תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הצצה לעולם השידוכים החרדי

26/05/2015 14:25
הצצה לעולם השידוכים החרדי (הגדל)

עשר שנים של דייטים כושלים במבואות של בתי מלון הוביל את חדווה ברגמן, שם העט של צעירה חרדית מופנמת, לתאר שנה כואבת במיוחד בחייה ● עכשיו, כשהיומן שכתבה למגירה הפך לספר מצליח, היא חוזרת אל לובי בית המלון שהסב לה כל כך הרבה כאב, ומדברת על ההחלטה לפרוץ מעט את גבולות העולם הסגור

"אבל זה לא ספר על שידוכים", אומרת חדווה ברגמן זמן קצר אחרי שהיא מתיישבת לשיחה עם מנדי גרוזמן מ'מעריב', בלובי של מלון המלכים, סמוך לכיכר פריז בירושלים. בשולחנות הסמוכים ישובים זוגות של בני ישיבה ובנות סמינר, בוחנים האם הם מתאימים לעמוד יחד מתחת לחופה ולצאת ממנה אל ביתם המשותף. על השולחן בין חדווה לביני מונח ספרה "אוויר בצורת נערה", שמתאר שנה בחייה של נערה חרדית בת 24, האחרונה בכיתתה שעדיין לא התחתנה. גיבורת הספר, שראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה־ביתן, נעה בין חייה הבודדים בבית ההורים ועבודתה בחברת מחשבים "חילונית", לבין פגישות תכופות עם בחורים שמוצעים לה, כמיטב המסורת של החברה החרדית.

חדווה ברגמן הוא שם העט של הסופרת, השומרת את זהותה האמתית בסוד. את השם הזה העניקה גם לגיבורה הספרותית שבראה. החפיפה בין השמות מספקת תשובה לשאלה הנצחית בנוגע לקשר בין חייו של הסופר לבין העלילה שכתב: ברגמן מודה שהיא והגיבורה חד הן, ובתמורה מבקשת שנניח לה ולשמה האמתי. הסיפור חושפני מאוד, וברגמן חרדה לפרטיותה.

העובדה שגיבורת הספר היא חרדית שמתמודדת בין היתר עם רווקות מבוגרת, גרמה לקהל הקוראים והמבקרים למקם אותו בין שלל היצירות המספקות לציבור הכללי הצצה לחייה של החברה החרדית: מ"למלא את החלל" של במאית הקולנוע החרדית רמה בורשטיין ועד לסדרות הטלוויזיה "מרחק נגיעה", "שטיסל" ו"שידוך משמיים". אבל לא לכך התכוונה ברגמן. לדבריה, היא ביקשה רק להציג את הסיפור הפרטי שלה, והספר עוסק בחברה החרדית פשוט מפני שזהו נוף ילדותה. הנה לנו מקרה קלאסי של סופר שמתחנן לקוראיו: האזינו לסיפור שלי, לא לשום דבר אחר. אבל נראה שדווקא מתוך רצונה של ברגמן לספר סיפור פרטי מאוד, היא מיטיבה להציג זוויות מרתקות בעולם החרדי הפנימי, ולספק עליו כמה אמירות משמעותיות.

למרות קשייה האישיים, ברגמן אינה מפילה את האשמה על החברה החרדית שבה גדלה. היא לא עושה לעצמה הנחות, ואפילו מצליחה לפרגן למערכת. "בגדול אני חושבת ששיטת השידוכים מצליחה לרוב האנשים", היא אומרת. "ההורים מאוד מתאמצים בנושא הזה. לא סתם נפגשים: לפני כן משקיעים הרבה אנרגיות בבירורים, הילדים סומכים על ההורים, ובדרך כלל זה הולך טוב. אני לא חושבת שהדרך שבה מציירים את עולם השידוכים, עם הדודה והמחברת או הפנקס, משקפת את המציאות".

אבל אחרי שסימנה וי גדול על השיטה, ברגמן פונה לדבר על "אותם אחוזים", כלשונה, שלא מצליחים בדרך המקובלת. "בחורה חרדית, אין לה קיום בפני עצמה כל עוד היא לא התחתנה. היא במין לימבו כזה, לא פה ולא שם. את כבר לא בסמינר ואת עדיין לא נשואה, אז מה את? ואז מגיעים לגיל מבוגר, והבחורה נרמזת שיש אחים מתחתיה שצריכים להתחתן, ומתחילים לעודד אותה להתארס עם מישהו שהוא לא ממש. אז השיטה טובה לרובם, אבל קיימים גם המקרים האלה".

לבד מול זרים

ברגמן, היום בת יותר משלושים, עדיין רווקה אבל כבר אינה מתגוררת בבית ההורים, אלא בדירת שותפות בירושלים. היא התחנכה במוסדות חרדיים כל חייה, וכמו בנות חרדיות רבות, רכשה בסמינר מיומנות בתכנות והחלה לעבוד בחברת מחשבים בבירה. בזמן שחברותיה נישאו בזו אחר זו, היא נפגשה עם עוד ועוד חתנים פוטנציאליים, אך לא הצליחה למצוא את המיועד.

גם חדווה שבספר דוחה את כל הבחורים שהיא פוגשת, וכולם דוחים אותה. משהו אצלה לא עובד, והמשהו הזה החל הרבה קודם שנכנסה לתקופת השידוכים: היעדר מיומנויות חברתיות, ביישנות, חרדה, בדידות, מחשבות נוגות וייאוש גדול - בעיות שאין להן כל קשר להיותה נערה חרדית. היא מרגישה לא פעם כמו אוויר, אוויר בצורת נערה. שיחות ארוכות עם אנשים ונשים, גם אלו שקרובים אליה, תמיד היו מורכבות בעבורה, אך במסגרת השידוכים היא נאלצת לנשוך שפתיים, לצאת להיפגש עם זרים מוחלטים, לבד, ולשוחח עמם במשך שעות.

הספר מחולק לשלושה־עשר פרקים המתארים את חייה על פי סדר החודשים, מאלול עד אלול. בשנה הקשה הזו, הבדידות שחוותה כל חייה הולכת ומתעצמת. הקשיים שנשאה לאורך השנים בשקט וניסתה להדחיק, הפכו לבעיה בוערת אחת: לא התחתנתי, ואולי לעולם לא אתחתן.

הלובי של בית המלון הוא זירת הטרגדיה של הספר, ודווקא בו אנו מקיימים את הריאיון. כשהצלמת מציגה בפני ברגמן את התמונות שצילמה במהלך השיחה, היא מפטירה על אחת מהן "בדיוק ככה הייתי נראית במשך שנים, ישובה קפואה על הכיסא" - ומבקשת למחוק אותה. לדבריה, עד לפני שנה עוד נהגה לצאת לדייטים בסגנון החרדי, אבל בשנה האחרונה הרחיבה את טווח החיפושים שלה גם לגברים מהמגזר הדתי־לאומי. את מלון המלכים, ביצת פגישות שידוכים לוהטת, היא מכירה היטב.

בניגוד לתיאור הדייטים בספר, בפגישה שלנו היא דווקא מדברת ברהיטות - בכל זאת, כעת היא כבר סופרת מכובדת - אבל הקול השקט והחושש משקף היטב את הדמות המצטיירת מתוך הדפים. ברגמן הספרותית חווה כאמור בדידות וייאוש, קשיים אוניברסליים שקיימים בכל מגזר ובכל מקום, מהודו ועד כוש. ובכל זאת, הבדידות והייאוש שלה התרחשו רק בירושלים, בעולם החרדי: המאפיינים החרדיים בולטים מאוד בסיפור, והאמונה היא חלק מרכזי מדמותה של הגיבורה.

-אם חדווה ברגמן הייתה חילונית, היה לה טוב יותר בחיים?
"זו שאלה שחשבתי עליה הרבה", היא משתפת בתהיותיה. "אני חושבת שמכיוון שהיא חרדית אין לה הרבה שבילים, רק שביל אחד שאפשר ללכת בו. במקום אחר היו מעריכים אותה בגלל דברים מסוימים - החוכמה שלה, למשל - אבל כאן רק רוצים שהיא תתחתן. במקום אחר, אם היא לא הייתה מצליחה במסלול אחד, היא הייתה מנסה חלופות. מצד שני, היא מוצאת הרבה נחמה בתפילה, בנוכחות של אלוקים בחייה, וזה היה חסר לה אם הייתה חילונית".

-את אומרת שהחרדים מציעים רק תלם אחד, ומי שלא מצליח בו - הולך לאיבוד. אבל עזבי לרגע את הנכשלים, בואי נדבר על התלם עצמו. הוא גורם לאושר?
"התלם הוא נוח כנראה. הבנות החרדיות, לפחות אלה שאני מכירה, הכול ברור להן. יש בנות שנולדו בתלם, לא הסתכלו ימינה או שמאלה. הן לא מחפשות להיות מקוריות או מה שנקרא 'להיות אני'. אינדיבידואליות היא לא ערך גדול אצלן. האם זה הפסד? לא בטוח. בן אדם שפחות חושב, החיים שלו קלים יותר. אולי זו ראייה קצת מתנשאת מצדי, וברור שגם להן יש קשיים והחיים לא דבש, אבל עדיין אני שומעת לפעמים שיחות שלהן ומשתגעת - אילו מכנסיים לקנות לילד ואיזו חולצה להתאים להם. לפעמים אני חושבת לעצמי: הלוואי שגם אני הייתי ככה".

-ביקשת שלא נדבר רק על שידוכים, אז הנה: איפה קשה יותר לאנשים קצת חריגים - בחברה החרדית או בחברה החילונית? בתוך הקהילה המגובשת או בעולם שבו הכול פתוח?
"זו שאלה מורכבת. לדעתי תלוי מאוד באיזה גיל, ותלוי איזו חריגות. אם אתה חילוני חנון ויש לך תחום התעניינות ביזארי, בחברה הכללית תוכל למצוא את האנשים שמתעניינים בזה, ואז הכול טוב. לעומת זאת, אם אתה ילד קצת מוזר, כחילוני יהיה יותר קשה. גם אצל חרדים חברמניות מאוד נחשבת, אבל עדיין יש מה ש'לא ראוי': לא ראוי לצחוק ולהעליב. החברה החרדית יכולה להיות מרושעת, ויש בה מעמדות, אבל לא יצחקו עליך בפנים. אם מדברים על חדווה - גם אם היא הייתה חילונית והיו לה עוד אפשרויות, היא לא הייתה אחת שיוצאת לברים, ולא בטוח שהייתה מצליחה יותר. החברה החילונית לא כל כך סובלנית כמו שמנסים להציג אותה, וגם היא מצפה ממך להיות בעל תכונות מסוימות".

חרדים מספרים על עצמם

בספרה מזכירה ברגמן אינספור שביבים מהחיים החרדיים, מושגים שזר לא יבין. נראה שהיא לא עשתה מאמץ מיוחד לפרש את עצמה לקוראים, למרות שהספר הופיע בהוצאה חילונית ואין למצוא אותו במדפי החנויות החרדיות.
 
-זאת הייתה החלטה מודעת? את כותבת את העולם שלך, ושהקוראים יסתדרו?
"כן. גם כשאני קוראת למשל ספר של סופר יפני, הוא לא מסביר לי כל דבר. זה מה שמעניין. הספר מכניס אותך לאווירה אחרת, וגם אם לא הבנת איזה פרט - לא נורא. בעיניי, אם מסבירים זה הורס. המטרה היא לתאר, להעביר חוויה. לא הבנת שורה אחת? לא קרה שום דבר. מי שירצה יקרא שוב את הקטע, ומי שלא - ימשיך הלאה".

-מה את חושבת על כל טרנד היצירות שמנסות, באופן מוצהר, להכיר לציבור הכללי את החברה החרדית?
"יש לי בעיה עם ההצצה הזו לעולם החרדי. אני מבינה שזה מעניין, אבל מה המטרה? בואו נספר שגם אנחנו החרדים בני אדם? בואו נסביר לאחרים על עצמנו? בעיניי זו לא אמורה להיות המטרה של ספר ואפילו לא של סדרת טלוויזיה. צריך שתהיה אמירה מעבר לזה שגם החרדים בני אדם. בכלל, ברצון להכיר את החברה החרדית יש משהו מאוד מציצני. אני זוכרת שפעם הלכתי לטבול כלים ובדיוק עברה קבוצת תיירים בסיור, והמדריך הסביר להם על המנהג הזה. הרגשתי כמו קוף בגן חיות".

-אז מה כן הדרך ליצור היכרות?
"אני באמת לא יודעת".

אני מספר לברגמן שכשסיימתי לקרוא את הספר, תהיתי אם הוא יכול היה לראות אור בהוצאה חרדית, גם בהשמטת קטעים קצרים שנחשבים בחברה הזו לבעייתיים. היה לי ברור שהוצאה חרדית הייתה מסרבת, אבל לא הצלחתי להגדיר לעצמי למה בדיוק.

"הספרות החרדית אמנם התקדמה הרבה בעשרים־שלושים השנים האחרונות, אבל היא עדיין מאוד דידקטית", אומרת ברגמן. "לספרים אצלם יש מסר, והמסר הזה כתוב בעמוד 5 ובעמוד 12 ובעמוד 15. אתה לא יכול סתם לספר סיפור, ואתה אפילו לא יכול לסמוך על הקוראים שיבינו אותו לבד. אתה צריך להסביר להם אותו בכל פרק. זוהי נקודה שהספרות החרדית לא הצליחה להשתחרר ממנה, ולדעתי כל עוד זה המצב, אי אפשר לקרוא לה אמנות. הספרות היא בעצם מניפסט, וזה מוריד מהרמה שלה. אין תחכום, אין בין השורות, אין סאב־טקסט. הכול ישר לפנים - אבל אני הבנתי מה אמרת בפעם הראשונה, לא צריך לחזור על זה כל רגע.

"לפני שנתיים אמרתי לעצמי: תני צ'אנס, הרי אומרים שהספרות החרדית משתפרת. קראתי ספר שדווקא נחשב למאוד מתקדם, ומספר על משפחה לא נורמטיבית עם אמא שסובלת פיגור קל. גם המסר שלו היה מתקדם: לא לשפוט אדם על פי משפחתו. הכול נורא נאור, אבל נשאר הקטע הזה שחייב להיות מסר. אז הנושאים שבהם עוסקים באמת התקדמו, ומדברים על ילדים להורים גרושים ועל חוזרים בתשובה, אבל כל הזמן יש מסר, כי אחרת מה ההצדקה לקרוא את הספר?"

-את חושבת שבחברה החרדית יש כוחות יצירה חזקים, אבל בוחרים לוותר עליהם למען האידיאל החינוכי?
"לא, זה לא שיש רצון ליצור ונמנעים מלהשתמש בו. אתה מלכתחילה בכלל לא יכול להתכוונן למקום הזה אם אתה לא חותר לשם. כדי ליצור צריך שיהיה ערך לאינדיבידואליזם, למה שאני מרגיש, לאופן שבו אני חווה את הדברים. אני לא יודעת אם הרבה חרדים מרגישים שיש להם משהו לומר. זו אמירה נורא סטריאוטיפית, ותוך כדי אני תוהה אם היא נכונה, אבל אני מסתכלת על הבנות הצעירות שהתחתנו בגיל עשרים ויש להן כבר ילדים: מתי בדיוק הן ייצרו? כשצריכים גם להתפרנס וגם ללדת או ללמוד בכולל, מתי יהיה זמן? וזה לא רק זמן, זו פניות נפשית. בחברה החרדית אין ערך לאמנות סתם כדי לבטא את עצמך. גם כשיש יצירה, למשל הצגות לנשים חרדיות, אז אומרים שהן נועדו לכך שהאמא תוכל להתאוורר ולגדל את הילדים שלה. אותו דבר בשירים החרדיים: הם תמיד מבוססים על טקסטים מהמקורות, ולא משהו שמבטא רגש שלך או חוויה אישית". 

לקרוא ולבכות

חדווה ברגמן - הגיבורה וגם הסופרת - משתייכת לסוג האנשים שמסתובבים סביבנו לא מעט, אבל אנחנו לא מבחינים בהם. היא מספרת שכילדה וכנערה היא לא סבלה מהצקות חברתיות, אלא פשוט מהתעלמות. "חוויתי המון מקרים של דחייה. לא פגיעות ישירות, אלא התחושה שאת לא תופסת מקום", היא אומרת. שמחת החיים נעדרה ממנה, ומבע פניה שידר תמיד עצב. בספר מתואר כיצד אחת המורות מעירה לגיבורה שהיא "ביקורתית מדי", מה שמעמיק את קשייה עוד יותר.

מהמקום שלה חשבה ברגמן שמלבדה כולם בסדר גמור, רק היא זו שנתקעת. בבדידותה הרבתה לחשוב - על אחרים, על עצמה, על העולם שבו גדלה לעומת העולם החילוני שנגלה לה במקום עבודתה. הספר רצוף גם במחשבות על אלוקים ועל התפילה. "אם אף אחד לא חבר שלי, אז אולי השם יהיה חבר שלי", אומרת לעצמה הגיבורה, ומרבה להתפלל. כשהתפילות לא נענות, עולות שאלות. לא ספקות אמוניים של ממש, אבל תהיות. היא רוצה להתחתן כי כך צריך, אבל כבר לא באמת בטוחה שזוגיות תעשה לה טוב. בכלל, קשה לה לדמיין את עצמה מצליחה להגיע לקשר.

המחשבות הללו ליוו את ברגמן לאורך השנים, עד שבגיל שלושים החלה להעלות אותן על הכתב. בתחילת הדרך, היא מספרת, לא תיארה לעצמה שהמחשבות הכמוסות ששמרה במגירה יראו אור יום אחד. "הייתה לי תחושה שיש המון דברים שאני לא אומרת. כבר לא יכולתי לשתוק, והרגשתי שאני חייבת לכתוב. לא ידעתי אז שאני כותבת ספר, זה פשוט היה נורא משחרר לכתוב את הדברים במקום לחשוב עליהם כל הזמן".

-מהיכן הגיעו המחשבות האלה?
"עצב, בדידות, ייאוש, חוסר תקווה. הרגשה שאף פעם לא אהיה כמו כולם, שדברים לא יסתדרו. שחוץ ממני כולם מסתדרים, ורק אני לא".

-התחושות האלה עדיין יושבות עלייך?
"עם השנים פחות, אבל זה דורש עבודה. ככל שאתה מתבגר, יש לך יותר חופש ויותר יכולת למצוא אנשים לדבר איתם. אבל אני חושבת שמשהו מזה קיים גם היום - התחושה שלא רואים אותך, לא מכירים אותך כמו שאתה. אני מניחה שיש עוד הרבה אנשים שחווים אותה ברמה כזו או אחרת".

ברגמן כתבה לעצמה במשך שנה וחצי לפני שהעזה לחשוב שאולי יש בדפים האלה משהו ששווה פרסום. היא פנתה לעורכת מקצועית, שהחלה עמה בעבודה ליטוש מקיפה שנמשכה כשנתיים, ולאחר מכן שלחה את כתב היד לכמה הוצאות לאור. כשקיבלה
תשובה חיובית, החומר עבר עריכה נוספת - והסיפור האישי עשה את דרכו לחנויות הספרים. רק משפחתה הקרובה וכמה חברות קרובות, אומרת ברגמן, יודעות מיהי הכותבת המסתתרת מאחורי שם העט.

בחלק הזה של השיחה, כשאנו מגיעים לדבר על חייה של ברגמן עצמה, היא מספרת ברצף, פורקת. הסיפור שלה אינו טרגי, אלא מורכב משורת בעיות מצויות, אבל מתברר שהחוויה האישית שלה קשה מאוד וכואבת.

-איך הגיבו החברות שלך?
"אחת החברות שנתתי לה את הספר סיפרה לי שהיא קראה ובכתה, בכתה וקראה. עד אז היא לא חשבה שזה המצב".

-סוג של תיקון?
"במידה מסוימת כן. היה בזה תיקון של התחושה שאף אחד לא שומע אותך. ועכשיו שומעים, למרות שזה בשם בדוי. ברגע שאתה כותב, הכול הופך למשהו שקצת מנותק ממך. זה לא בפנים, זה בחוץ".

-חלמת פעם שתהיי סופרת?
"לא. אם היו אומרים לי שאשב ואתראיין על ספר שכתבתי, זה היה נשמע לי מופרך. האמת שזה כיף. אם אתה זורק אבן ואף אחד לא מרים, זה כואב. עכשיו יש מישהו ששומע אותי. משהו שכתבתי מדבר לאנשים ונוגע בהם".

ל"אוויר בצורת נערה" אין סוף טוב. הוא מסתיים באותן מחשבות שבהן התחיל, והתחושה שנלווית לעמוד האחרון היא של דרך ללא מוצא. המחברת אולי עברה תהליך עם השנים וכאבה הוקל, אבל האור בקצה המנהרה נשאר מחוץ לסיפור. הספר מתאר רק את המעגליות שחוותה בשנות העשרים שלה, שהתחילו ונגמרו בייאוש גדול.

-מעבר לביטוי האישי, יש לך פה איזו קריאה שאת רוצה להשמיע?
"אני מרגישה שאני משמיעה קול של המון אנשים שחיים לידנו, עובדים איתנו, מתפקדים, אבל מתחת לבגדים המסודרים מסתתרות תחושות קשות של ייאוש ובדידות, ואף אחד לא רואה את זה. אולי עכשיו תראו אותם, תקשיבו להם. אני פונה בפרט לאלו שנמצאים בעמדות מפתח, כמו העוסקים בהוראה: שימו לב לאנשים שצריכים את העזרה שלכם".

-יש עוד ספרים בתכנון?
"אני מקווה, אבל הם כבר יהיו תחת השם שלי". 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |