאמץ הביא עמו מכתב ובו ארבעים חתימות של שכנים שהכירו את אמנון והמליצו טוב בעדו. אמנון טען בנופפו במכתב: "אני נמצא בישראל שבע שנים. הייתי כבר בבית דין רבני בשביל גיור. השכנים שלי כתבו לשופט מכתב שאני מדבר אמת והם מבקשים מבית המשפט לעזור לי". השופט חייך ופסק: "לכבוד השכנים תקבל 45 ימי מחבוש ושנה על תנאי למשך שלוש שנים".

הוא נלקח בניידת לבאר-שבע והושם בתא מעצר עם ערבים שישבו עמו על ספסל הנאשמים בבית המשפט, וכך ידעו על רצונו להתגייר. הם איימו עליו ברצח. לאחר שתמו 45 ימי המחבוש ועמדו לגרש את אמנון, הוא התחנן שישלחו אותו לחברון ולא לעזה. הבטיחו לו שלא ידאג, אבל שלחו אותו בכל זאת לעזה. הוא התחנן שיורידו אותו במחסום ארז, אבל הביאו אותו למשטרה הפלשתינית.

אמנון הגיע למַטה המשטרה הפלשתינית יחד עם שני שוהים בלתי חוקיים נוספים. הובטח לשלושתם, כי כל אחד מהם ייחקר חמש דקות בלבד על ידי איש השב"כ הפלשתיני ואז ישוחרר. כך היה עם שני הנחקרים הראשונים ואז הגיע תורו של אמנון. "כמה זמן אתה נמצא בישראל?" שאל החוקר. "שבע שנים" השיב אמנון. "ומה עשית?" המשיך החוקר. "עבדתי, ישנתי, עבדתי, ישנתי" השיב אמנון. לפתע הרגיש שמישהו לופת את צווארו מאחור והוא החל לצרוח מכאב: "מה אתם רוצים ממני?"

"מה עוד עשית?..." - ואז נפתחו שבעת מדורי הגיהינום. אמנון נקשר עם רגליו לתקרה כשראשו נתון למטה. דקרו את גופו עם סכין יפנית, נתנו לו מכות חשמל, זרקו אותו על הרצפה, רמסו אותו בנעליהם, נתנו לו מכות בכל חלקי גופו והטיחו את ראשו בקיר. המפקד הגיע והתרשם שהחוקרים רכים מדי, לכן דאג להביא חוקר שיענה אותו כפליים. לאחר כמה ימים העבירו אותו לחקירות במקום הגרוע ביותר ברצועת עזה. שוב תלו אותו הפוך ושפכו עליו מים רותחים ומים קרים לסירוגין. כאשר ביקש מהם להתפנות, אמרו לו שיתפנה על עצמו.

אישור מהמשטרה הפלסטינית

מספר חודשים שהה אמנון בחדר חשוך שגודלו שני מטרים מרובעים והמשיך להיחקר ולעבור עינויים. כל אדם נורמאלי היה יוצא מדעתו במצב שכזה. אך מה שהחזיק את אמנון היו חלומותיו, בהם ראה את עצמו כיהודי שיש לו בית בישראל. הוא דימה לעצמו שהמציאות הנוראה היא חלום ואילו החלום הנפלא - מציאות, כך הצליח לשרוד במשך חצי שנה.

לאחר שהשתחרר, הסתובב אמנון ברחובות עזה, דפק על דלתות הבתים וביקש מזון מהאנשים כדי להישאר בחיים. כך שרד עד שהצליח לחזור לישראל לאחר כמה חודשים. תקופה קצרה לאחר שחזר לישראל, נלכד אמנון על ידי משטרת ישראל והואשם שוב בשהייה בלתי חוקית. כאשר הניחו את האזיקים על ידיו, איבד את הכרתו מעוצמת הפחד שייפול שוב בידי השוטרים הפלשתינים. הוא סיפר את כל סיפורו לפני השופטת, והיא הודיעה שהפעם לא יאונה לו כל רע וכי לא יישלח למאסר. משפטו נמשך חמש שנים ובמקביל ניסה כל העת להשיג אישור שהייה בישראל כדי שיוכל לפתוח סוף-סוף בהליכי גיור.

גם בישראל נכונה לו התמודדות קשה. הוא הגיש בקשות למשרד הפנים ונענה בסירוב. באחת הפעמים אף הורו לו לגשת למחסום ארז כדי להביא אישור מהמשטרה הפלשתינית... הוא כתב מכתבים לשר הפנים ולאישים נוספים, אך דבר לא הועיל. בסופו של דבר הגיש ערעור לבית המשפט העליון, שחייב את משרד הפנים לאפשר לו להתגייר.

כשנכנס לתהליך הגיור בפועל, למד אמנון יהדות ברמת-גן ושם עבר שני מבחנים. לאחר מכן, כשניסו להקשות עליו עוד ועוד בשלבי המבחנים והקבלה ליהדות, אמר לאחד הרבנים "כבוד הרב, תראה לי מישהו בעולם שסבל כמוני כדי להיות יהודי".

במבחנים נשאל לגבי אברהם ובניו. אמנון סיפר על ישמעאל הבכור ועל יצחק ועל כך שאברהם התלבט ביניהם, אבל בחר לבסוף ביצחק, ובאותו מעמד החליט בליבו להוסיף לשמו את השם יצחק. הדיינים החליטו לשלוח אותו לבית דין ברמת גן כדי שיעשה הקזת דם ויטבול במקווה בעוד חודש. אמנון יצחק היה מאושר, אבל לא היה מסוגל להמתין כל כך הרבה זמן והתחנן להקדמת הגיור. הרבנים ראו שאין ביכולתו להישאר בערלותו אפילו חודש נוסף, לכן הצליחו לסדר לו הקזת דם וטבילה בירושלים בשבוע הבא. הוא עלה לעיר הקודש וחיפש את המקווה המיוחל בין סמטאותיה המפותלות. לאחר הקזת הדם בפני שלושה רבנים, נכנס אמנון יצחק סוף-סוף למקווה, התגשמות כל חלומותיו. לאחר שטבל שלוש פעמים במים הזכים, הרגיש במוחש שנכנסה בו נשמה חדשה.

יהודים רבים, שאינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.

בגיל 27 גולל את סיפורו המדהים בספר שנקרא "מחאן יונס להר סיני", ומגלה: "לא הוצאתי את הספר בשביל לעשות רושם על מישהו, אבל אם ישנם יהודים שטוענים שקשה להיות יהודי, אז שידעו מה אני עשיתי כדי להיות יהודי..."

"יניב אליאסף הוא שמו של הגר שנולד בשם בוסמאן"

לאחרונה התפרסם בתקשורת הישראלית סיפור טרי יותר, ממש מהשנים האחרונות. זהו סיפורו של "ערבי" שהחל דווקא בפעילות שמהצד האחר, פעילות שהביאה אותו לכלא הישראלי. בהמשך הוא החל להתקרב ליהדות ואף עבר תהליך גיור באחד מבתי הדין הגדולים שבבני ברק. היום הוא יושב בישיבה חרדית בירושלים, שם הוא לומד בהתמדה עם האברכים.

יניב אליאסף הוא שמו של הגר שנולד בשם בוסמאן, פלסטיני מכפר ליד שכם. הוא ישב 11 שנים בכלא הישראלי, וכששוחרר הוא פרץ בבכי כי לא היה לו לאן ללכת. אז הוא כבר היה עטוף בטלית וכיפה על ראשו, אחרי שבמהלך מאסרו התגייר. בשטחים ריחפה מעליו סכנת מוות, כי נחשב שם למשתף פעולה עם ישראל, ולישראל הוא לא יכל להיכנס בשל היותו פלסטיני.

לפני שנתיים, פגש במחסום "במקרה" את תא"ל יואב פולי מרדכי, אז ראש המינהל האזרחי. יניב קיבל אישור כניסה לארץ. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בישראל כתושב בעל מעמד ארעי, הוא עובד בעבודות מזדמנות ועוסק בעיקר בלימוד תורה. הוא מבקש להקים בית בישראל, ולשם כך הוא מבקש אזרחות.

לפני כמה חודשים הוא חזר לשכם כיהודי. הוא הלך כדי להתפלל בקבר יוסף הצדיק. במצבו הנוכחי הוא אומר: "ברוך השם, קודם כל אני יהודי, קם כל בוקר ומברך את השם יתברך".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

לכל אדם יש סיפור
"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |