תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

סיפורו המופלא של הרב פרופ' פנחס שפלטר-דורון

26/04/2015 18:15
סיפורו המופלא של הרב פרופ' פנחס שפלטר-דורון (הגדל)

עיניו הרכות והחכמות של פרופ' פנחס שפלטר-דורון מספרות על חיים לא קלים ומלאי נסיונות ● אך יחד עם זאת, ניתן גם למצוא בהן זיק עיקש במיוחד, המלמד על אדם שכל כולו דבקות ואמונה יוקדת בה' ובתורתו ● על ילד הפלא שמגיל שש התייתם מאימו ושמר במסירות נפש על יהדותו, תוך ניסים והשגחה פרטית מיוחדת במינה

 

"אולי תבוא איתנו למנזר?", שאלה הנזירה את הנער היתום בן ה-12, שכבר הספיק לשכוח אהבת אם מהי, במבט רחימאי. "ראה את בגדיך הבלויים ובשרך הכחוש. הלא ניכר כי זה ימים רבים שלא בא מזון מהוגן אל פיך. אם תבוא איתנו, נדאג לכל מחסורך וחיי תפנוקים תחיה מעתה – תאכל כפי יכולתך, תישן על כסתות נקיים ובחדר משלך. מבטיחה אני כי לא תדע עוד קושי בחייך".
 
"והנער הזה הוא אני", אומר הרב פרופ' פנחס שפלטר-דורון (דורונבוש) בראיון לשירה כהן מ'הידברות', מבעד לעיניים מצועפות אשר תוגה רבה עודה ניבטת מהן. גם היום, באלפי מילים שטרם נמצאה להן ההגייה הנכונה, מבקשות העיניים הללו לספר את אותו הסיפור: סיפורו של ילד קטן בן שש - ששכל את אמו האהובה בטרם עת ונאלץ לגדול בבתי יתומים, כיהודי כמעט יחיד בין 200 ילדים גויים.
 
"לא אשקר לך! כשעמדתי שם מול הנזירה ושמעתי את הצעתה, לרגעים ההצעה אכן קסמה לי, אולם לא השבתי מיד. אמרתי לנזירה שאני צריך לחשוב על כך ושאתן לה תשובה בעוד שלושה ימים", משחזר הרב דורון.
 
הנזירה, לא ויתרה. כעבור שלושה ימים אכן חזרה ושטחה בפני הנער את אותה הצעה, אלא שאז החלו תמונות ילדותו מן ה'חיידר' בו למד ומהמלמד שלו ר' זליג, עולות וצפות לעיני רוחו. או אז התעשת פנחס וענה בקור רוח: "לרגעים, ההצעה שלך אכן קסמה לי וכמעש ששכחתי את כל מה שלמדתי עד גיל שש, אבל דבר אחד אני בכל זאת זוכר: אני יהודי ויהודי אשאר", אמר נחרצות ועזב חיש קל את המקום, כשהוא מותיר את הנזירה המומה ופעורת פה.
 
בספרייתו הגדושה, המתהדרת בעשרות ספרי קודש – 18 מהם פרי עטו להתפאר: פירושים על רש"י, פירוש על תהילים, מושגי יסוד ביהדות, פילולי פנחס – ביאור תפילות ימות החול ושבת, ועוד ועוד.
 
ספרים מעין אלו מחבר רק מי שעבר מסע חיים גדוש תובנות, מי שניחן ביכולת פנומנלית של לימוד תורה, הבנתה וידיעתה - לפני ולפנים. אלא, שלמשמע הקומפלימנט שלי, על היותו תלמיד חכם, הזדקרו אוזני הרב בפליאה: "תלמיד חכם? אני? מה פתאום! ישנם גדולים וחכמים ממני לאין שיעור". ואז, כמו בכדי לא לביישני, הוסיף בהלצה: "אם כבר תלמיד חכם – אז אולי רק חצי".
 
אולם, מאמציו להסתיר את גדולתו מעיניי עולים בתוהו, שהרי אני כבר יודעת כי לפניי יושב לא אחר מאשר 'ילד הפלא מלנצוט': כבר בהיותו בן חמש וחצי נשא את נאומו התורני הראשון בבית הכנסת הגדול של לנצוט, מעל לסטנדר גבוה ובפני תלמידי חכמים מובהקים. או אז התגלה פנחס'ל 'הקטן' כילד פלא של ממש, כאשר באורח פלאי למדי, ושלא כמו שאר בני גילו, הצליח הדרדק לגמוע גמרא עם רש"י ותוספות, ואף להיות כבור סוד אשר אינו מאבד טיפה.
 
האם האמינה לקנוניית הנאצים ונשלחה לאושוויץ
 
סיפור חייו המרתק של הרב פרופ' שפלטר-דורון, מתחיל אי שם במחוזות העיירה הרחוקה לנצוט שבפולין, בה נולד. "בפרוץ המלחמה, שבועיים בלבד לאחר שכבשו את פולין בגאווה ובגסות נוראה האופיינית להם, פרסמו הנאצים ימ"ש כרוז שהודיע ליהודים כי עליהם לעזוב את שטח המדינה תוך 24 שעות וללא שהיות", משחזר הרב דורון. "כמובן שבהלה גדולה פרצה בקרבנו. ראשית, משום שלא ידענו לאן לברוח, ושנית, מפני שלא היה במה. הרי ברכבות אסור היה ליהודים להשתמש. הדילמה הייתה גדולה, אולם לבסוף, בכוחות נפש בל יתוארו - אספו הוריי את מעט פקלאותיהם וצררו אותם בחבילה קטנה. אחר שכרו עגלון עם סוס ויצאנו לדרך כשפנינו מועדות לגבול רוסיה, או מה שנקרא 'אוקראינה המערבית'. למעשה, היה זה חלק מפולין, אבל הרוסים קראו לזה כך, כדי למחות את שם פולין מעל המפה".
 
אחד החוקים היותר חשובים שחוקקו אז הנאצים ימ"ש, היה שאסור על יהודי לשאת דברי ערך על גופו – ובכלל זה כסף, תכשיטים וכדומה. אלא, שלפני היציאה לדרך, בתושיה רבה שדרשה לא מעט אומץ לב ואמונה, החליטה אמו להחביא מעט מתכשיטיה על גופו הצנום של פנחס הקטן, שהיה אז רק בן שש. "מעשה זה גבל בסיכון בל יתואר, שכן אם חלילה היינו נתפשים, היו יורים בכולנו על המקום ובלי שום שאלות. רצה הקב"ה ועשה לנו נס, ובחיפושם המדוקדק 'שכחו' הנאצים לחפש עליי. עד כדי כך סימא הקב"ה את עיניהם".
 
מכאן, מגולל הרב באוזניי סיפור מצמרר שאינו מותיר בליבי בדל של ספק: יד ההשגחה הייתה שם, כיוונה והצילה מכל רע ולאורך כל הדרך. לאחר החיפוש, המשיכה המשפחה לנסוע עם העגלה עד נהר סאן, שהיה הגבול שאותו נדרשו לחצות, בכדי להגיע לצד הרוסי. "באמצע הנהר, ניסה הגוי שניווט את הסירה שלנו להפוך אותה עלינו, בכדי להטביע אותנו בנהר ולברוח עם השלמונים. אלא, שבחסדי ה' יתברך, נס גלוי נוסף התרחש באותם רגעים לנגד עינינו: הגוי מעד, נפל לנהר וטבע, ואילו סירתנו הגיעה בשלום ליעדה - הלא הוא הקהילה היהודית בעיר לובצ'וב שבאוקראינה".
 
ימים ספורים לאחר הגעתם ללובצ'וב, הודיעו הגרמנים, ברוב רשעותם, כי הגבול נפתח לזמן מוגבל, וכי אנשים שעזבו בחיפזון ולא הספיקו לארוז את חפציהם כמו שצריך יכולים לחזור אל בתיהם ולארוז בשנית. "כך קרה שאמי הצדקת, כמו גם נשים רבות אחרות, האמינה להודעה וחזרה לגבול הפולני. אלא, שאז התברר גודל האבסורד: הייתה זו קנוניה של הגרמנים ימ"ש, שביקשו לבצע 'עבודה נקיה' ולמלא רכבות לאושוויץ מבלי ללכלך את ידיהם.
 
"כך נשלחה אמא לאושוויץ, ביחד עם עוד אלפי נשים, מבלי שתהיה לנו אפשרות להיפרד ממנה. נותרנו יתומים ללא אם", מסיים הרב בעיניים כלות ויבשות, שנדמה כי אף הציווי 'לבכות' כבר מהן והלאה...
 
"הרוסים האשימו אותנו בריגול ושלחו אותנו לסיביר"
 
שוב השקט הזה חוצב כקורנס נאמן במחצבות ליבו, וממלא אותו באותן השאלות, שאיש מעולם לא השיב עליהן: שאלות של ילד קטן ותמים שלא מבין מדוע אמא הלכה, מדוע היא עזבה אותו לבלי שוב, והאם היא תחזור אי פעם.
 
מה הזיכרון הכי חזק שיש לך מאמא? איזו מן אישה היא הייתה? אני מעזה לשבור את דוק השתיקה.

הרב לוקח נשימה עמוקה ולחלוחית געגוע נקווית בעיניו. "א...מא", קולו רועד כשהוא מנסה לדלות ממעמקי הזיכרון את התמונות הבודדות שנותרו לו ממנה. "אמא הייתה צדקת גדולה. לא בכדי, מבין שמונת אחיה ואחיותיה, נקראה 'הקדושה'. ליבא היה שמה. לפני המלחמה, ניהלה חנות סדקית קטנה, שבקושי רב הצלחנו להתפרנס ממנה. אבי זכרונו לברכה, הרב משה שפלטר, היה תלמיד חכם גדול ששקד על תורתו והרביץ תורה להמון העם, שרווה בצמא את דבריו.
 
זכורני כיצד אני ואחי שמואל נשלחנו מדי יום ביומו לבית המדרש של אבא – בכדי להביא לו את הארוחות שאמא בישלה. עד היום מיתמר ועולה באפי ניחוח הקקאו והמאפים הטעימים שאפתה לכבודו".
 
תשעה חודשים תמימים נשארו האחים והאב לבית שפלטר-דורון, בלובצ'וב, כשהם חיים בצמצום רב ומתקיימים ממתת ידיהם של יהודים טובים. "שמואל ואני 'אכלנו ימים' (ביטוי נפוץ למי שמתארח בכל יום בבית אחר ואוכל את מה שיש). את אבא לעומת זאת כיבדו מאד בשל המעמד שלו כרב קהילה, ואת הארוחות נהגו להביא אליו", מספר הרב דורון.
 
אלא, שבדיוק אז, בהפתעה גמורה - ניחתה מהלומה חדשה על ראשם: חיילי הצבא הרוסי חשדו בפליטים האומללים, כי הם מרגלים לטובת הגרמנים. "עלילת השווא הזו עלתה על כל דמיון שיכולנו לדמיין. לא האמנו שמאשימים אותנו - אנשים נכאים ובודדים, שאיבדו את כל היקר להם במלחמה הזו, בריגול. ניסינו להסביר את חפותנו, אך לא הועילו כל תחנונים. באפתיה גמורה העלו אותנו הרוסים על קרונות משא ושלחונו למחנה עבודה בסיביר הקפואה".
 
מי יכול להסביר את הקשיים והטלטלות הנפשיות שחווה ילד קטן, במצב שכזה? מי יכול לצייד אותו בצקלון כוחות הנפש שיצטרך בחיים, כדי להחזיק מעמד ולא להישבר בצל הסופות השוטפות אותו? מי יכול להבין לתפילתו הזכה, הממלמלת את המילה 'אמא' בגעגועי אין קץ? מי יכול להניח רטייה של נחמה על ליבו ולהבטיח לו, באמת לאמיתה, שהכל יהיה בסדר?
 
הילדים הפכו ל'מומחי פטריות'
 
במחנה העבודה בסיביר נדרשו מבוגרים ונערים בני 15 ומעלה לחטוב עצים ענקיים ולפנותם, בכדי שהצבא הרוסי יוכל לבנות בשטח זה את מגוריו. מיותר לציין, כי העבודה הקשה, בצירוף תנאי מחיה בלתי אנושיים כמו רעב מתמיד, הקשו ביותר את המשימה. אלא, שהרוסים מצדם ניסו לשוות למקום מראה של מחנה רגיל והקימו 'מכולת' ואף בית ספר מאולתר לילדים. היו אלו ימים קשים מנשוא, שפנחס מנסה בכל כוחו לשכוח. עבור אביו, שחלה ונחלש עוד לפני המלחמה, היה זה מאמץ עילאי לשרוד בעבודה שכזו, כך שתכופות נאלץ לשבת בצד ולנוח, בין כריתת עץ אחת למשנתה. "כשראה זאת מנהל העבודה הרוסי", מספר הרב דורון בעצב, "החליט לפטור את אבא מהעבודה ולמנות אותו לעבודה קלה יותר: טאטוא רחובות".
 
אלא, שבעבודה החדשה, כמעט שלא סופק מזון, ולו הדל ביותר, לפועלים. אי לכך, נאלצו בניו של ר' משה, כמו גם ילדים אחרים באותו מצב, לצאת ליערות ולהתחיל לחפש אוכל חלופי. "התחלנו לאסוף פירות יער שונים שמצאנו: פטל שחור, אוכמניות, דומדמניות, חמוציות, תותים ועוד. במקביל גם פיתחנו את החוש לאיתור פטריות הראויות למאכל אדם, וגם אותן אספנו בסלינו. את הפירות שקטפנו החלפנו תמורת קמח, סוכר ולפעמים אפילו לחם".
 
איך זה ששני ילדים קטנים, שאף אחד מעולם לא באמת ערך להם סיור ביער ולימד אותם מה ראוי למאכל ומה לא, מצליחים בכל זאת להסתדר לבד?
 
חיוכו של הרב מתרחב ועיניו נוצצות. "את זה את צריכה לשאול את הקב"ה, שנתן את הסיעתא דשמיא לכך. אני מניח שמה שבאמת היה לנו, הוא ההבנה שאם לא נלמד את העסק ומהר - סיכויי ההישרדות שלנו ישאפו לאפס. אז למדנו". כך הצליחו הילדים להתקיים ואף לפרנס את אביהם במשך שנתיים תמימות, שבסיומן, למרבה המזל, החליטו הרוסים לשחרר אותם לחופשי.
 
כשעזבו את מחנה העבודה, החליטו הפליטים הרצוצים להתקדם לכיוון העיירה טומסק (הנמצאת במעבה סיביר), שכן שמעו ששם ישנה קהילה יהודית ענפה, וקיוו להשתלב בה. למרבה הצער, כתוצאה מעבודת הפרך בה הועסקו במחנה העבודה בסיביר, בתנאים מחפירים ותת אנושיים – חלה ר' משה במחלת השחפת ובהגיעם לטומסק – הופרד מבניו ונלקח לבית החולים.
 
הילדים בבית יתומים, האב נשאר ברוסיה
 
שני האחים, לעומת זאת, נלקחו לבית יתומים, בו שהו מאתיים ילדים נוצרים. "מאחר והיינו הילדים היהודיים היחידים בבית היתומים", משחזר הרב שפלטר-דורון, "עד מהרה נטמענו בין הגויים, דיברנו בשפתם, וכמו 'שכחנו' מאין באנו. הקושי הגדול ביותר שהיה לנו שם הוא הרעב. האוכל שקיבלנו בבית היתומים היה 'בלתי מספיק בעליל', והתהלכנו כחושים ומזי רעב, עד שלא פעם נאלצנו לגנוב תפוחי אדמה משדות האיכרים שמסביב. זו הייתה תקופה קשה מאוד – הבדידות, הגעגועים לאמא, הריחוק הפיזי מאבא וכעת גם הרעב. חשבנו ששום דבר כבר לא יכול להיות יותר גרוע. אבל, אחרי שנתיים תמימות של רעב וייסורים בבית היתומים הרוסי, הבינו הרוסים שאנחנו מפולין והחליטו לשלוח אותנו לאלתר, לבית יתומים פולני".
 
כך, מבלי שיוכלו להיפרד מאביהם לשלום, ולכל הפחות לספר לו על השינוי הדרסטי שהם מתעתדים לעבור, נשלחו הילדים לבית היתומים הפולני, בעוד האב, ר' משה, נשאר בבית החולים הרוסי. "רק בתום המלחמה קיבלנו מכתב אנונימי שבישר לנו כי אבא נפטר בבית החולים, בטמבוב שברוסיה".

הרב דורון משפיל את מבטו ולוקח לגימה מספל התה המונח לפניו. את דבריו ישקול וימדוד במשורה לבל יוציא דבר מה שגוי מפיו. דעתו ארוכה, אך לרגעים ישתוק ושתיקתו רועמת, כמו מבקשת לומר דבר שעדיין לא הגיע הזמן לאמרו ובספק אם אי פעם יימצא זמן שכזה.
 
ומה קרה בבית היתומים הפולני? הצלחתם להשתלב בין שאר הילדים?
 
"בהתחלה ממש בקושי. הפולנים הרי ידועים בשנאתם העזה ליהודים, אף יותר מהנאצים ימ"ש, כך שדי סבלנו. אני זוכר שחטפנו מכות כל שני וחמישי מהילדים הגויים, ורק חלמנו על הרגע שבו נצא משם, אבל לא עשינו שום דבר בנדון, כי הייתה לנו תקווה שבקרוב הכל ייגמר ונשוב להתאחד עם אבא.
 
אלא, שבסיום המלחמה, כשנודע לנו מה עלה בגורלו של אבא עליו השלום, אמר לי שמואל אחי כי אין טעם לחכות עוד בבית היתומים, שהרי אבא כבר לא יבוא לחפש אותנו, וכי עלינו לברוח משם. באותה עת נהג החוק המקומי, שכל נער שנתפש בעבירה ומלאו לו 13 – נשלח למוסד לעבריינים. מאחר ולשמואל מלאו כבר 13, הוחלט כי הוא יישאר בבית היתומים, ואילו אני, הצעיר ממנו בשנה, אצא מבית היתומים למסע חיפוש קרובים בלנצוט".
 
בהתחשב בעובדה שיצר החיים הוא היצר הגדול מכולם (ואין זה משנה כמה סבל חווה האדם בחייו), נדמה שלמילה 'פחד' אין מקום בלקסיקון של ילדים אלו, שגדלו בתוך האימה בעצמה. דומה הדבר לאדם שנמצא בחושך זמן כה רב, עד שאישוניו כבר מסתגלים למצב ואף מצליחים לראות בו כמו היה זה אור שמש חזק.
 
ההפתעה שחיכתה בבית החולים
 
בשלב זה, במסע חתחתים לא פחות מאיים ומפחיד ממה שידע עד אז, מוצא עצמו פנחס בן ה-12 בין קבוצת חיילים וקצינים רוסיים שעשתה דרכה לכיוון דרום-מזרח פולין, שם שכנה לנצוט עיירת הולדתו. הוא סיפר להם בדיחות וסיפורי צ'יזבאט, והם צחקו ונהנו, ובתמורה חלקו עימו את מזונם. "כשהגענו לתחנת הרכבת, כיוון שלא היה לי כסף לכרטיסים, נאלצתי לקפוץ מגג רכבת אחד לשני", מספר הרב דורון. "גם זו כשלעצמה הייתה חוויה מפחידה מאד, שכן תנועה קטנה לא נכונה יכלה לעלות לי ביוקר".
 
כעבור שבוע ימים של נסיעות מפרכות שכאלה, הגיע סוף סוף ללנצוט. הוא פנה לעירייה וניסה לחפש קרובי משפחה, אלא ששם נאמר לו כי שתי משפחות בלבד שרדו.
 
"פקיד זקן צייד אותי בזלוטי, המטבע הפולני שנהג אז, ושלח אותי ללון בארמון של הגרף פוטוצקי שהפך לבסיס צבאי. אבל, כשהגעתי לקהילה היהודית בקרקוב, הוחלט לשלוח אותי לבית יתומים 'יהודי' בשם 'גורדוניה', שלמעשה היה רחוק מאוד מן היהדות שעל ברכיה התחנכתי בבית הוריי".
 
זה די מייאש לעבור את כל הדרך הזו, לקוות שבסוף יימצא בה איזה קרוב משפחה שיאסוף אותך וישלים את כל החסכים - ולבסוף להתבדות, לא?
 
"לא הייתי אומר להתבדות", מחייך הרב לעומתי כממתיק סוד, "הסכיתי ושמעי את סוף הסיפור. מסתבר שדווקא מגורדוניה יצא דבר טוב שלא ציפיתי לו בכלל...". הרב ממשיך ומספר לי כי בית יתומים זה נוהל על ידי פעילי 'השומר הצעיר', ובמהלך השהייה בו חלה בדיפטריה (מחלה התוקפת את דרכי הנשימה), ואושפז בבית חולים למשך שישה שבועות, שם גם ניסתה הנזירה שהוזכרה בתחילת הכתבה לשכנע אותו להצטרף עמה אל המנזר, ביודעין כי יצטרך להמיר את דתו. עד כאן, עדיין לא הצלחתי להבין מה זה ה'טוב' הזה שעליו מדבר הרב, עד ששמעתי את המשפט הבא: "ואז, במקום הכי לא צפוי, במסדרונות בית החולים בקרקוב, פגשתי אותו: בחור צנום כבן 20 שאושפז אף הוא באחת המחלקות. הוא נזעק כששמע את שמי, התקרב אליי ואמר: 'אתה פנחס שפלטר-דורונבוש? אנחנו בני דודים. אמך הי"ד הייתה אחות אמי!'".
 
אני מניחה שהיה זה רגע די מבלבל בעבורך. מצד אחד בוודאי שמחת, אולם מצד שני ייתכן ותהית בינך לבין עצמך - האם זה יכול להיות שמישהו בכלל שרד את האימה הזו.

"אכן היה זה רגע לא קל. הרגשות היו מעורבים ובשל השנים שחלפו היה מעט קשה לזהות אותו, אך בכל זאת, כששמעתי את שמו - אהרון גולדמן, ידעתי שהוא דובר אמת. שנינו מאוד התרגשנו ונפלנו זה על צווארו של זה. כשההתלהבות מעט שקטה, הוא חקר ושאל היכן אני שוהה, וכששמע שאני נמצא ב'גורדוניה' הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו, כינה את המקום 'טרף' ואמר כי אם ברצוני לחיות כיהודי כשר, עליי למצוא לברוח משם ולהצטרף אליו. כך באמת עשיתי".
 
טרנספר הילדים של ד"ר סלומון שיינפלד
 
כעבור חודשים ספורים, חלה תמורה נוספת בחייו. הרב ד"ר סלומון שיינפלד, היה הראשון שהצליח לקבל רישיון הבאת ילדים יתומים מפולין, לאנגליה. "אני זכיתי להיות בטרנספר הראשון של הרב שיינפלד", נוצצות עיניו של הרב דורון בחדווה, "כאשר הגענו לאנגליה ב- 26.3.46 למניינם, התחלנו לנסות ולגשר על הפער הלימודי רב השנים, שנוצר בחיינו לאורך שנות המלחמה. אז גם נודע לי שאחי שמואל אותר ואומץ על ידי דודי, הרב מרדכי גרשון שפלטר – שכיהן אז כרב הראשי של מערב גרמניה".
 
ברבות הימים הצליח הרב לאתר באנגליה אף את אשת דודו, אח של אביו. הוא חישב להישאר שם, אלא שבהיותה משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, ידע שהדבר בלתי אפשרי בעבורו ובחר ללכת לישיבת 'תורת אמת'.
 
איך עברה בר המצווה שלך? כיצד היום הזה היה נראה בעבורך, ללא הורים שיעמדו לצידך?
 
(משפיל עיניו) "הרגשתי לבד. התגעגעתי מאוד להוריי ולאחי, שגם אותו לא ראיתי זמן רב בשל הריחוק, אבל עם זאת, עזר הקב"ה ועשה שבכל זאת אשמח מעט ביום הזה. הרב משה שטרנבוך שליט"א, שמשמש כיום כראב"ד העדה החרדית, הכין אותי לבר המצווה. מה גם שידעתי שסוף סוף אני נמצא בין אחיי היהודים, במקום בטוח ללא גויים - שבו לא עוד ינסו להרע לי בשל היותי יהודי, וזה שימח אותי לאין שיעור".
 
בישיבה זו הכיר הרב בחורים רבים, שלימים עתידים לגדול ולהפוך לגדולי עולם ששמם הולך לפניהם, כדוגמת הגאון ר' יצחק טוביה וייס – גאב"ד העדה החרדית, הגאון ר' משה שלוס, הגאון ר' בצלאל ראקוב, ועוד רבים וטובים.
 
כך חלפו להם ימיו בישיבה, עד אשר הגיע לתקופת הבחרות, במהלכה סבל מאסטמה קשה ונאלץ לבקר רופאים לעתים תכופות. "הרופאים קבעו כי גופי אינו מפותח דיו, וכי אני חייב להתחיל להניע אותו בעבודה פיזית מאומצת. בנקודה זו החלטתי לעלות ארצה ונקלטתי בקיבוץ לביא, אבל היה לי צער גדול על עזיבת הישיבה, כי מחוצה לה הרגשתי רעב רוחני מתמיד ללימוד תורה".
 
בהגיעו לגיל 18, התגייס לצבא ולאחר שירותו למד הוראה ב'סמינר למורים ומדריכים דתיים' בירושלים ואף לימד בתיכון. תקופה קצרה לאחר מכן הכיר את בת זוגתו, נישא לה והשניים הביאו לעולם שישה ילדים. "במהלך נישואיי, ובעקבות בעיה משפחתית, נדרשנו לנסוע לניו יורק למשך שנה, אלא, שלמרבה ההפתעה, השנה הפכה ל-36 שנים, שמתוכן, במשך 30 שנה, לימדתי ב- public university of new York, האוניברסיטה הציבורית של ניו יורק - במגמת יהדות, תנ"ך וספרות אנגלית, שבה למדו בעיקר יהודים".
 
במקביל לעיסוקו האקדמי, השתלם הרב דורון בכולל 'אגודת אחים' בבורו פארק, ואף קיבל משם הסמכה לרבנות. כששקד מדי שבוע על פרשת השבוע, נהג לציין בשולי החומש קשיים וחידושים שעלו במוחו, ולאחר מספר שנים החליט לתרץ את הקשיים ולהעלותם על הכתב עם פרשנות מקורית. מי היה מקור ההשראה שלו, אתם שואלים? "נהגתי לפקוד את ביתו של הרבי מליובאוויטש, כדי להיוועץ בו אודות הוצאת ספריי. אני זוכר כיצד, בכל ביקור מחדש, הוא בירך אותי ושאל: 'נו, יש כבר ספר'? הוא זה שדחף אותי להוציא מן הכוח אל הפועל ולבצע את המלאכה".
 
נו, סוף סוף המלאכה בוצעה – ספרו הראשון יצא לאור, והרב חש כיצד טעמה המתקתק של תחושת הניצחון עולה ומורגש בפיו. אחרי כל המלחמות שידע, אחרי כל העלבונות – ילד הפלא מלנצוט שב לחיים. "הייתה זו הרגשה מופלאה להחזיק ביד את הספר הראשון ולדמיין בעיני רוחי את קורת הרוח שהישג זה ודאי גורם לאבי ולאמי הי"ד, שכל כך התאמצו בחינוכנו ליראת שמיים ולאהבת התורה", קולו של הרב משתנק בכאב.
 
אלא, שבניצחון, כמו בניצחון, שום דבר לא מבטיח את ההפסד שייתכן לאחריו. לדאבון הלב, כעבור שנים ספורות בלבד התאלמן הרב מאשת נעוריו. זמן קצר לאחר הטרגדיה הנוראית, שיכל גם את בנו הצעיר, שנפטר באורח פתאומי והוא בן 13 בלבד.
 
דמעות גדולות עומדות בעיניי ומחנק מאיים על גרוני.
 
'איכה ייתכן כדבר הזה?', אני רוצה לצעוק, אבל מרגישה שקולי אינו נשמע. הוא נבלע ונהדף למשמע מילותיו האמוניות של הרב, שבוקעות מהמקום הכי שלם, אליו כל אדם מאמין שואף להגיע: "מה אפשר לעשות? ככה רצה ה'. וכי יכולים אנחנו להלין חלילה או לטעון דבר מה כנגד רצונו יתברך? והלא להשם הפתרונים. הוא יודע מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, דווקא בדרך המסוימת הזו. אז מה תפקידנו? להרים עיניים למעלה ולהגיד תודה לפאפא".
 
כואב? אולי. אך לא אדם כמו הרב פרופסור פנחס שפלטר-דורון ייכנע לכאב. הרי כאב הוא חלק מהמסע שלו והפך כבר כעין חבר. לכאב הוא מספר את הפחדים שלו. עם הכאב הוא חולק את רגעי השמחה שלו, ובאוזני הכאב הוא לוחש את הסודות הכי כמוסים שלו.
 
לאחר מספר שנים נישא הרב שוב ומאז סדר יומו קבוע: קימה בארבע לפנות בוקר, תפילה בנץ, שיעור דף היומי בבוקר, לימוד בחברותא עד הצהריים, סדר שני, תפילת מנחה וערבית ושוב לימוד. "התורה היא הטעם שלי בחיים. היא זו שמזכירה לי את ימי טרום המלחמה הנפלאים בלנצוט. היא זו שמשיבה אותי אחורה בזמן, אל זרועותיה המחבקות של אמא. היא זו שבזכותה אני מרגיש בן חורין. הקב"ה השאיר אותי בחיים והציל אותי כל כך הרבה פעמים, וזו התודה שאני משיב לו, על חסדו אשר גבר עליי".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |