תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

החיים עם מוסלמי

26/05/2015 05:10
יהודיה במצור. אילוסטרציה (הגדל)

בת יהודיה: אם את חושבת להתחתן עם מוסלמי, מוטב שתקראי את הכתבה הבאה ● מרים (שם בדוי) נולדה באוזבקיסטן לאם יהודיה ולאב מוסלמי. בגיל 15 אילצו אותה הוריה להינשא לקרוב משפחתה, וחייה הפכו לגיהנום הכולל אונס, מכות והשפלות ● השיא מבחינתה היה כשבעלה חטף את ילדיה למולדתה ומנע ממנה לראותם. תלונה נגדו הובילה לכניסתו לכלא ולהשבת ילדיה לחזקתה ● ממקום מסתורה באזור פתח תקוה היא מצאה אהבה חדשה

ילדותן של מרים ושתי אחיותיה התנהלה על פי אורח חיים מוסלמי, מכיוון שאמן הדחיקה כל סממן של יהדות. "סבתא שלי", היא מספרת, "היתה בת לקהילה היהודית הגדולה שהייתה באוזבקיסטן, אבל היא נאלצה להתחתן עם סבי, שהיה מוסלמי, בשל חוב כספי. חלק מהמשפחה המורחבת שלה עלה לארץ, וכל השאר התבוללו". כשהייתה מרים בת 11, נקלעה משפחתה לקשיים כלכליים ואמה החלה להתעניין באפשרות לקבל אזרחות ישראלית, כפי שקרה עם חלק מדודיה. "לא היו פה שום טעמים ציוניים או קשר כלשהו ליהדות", היא אומרת. "אימא שכנעה את אבא לעשות את המהלך, וכך קיבלנו אזרחות וגרנו בדרום תל אביב. הגענו לתרבות לא מוכרת, כולל שפה זרה. היה קשה".

באופן מפתיע החליט אביה לשלוח אותה לבית ספר חרדי. "הוא ראה בתי ספר חילונים והיה בשוק מהלבוש החשוף של הבנות", היא נזכרת. "מוזר שאבי המוסלמי שלח אותי לפנימייה חרדית בבני ברק, כשאין לי מושג על יהדות. הוא כמובן הזהיר אותי לא להתייחס ברצינות ללימודי הרוח, רק ללימודי החול".

האזהרה לא עזרה. למרות קשיי השפה, הצליחה מרים להשתלב וגם להתחבר ללימודי הקודש. "לקח לי חצי שנה ללמוד עברית", היא אומרת. "בהתחלה היו כאלה שצחקו על החזות המלוכסנת שלי, אבל נוצרו גם חברויות אמת. דווקא בגלל שהייתי עם הגב לקיר הפקתי מעצמי את המיטב. קלטתי שבעצם גדלתי עם זהות שבכלל לא מתאימה לי, ושלמעשה אמא שלי ואחיותיי מתכחשות לזהותן".

במשך ארבע שנים למדה מרים בפנימייה החרדית, ושם עוצבה אישיותה. השינוי בחייה הביא לעימותים תכופים עם אביה, שאותו היא מתארת כאדם בלתי נסבל. "אימא שלי הייתה סוג של שפחה", היא מספרת. "הוא התנהג כמו שייח סעודי, כזה שמגיע לו הכל. הוא היה שתיין ונהג להכות אותה ואותנו באכזריות. פעם הוא הכה אותי בגלל שהלכתי לישון עם ספר תהילים מתחת לכרית וזרק לי את נרות השבת לכיור".

אורח חייה החדש של בתו לא נתן לאב מנוח, וחייה הפכו לשרשרת של סיוטים. "בגיל 15 הוא הודיע לי שטסים עם אמא והאחיות שלי לשלושה שבועות כדי לבקר את המשפחה באוזבקיסטן", היא משחזרת. "זה היה קיץ והתאים לי קצת חופש, במיוחד כשהוא הציג את המהלך כסוג של טיול שורשים. סיפרתי את זה בגאווה בבית הספר". אלא שבמוסד החינוכי החרדי החלו לחשוד כי מדובר ביותר מטיול קצר. "אם הבית, שהייתה איתי בקשר ממש קרוב, ניגשה אליי ושאלה אותי אם ההורים שלי דיברו איתי על חתונה", היא מציינת. "השבתי שלא. בכלל לא העליתי את זה על דעתי. היא הפגישה אותי עם אנשי ארגון 'יד לאחים', ששאלו אותי כל מיני פרטים. אחרי הפגישה קינן בי הספק, ובכל זאת, התמימות הכריעה אותי. אמרתי לעצמי שצריך להאמין להורים".

אני לדודי

הימים שלאחר הגעתה לארץ הולדתה היו בדיוק כפי שהבטיח אביה: טיולים ופגישות עם המשפחה הענפה, ששמחה לראותם. שבועיים אחר כך הודיע לה אביה בקור רוח כי בעוד חודשיים היא מתחתנת עם האחיין שלו. "בהתחלה צחקתי לו בפנים", היא נזכרת, "אבל הוא איים שאם לא אתחתן, הוא יזרוק אותי מהבית. המשמעות של לעזוב את הבית זה למות או להדרדר לזנות כי שם בחורה ללא גב של המשפחה לא שווה כלום. פתאום בגיל 15 שמו עליי שמלה לבנה ונישאתי לבן דוד שלי, שהיה כמעט בן 30".

מאז הפכו חייה לסיוט מתמשך. "הייתי סוג של חפץ בשבילו", היא אומרת ומעיניה זולגות דמעות. "בגיל 15 הוא אנס אותי עשרות פעמים. עבור מישהי שגדלה בפנימייה חרדית, שלא הבינה כלום בדברים האלה, זה היה סבל נפשי בלתי נתפס. הרי בקושי ידעתי מה זה גבר. מעבר לזה הוטל עליי לעשות כביסות, בידיים כמובן, לבשל להורים שלו ולשרת אותם. כל זה תוך ידיעה שאם האוכל לא טעים או שהוא לא מוגש בזמן, התוצאה היא מכות אכזריות".

-שיתפת את ההורים שלך במה שעברת?
"כשסיפרתי לאימא שלי, היא אמרה שתמיד האישה אשמה. היא הוסיפה: 'אם נאנסת, את אחראית כי לא נתת לו'. הטרגדיה היא שהדברים לא נאמרו מרוע לב. היא באמת חשבה כך. מבחינתה לאישה אסור לומר לא על שום דבר".

שבעה חודשים לאחר נישואיה החליט בעלה לעלות עמה לישראל במטרה למצוא עבודה ולהתחיל בהליך של קבלת אזרחות. "היה לו קשה להתפרנס שם והוא חשב שפה יהיה טוב", היא מספרת. "גם אבא שלי חזר לפה כדי לעבוד וגר איתנו בדירת שני חדרים בדרום תל אביב. אימא נשארה שם עם האחיות שלי".

כעבור שנה נולדה בתה בבית החולים איכילוב. "הכל קרה מהר ומוקדם מדי", היא אומרת. "הרופאים צחקו עליי ואמרו ש'התינוקת ילדה תינוקת'. פתאום הייתי צריכה לדעת לטפל בתינוקת ולהיות אחראית עליה בלי שמישהו עזר לי. בעלי אפילו לא ליווה אותי בלידה".

גם אחרי הולדת בתה, חייה של מרים היו קשים. "החיים המשיכו להיות סיוט. עבדתי 12 שעות בניקיון ואת כל הכסף הוא שלח לאמא שלו. בקושי לטיטולים הוא השאיר לי. מכות ממנו היו דבר שגרתי. פעם אחת אבא שלי השתכר, אז בעלי הרביץ לו. כשניגשתי להפריד, הוא הכה אותי בבטן כשהייתי בעוד הריון. אז הוא דווקא ריחם עליי ולקח אותי לבית חולים, כשבמונית הוא מבהיר לי באוזבקית, שלא אעז לספר מה קרה, שאגיד שנפלתי. בבית החולים התברר שהעובר מת. זה, אגב, בכלל לא הזיז לו.

"לא היה לי אף אחד בעולם. אחרי שנה אחותי התחתנה עם מוסלמי ונשארה לגור שם. אימא שלי חזרה לארץ ואבא שלי עבר לגור איתה. הראיתי לה את הסימנים הכחולים שהצטברו לי והיא הייתה אדישה לגמרי. היא אמרה לי להיות אישה יותר טובה...".

-לא חשבת ליצור שוב קשר עם החברות או המורות בבית הספר?
"רציתי, אבל התביישתי כי התחתנתי עם לא יהודי. היו לי רגשות אשם. פחדתי שיגידו לי 'אמרנו לך לא לנסוע, הזהרנו אותך שיחתנו אותך'. ועדיין, ניסיתי לשמור ככל האפשר על הדברים שלמדתי בבית הספר".

חזרה לבית ריק

התלאות של מרים לא הסתיימו. לאחר שנולד ילדה השני, היא אזרה אומץ והביעה בפני בעלה את רצונה להתגרש. התוצאה הייתה הרת אסון. "בעלי לקח סכין מטבח ועשה לי שריטות בגב", היא מספרת. "הוא אמר לי ביום שתתגרשי - תמותי. אבל זה כנראה הדליק לו נורה והוא החל לפעול. כעבור כמה ימים הוא הביא לי מסמכים ברוסית, שפה שהוא יודע ואני לא, וביקש שאחתום. הוא אמר לי שמדובר במסמכים שנועדו להעביר את הילדים על שמו כי בישראל זה עדיין לא רשום כך. לצערי, האמנתי לו. בפועל, אלו היו מסמכים שאומרים כי מותר לו להוציא את הילדים מהארץ בלי אישור שלי".

יום אחד, שאותו היא מגדירה כשחור ביותר בחייה, חזרה מרים מעבודתה בניקיון לבית ריק. בעלה עזב יחד עם שני ילדיהם, כשגם הוריה עזבו באותה טיסה. על רצפת הבית היה מונח כרטיס טיסה שהשאירו לה ולידו פתק: 'אם את רוצה להתגרש, תוותרי על הילדים'. "הילדים בכלל לא עניינו אותו", היא אומרת. "הוא בסך הכל רצה להשתמש בהם נגדי. הכי פחדתי שהוא יפגע בהם. הוא היה מסוגל לזה. גם אימא שלי שיתפה עם זה פעולה. מבחינתם זה נחשב בושה שהבת רוצה להתגרש. כמובן שמיד טסתי לשם".

אולם גם שם, כאילו לא סבלה מספיק, דאג בעלה להבהיר לה כי לא תוכל לראות את הילדים עד שתחזור איתו שוב לארץ לצורך השלמת תהליך קבלת האזרחות הישראלית שלו - מהלך שהיה צפוי להסתיים תוך כמה שבועות בישראל.

"הוא החביא את הילדים אצל קרובי משפחה שלו, ולא נתן לי להתקרב אליהם", היא מספרת. "כעבור כמה ימים חזרנו לארץ כדי להשלים את המסמכים להוצאת האזרחות שלו. בשלב הזה כבר היה לי ברור שזו ההזדמנות האחרונה שלי לפעול ולהציל את ילדיי. ידעתי שאם אני לא עושה משהו, אני מוצאת את הבת שלי נשואה בתוך 13 שנה ואת הבן שלי אלים כמו אבא שלו".

אחרי שבועות ארוכים, בהם לא ראתה את ילדיה, החליטה מרים לראשונה להתגבר על הבושה. היא שיתפה שתיים מחברותיה מבית הספר, שאיתן שמרה על קשר, בקורותיה. "נפגשתי איתן וסיפרתי להן על האונס, הלידות, ההפלה, המכות, החטיפה וההתעללות", היא משחזרת. "הן פשוט גררו אותי לארגון 'יד לאחים', וגם להם סיפרתי הכל. הם אמרו כי הם ינסו לתכנן מהלך שיכול לעזור, אבל הזהרתי אותם שלא ייצאו לשום מבצע, אם יש סיכוי כלשהו שהוא ייכשל וילדיי יפגעו".

בימים הבאים שהתה מרים במעון לנשים מוכות. אלא שבינתיים החליט בעלה להתלונן במשטרה בטענה כי היא גנבה לו כסף. ככל הנראה, הייתה זו טעות קשה מבחינתו.

"נלקחתי לחקירה וישבתי שם שבע שעות", היא משחזרת. "סיפרתי להם הכל, והוא כמובן נעצר. בחלק מהדברים הוא הודה ישר, ומהר מאוד החל נגדו משפט פלילי. הבנתי שמהאלימות שלו אמנם נפטרתי, אבל את הילדים שלי זה רק יכול היה לסבך".

-למה?
"כי באוזבקיסטן לא מקובל, בלשון המעטה, שאישה מתלוננת נגד בעלה. פחדתי שהמשפחה שלו תנקום בילדים. בינתיים, אמא שלי שמעה שהוא נכנס לכלא. היא הגיעה לארץ וצעקה עליי: 'איך את מכניסה את בעלך לכלא'. שיקרתי לה ואמרתי שאני יכולה לבטל את התלונה בתנאי שהיא תביא לי את הילדים, שבשלב הזה היו אצל אימא של בעלי. בעצת 'יד לאחים' הבהרתי לה שאני לא עושה כלום, עד שאראה את הילדים".

תפנית בעלילה

הבעיה מבחינת מרים הייתה שאם הילדים "ייחטפו" על ידה חזרה לישראל, בני משפחתה הנמצאים שם עלולים לסבול מהתנכלויות. לפיכך, סוכם כי אחותה המתגוררת באוזבקיסטן תביא אותם לשדה התעופה. "היא לקחה את הסיכון הזה", היא מספרת. "היא אמרה להורים של בעלי שהיא לוקחת את הילדים לסיבוב והביאה אותם לשדה התעופה, שם פגשתי אותם אחרי חמישה חודשים שלא ראיתי אותם. "הבן שלי, שהיה כבר בן שנה, לא זיהה אותי. אבל זה בלי ספק היה הרגע המאושר בחיי. הבאתי לאחותי כמה מאות דולרים כדי שתיסע להתגורר אצל המשפחה של אבא שלי עד יעבור זעם. 'יד לאחים' קישרו אותי עם חב"דניק שעזר לי לארגן את המסמכים ועליתי על המטוס חזרה לישראל, עם הילדים".

משם נקלטה מרים בדירת מסתור, שנשכרה עבורה באשקלון. "כמובן ששיקרתי לאמא שלי", היא אומרת. "לא הייתה לי שום כוונה לבטל את התלונה נגד בעלי. היא ניסתה לחפש אותי במשך כמה חודשים כדי ללחוץ עליי".

לפני שנה וחצי, כשהיה חשש כי דירת המסתור נחשפה, הועברה מרים לאחד היישובים באזור, שם היא נקלטה ומתגוררת עד היום ביחידת דיור של משפחה ותיקה. מאז היא לא שמעה מהוריה, שלדבריה כבר התייאשו.

לאחרונה הורשע הגרוש שלה באונס ובתקיפה, כשלהגנתו טען כי עשה זאת כדי לחנכה. הוא נידון לחמש שנות מאסר בפועל, שלאחריהן יגורש מהארץ. עם הוריה ואחותה המתגוררים באוזבקיסטן היא ניתקה קשר. עם זאת, אחות נוספת שלה עלתה לארץ ולומדת במדרשה בתל אביב, ואיתה היא בקשר טוב. "הייתי רוצה שגם אמא שלי ואחותי יעלו לארץ, אבל אני מפוכחת מספיק כדי להבין שזה לא יקרה בקרוב", היא אומרת. במקום מגוריה החדש הפנימה מרים עד כמה היו חייה אומללים, ורק בגיל 22 גילתה כי אפשר גם אחרת.

"אכלתי ארוחת שבת אצל המשפחה השכנה ופתאום ראיתי שהבעל מפנה צלחות מהשולחן", היא מספרת. "חטפתי לו את הצלחת כמו רובוט. הם לא הבינו מה קרה לי. גם אחר כך, כשראיתי שהוא שוטף כלים, לא האמנתי. לקח זמן עד שקלטתי שהחיים שלי היו מטורפים עד עכשיו".

בינתיים, היא הספיקה לסיים קורס בהנהלת חשבונות באוניברסיטת אריאל, וכעת היא עושה השלמת בגרויות כדי ללמוד לתואר במנהל עסקים. בעצת חבריה מ"יד לאחים" היא נרשמה לאתר שידוכים.

"הם הפצירו בי, אז הסכמתי", היא אומרת. "מה שהכריע את הכף הוא שהילדה שאלה אותי איפה אבא שלה כי היא רואה פה יישוב עם משפחות. שמתי באתר פרטים כלליים כמו שם, גיל ותמונה, וכתבתי: 'ביישנית ואספר בהמשך'. קיבלתי הרבה הודעות, אבל פשוט התביישתי. אחרי מה שעברתי קשה לתת אמון. ואז מישהו מפתח־תקוה כתב לי: 'אפשר לשבור את הביישנות שלך?'. התגברתי על הפחד והתחלנו להתכתב. לא היה לי קל לסמוך על אנשים, אבל הוא נתן לי ביטחון. עברנו לדבר בטלפון וסיפרתי לו הכל. הופתעתי מהסבלנות וההכלה שלו, ושהוא לא דחה אותי על הסף".

לפני כמה חודשים, הגיעה הצעת הנישואין, והשניים התחתנו. "כל היישוב בא, ועשו לי חינה מדהימה", היא אומרת. בשלב זה, לראשונה בחייה, יכולה מרים לחיות כפי שרצתה תמיד - כיהודייה גאה, ללא פחד מבעל מכה ובלי חשש לשלום ילדיה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |