רעיון לפרשת השבוע "כִּי תִשָּׂא"

26/02/2013 10:15
איור: אהובה קליין (הגדל)
איור: אהובה קליין

"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר ... וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל ..." ● איפה התחלנו את הסגידה לחומר? ● איך להיות מאושר גם בלי עגל מזהב? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "כי תשא"

 

חטא העגל הוא שורש כל חטאיהם של ישראל בכל הדורות, והוא תוצאה של חוסר סבלנות "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת"- בושש מלשון "שֵׁשׁ" - כי טעות של שש שעות בלבד בחשבון הביאו אותם להיכשל בעגל, והשטן ניצל זאת והראה להם חיזיון של הלווית משה בשמים כדי שיאמינו שמת ויכשלו.

העולם סביבנו מלא בחזיונות שווא שאנו רואים בכל יום ויום – ואלו יכולים לבלבל אותנו ולהביא אותנו לידי טעות בהבנת החיים ומשם לידי חטא וקלקול.

החזיונות, הם מציאות מדומה, הגורמת לאדם לעשות את הדברים הלא נכונים בחייו מתוך אמונה כוזבת כי יספקו את רצונו באושר.

הדרך היחידה להינצל היא להבין כי כל הרע בעולם מקורו ברצון לקבל לעצמו– הלובש ביטוי של סגידה לרצונות ולתאוות של הגוף החומרי. וזהו מעשה העגל - סגידה לנפש הבהמית, סגידה לחומר ולרצון לקבל לעצמו.

מה קרה שם לעם ישראל? איך זה שעם אשר ראה ניסים גלויים החליף את הקב"ה בפסל של עגל?

העם נישבר, כי היה בצפייה לקבל מילוי רוחני, וכשמשה בושש מלהגיע והסבלנות הגיע אל קיצה – נפרצו חומות הצפייה והתשוקה לאלוקות רוחנית, הוחלפה בביטוי חומרי של סיפוק יצרים ותאוות.

אין ואקום באדם - כאשר אין באדם מילוי רוחני של תורה ומצוות, ינצח אותו מיד המילוי החומרי – הסגידה לרצון לקבל הנאה ותענוג, תקבל מיד ביטוי של רדיפה אחר כסף, נשים, מאכלות אסורים, תרבות גויים, אלימות, הימורים, סמים ומה לא?

האדם יעשה הכול כדי להגיע אל סף הריגוש הבא בחייו, עד שיביא עצמו לידי אובדן עצמי, או יאלץ לחיות חיים שלמים של תחושת חסר סיפוק וחסר תמידיים (ומי רוצה חיים שכאלה?).

"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק".-
זהו חטא עגל הזהב בדיוק – ברגע של חולשה ואובדן אמונה, ניצח את בני ישראל היצר הרע ועברו באותו הרגע מתשוקה לאור הבורא אל עבודה של נפשם הבהמית וסיפוק תאוותיהם.

כל מהות עבודת הקב"ה היא קידוש החומר תוך הקרבתה של הנפש הבהמית (שחיטת הבהמה שבתוכנו).
המשמעות היא לקחת כל אחת מן התאוות שבנו ולהעלות אותה לקדושה באופן בוא מורה לנו הקב"ה בתורתו.
התורה היא ספר הוראות חיים – התורה היא לא "מה אסור", אלה בדיוק הפוך, היא ספר הוראות של "מה מותר, ואיך מותר". אולם הכול תלוי בנקודת המוצא של האדם.

כאשר הנחת היסוד של האדם כי הכול הפקר וכול מה שנותן הרגשה טובה מותר, ואין דין ואין דיין – אז כל חוק, המגביל את חופש הבהמיות, נתפס מיד ככפיה דתית.

אולם כאשר נקודת המוצא של האדם היא שאינו מכיר את המכונה המופלאה שקיבל הנקראת גופו, ואין לו את הידע מתוך עצמו כיצד להפעיל מכונה זו נכון, אז ינסה לברר מה תכנן עבורה היצרן – ויחפש את ספר ההוראות.
התורה מתירה לאדם הכול – רק לא בדרך של הפקרות, אלה לפי נוסחא שתבטיח איכות חיים גשמית ורוחנית כאחד הן לאדם והן לסובביו.

אדם רוצה אישה – מותר לו, רק שעליו לקדש ולהבדיל אותה קודם שיבוא אליה, האדם רוצה מטעמים מותר לו, רק יש להקפיד על אכילת חיות כשרות (שמהותן הרוחנית טובה לו), וכן יש לברך לפני האכילה ולהודות לקב"ה לאחריה, האדם רוצה לפגוש את חבריו לשתות ולשמוח, מותר לו רק שהתוכן יהיה דברי תורה, והחברה יהיו יהודים יראי שמים וכן הלאה ...

וזהו ההבדל בין עבודת ה' לעבודת עצמנו – הקרבת בהמה לעומת הסגידה לה.

במשכן ובמקדש היו מקריבים בהמות לקב"ה כסמל לרצון לשחוט את הבהמה הפנימית שבאדם וקבלת עול מלכות שמים.

ואילו בעבודת עצמנו האדם מעלה את הבהמה שבו לחזקת אל, וכל ענינו בעולם הוא לספק את בהמתו לדבוק בחומר ולספק תאוותיו, וזוהי בדיוק הסגידה לעגל הזהב.

לראות בחומר את העיקר זוהי העבודה הזרה של ימנו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

אף אחד לא רוצה לסבול ולהיות עבד ליצריו, ועל כן חש האדם כי החומר ישחרר אותו מן העבדות ("מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"), עוד חומר יספק את צרכיו ויביא אותו לידי תחושת שחרור וחופש מהסבל שבתחושת החסר.

אולם זהו שחרור מדומה, כי ליצר אין שובע: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתיים יש לו מאתיים מבקש ארבע מאות" (חז"ל).

החופש האמיתי והשחרור מהעבדות יכולים להגיע רק בעבודה רוחנית, וזו ניתנת לנו בדרך התורה בלבד ובאמצעות המצוות.

לא כל מה שנותן לאדם הרגשה טובה הוא בהכרח גם באמת טוב עבורו, ועל כן ללא ספר הוראות אין לאדם כלים מתוך עצמו לשפוט ולהבין מה באמת טוב עבורו, ואיך עליו לפעול כדי לחוש סיפוק בחייו לאורך זמן.

אומר אליהו הנביא לעם ישראל בכרמל "עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א יח). אין שתי דרכים: -"אִם ה' הָאֱלֹקים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו".

היינו לא ניתן להיות גם בדרך תורה ומצוות, וגם בתאווה לחומר ולהאמין כי בסיפוק עצמנו ע"י עוד ועוד חומר, שם טמון האושר. אושר אמיתי בא מקבלה לצורך נתינה והשפעה לאחרים, ואת העיקרון זה מורה לנו התורה הקדושה.

אליהו הנביא מציג את העיקרון הזה במעשה ה"תחרות" שערך מול נביאי הבעל – הם הקריבו פר לבעל שמייצג את הסגידה לבהמה והסגידה לחומר, והם אינם זוכים כי תרד האש הקדושה על המזבח שבנו – כי אור ה' אינו מצוי בסגידה לחומר – ואכן לבסוף הם מגיעים לידי אבדון ממשי בדרכם "וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם".

אליהו לעומתם מקריב פר, המייצג את הקרבתה של הנפש הבהמית וההליכה בדרך ה', ואכן הוא זוכה לראות ישועה - "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה."

כאשר האדם עושה רצונו של הקב"ה ודבק בדרך התורה - אור ה' ניטע בו, והוא מקבל אושר בכל רגע ורגע מהמילוי הרוחני בחייו. כל החומר בעולם (עצים, אבנים, עפר ומים) בטל, נשרף ונעלם בפני אור ה', והופך עבור האדם רק ככלי כדי לעשות רצון שמיים בקדושה.

אין לו לאדם עוד צורך לעשות לעצמו עגל של זהב בכדי להיות מאושר, הוא מוצא את אושרו בקלות בדרך הקדושה, ונהנה מחייו בעולם הזה, וכן מכול מה שיזומן לו כשכר לעולם הבא.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

אולי תרצה לקרוא גם:

רעיון לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת"
רעיון לפרשת השבוע "מַסְעֵי"
רעיון לפרשת השבוע "בְּהַעֲלֹתְךָ"
רעיון לפרשת השבוע "נָשֹׂא"
רעיון לפרשת השבוע "קְדֹשִׁים"
רעיון לפרשת השבוע "מְּצֹרָע"
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |