רעיון לפרשת השבוע "ויקהל"

16/02/2014 10:10
רעיון לפרשת השבוע "ויקהל" (הגדל)
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ● למה צריך היה הקב"ה לנוח בשבת? ● איך שמירת השבת יכולה להסב לך עונג, וגם להאריך את חייך? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "וַיַּקְהֵל"
 
לאחר חטא העגל היה צורך לשוב ולרכז את בני ישראל הנותרים, את אלו שלא לקחו חלק פעיל בקלקול, ולכנס אותם יחד, כדי להקים את המשכן.

המשכן כשמו כן הוא, מקום שבוא תשרה שכינתו הקדושה של הקב"ה עלי אדמות, מקום מרכזי בלב המחנה, שתפקידו היה לכפר על עם ישראל. כל אחד מבני ישראל יכול היה לשאת, בכל רגע, את עניו, לראות את המשכן, ולזכור שיכול הוא לתקן בחרטת לב אמיתית, ובהבאת קורבן.

"אמר הקב"ה: יבוא זהב שבמשכן, ויכפר על זהב שנעשה בו העגל" (תנחומא תרומה - ה')
קיים קשר סיבתי בין המשכן לבין חטא העגל - לפני חטא העגל יכולה הייתה השכינה לשרות ישירות בליבותיהם של ישראל, כך שאמורים היו להיות הם "המשכן" ("וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"), ובעקבות החטא, יכולה הייתה השכינה לרדת מטה רק בצמצום רב, והותנתה עבודת ה' למשכן בלבד.

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - זו הסיבה שראשית היה על משה ללכד שוב את עם ישראל, ולהקהיל אותם, סביב משימת בניית המשכן. תפקיד המשכן היה, מאותה העת, להוות את מקום ההתגלות המחודשת של האור האלוקי, ללכד את עם ישראל סביבו, ובתוך כך, גם לחדש את הקשר בין ישראל לבין הקב"ה.

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'"
כל הפרשה עוסקת בבניית המשכן - בחלקיו השונים, ובמלאכות השונות שנדרשו לעשותו. אולם, פתח משה תחילה במצוות שמירת השבת, כיוון שרצה ללכד את ישראל בחזרה לעבודה הרוחנית, והשבת היא הסמל לשמירת האחדות בעם ישראל, ולקידוש החומריות.

"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת". כותב רש"י: "ששת ימים" – "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".
 
מסביר רש"י שעל אף קדושתו הגדולה של המשכן, מלאכת הכנתו אינה דוחה את השבת, ואסור היה לעסוק בשבת באף אחת מהמלאכות השונות, הקשורות בהקמתו.
 
כיוון שנאסרו מלאכות המשכן בשבת, רכזו אותן חז"לרשימה בת 39 (ל"ט) אֲבוֹת מְלָאכָה, שהן תהיינה המלאכות האסורות בשבת, לעם ישראל לדורותיו (כנגד 39 הפעמים, שהמילה "מְלָאכָה" מופיעה בתורה, בהטיותיה השונות).
 
לכל "אֲב מְלָאכָה" נקבעו גם מלאכות נוספות, הקשורות בו, אשר הוגדרו כתולדות שלו, וגם מלאכות אלו נאסרו בשבת בהתאם.

מהי "מְלָאכָה", ולמה בעצם היא נאסרה בשבת?
ראשית חשוב להדגיש כי קיים הבדל מהותי בין המונחים "עֲבוֹדָה", ל"מְלָאכָה".
רבים טועים, וחושבים כי חל איסור על "עֲבוֹדָה" קשה בשבת, בגלל שכנראה ואסור בשבת להתאמץ ולהזיע, ומכאן מגיעים לטעות הנפוצה, שאסור לעשות פעולות מעייפות בשבת.
 
"עֲבוֹדָה" באה מהמילה "עֶבֶד", ואילו "מְלָאכָה" באה מהמילה "מֶלֶךְ" –
לכן, בהחלט מותר להתאמץ בשבת, לצורך עינוג השבת, כמו הָעֶבֶד, המשרת את אדונו. מנגד אסור להנהיג בשבת חידושים במציאות, ואסור לגרום ליצירה של שינויים בחומר, כמו הָמֶלֶךְ, הרוצה לבצע פעולות לשיפור ולחידוש ממלכתו.

"עֲבוֹדָה" אינה אסורה בשבת, במידה והיא נחוצה לצורך עינוג השבת, גם כאשר כרוך בה במאמץ רב. למשל: מותר לצורך השבת להתאמץ ולסחוב סירי אוכל גדולים מקומה לקומה, או להזיז שולחן אוכל כבד מחדר לחדר. ואילו המְלָאכָה (ולו הקלה שבקלות), נאסרה בשבת לחלוטין, גם כאשר היא אינה דורשת מאמץ כלל.
 
למשל: אסור להוציא תפוח מקולקל מסלסלה של תפוחים טובים – מצד איסור של מלאכת "בורר", או למשל, אסור לקרוע נייר טואלט לפי מידה קבועה מראש, בהתאם לחורים המקווקווים בו – מצד איסור של מלאכת "מחתך". אסור לקטוף פרח בשבת, שזו פעולה קלה ביותר, באותה המידה שאסור לגדוע עץ גדול עם גרזן – ושוב ללא קשר למידת המאמץ.

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת"
יש כאלו שמעולם לא למדו את התורה לעומקה, אך אם זאת טוענים בביטחון, שהתורה, כביכול, ואינה מעודכנת לזמננו. לטענתם אין עוד טעם לאסור על הבערת אש, או הדלקת אור חשמלי בשבת, כיוון שבימנו, פעולות אלו אינן כרוכות במאמץ כלל, ואילו בימי קדם, נאסרו, מצד שהיה כרוך מאמץ גדול בביצוען.
 
אילו שורש האיסור היה מידת המאמץ, אז לפחות הייתה התורה מתירה העברת אש בשבת מנר דולק, שהוכן מראש מלפני כניסת השבת – והרי בהעברת אש מנר לנר, אין בה מאמץ כלל.

אולם איסור הבערת אש והדלקת החשמל בשבת, אינו קשור כלל במידת המאמץ, אלא זהו איסור על עשית "מְלֶאכֶת הַמַּבְעִיר" (אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת).
 
התורה אסרה בשבת על ביצוע של "מלאכת מחשבת" – איסור על יציקת מחשבה, ליצירת שינוי מכוון במצב הסביבה (כמו להאיר חדר, שהיה חשוך), או איסור לעשיית שינוי בחומר, לשם יצירתו של דבר חדש (כפי שיוצרת השריפה שינוי בחומר, ממנו עשוי הגפרור).

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות פרק כ). הקב"ה בחר לנוח בשבת, לא בגלל שהתאמץ והתעייף בעת שברא את העולם, והרי ברא הקב"ה את העולם בדיבור בלבד: " וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי אוֹר... יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם... יִקָּווּ הַמַּיִם... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא..." ("בעשרה מאמרות נברא העולם - משנה אבות ה).

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה... בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע" (ישעיהו פרק מ)
אצל הקב"ה לא שיך התעייפות מעבודה קשה, אלא בחר הקב"ה לנוח בשבת, ולשבות מעשיית ה"מְלָאכָה", כדי ללמד אותנו לעשות כמותו.

"בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו, כָּל צְבָאָם" (תהילים פרק לג)
בשבת הקב"ה הפסיק ליצור דברים חדשים בעולם. מסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים"– כי "וַיָּנַח", בא מלשון שהניח הקב"ה את המציאות כפי שהי, השאיר הקב"ה את כל הדברים על מקומם ביום השביעי.
 
מנוחתו של הקב"ה, הייתה במטרה לעצור את העשייה, ולהתבונן על המוגמר בערגה, להתמוגג על מעשיו שיצר בבריאה, כמו מעין אומן או צייר, הצופה בהנאה ביצירתו.

"נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ...וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו פרק מ). הקב"ה נתן לעם ישראל את סוד המילוי הרוחני, הסוד שנותן לאדם את כוחות העל והמרץ, כדי לפעול ולעשות במהלך השבוע כולו (וְלֹא יִיגָעוּ...וְלֹא יִיעָפוּ). רצה בכך הקב"ה ללמד את עם ישראל לדורותיו, כיצד גם הם יכולים ליהנות כמותו מעשייתם בעולם החומר, שילמדו ישראל לקדש את היום השביעי בשבוע, לעצור בו את מרוץ העשייה הקדחתני, ולתת לעצמם להתבונן בשקט, על שהשיגו בששת ימי המעשה.

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות פרק לא)
האדם בטבעו חש חֵסר ואי שלימות בכל עת, ועל כן שאיפתו התמידית היא לעשות וליצור לאין קץ, אולם מתוך העשייה, הוא אינו יכול לעצור ולהתבונן בנחת על ההישגים שהשיג. אדם מסיים עסקה, וכבר חושב על העסקה הבאה, ובכך הוא אינו מאפשר לעצמו לעצור לרגע, לחוש בשלמות שבעשייתו, ולהפיק נחת מעמל כפיו.

השבת מחייבת את האדם לעצור את כל מלאכותיו באופן יזום, לגבור על טבעו ועל הרצון לקבל לעצמו יותר, לסגור את העסק ליום אחד בשבוע, לעצור את כל מחשבת העשייה בחומר, ופשוט לתת לנפש מרגוע – "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".
 
בזכות מנוחת השבת, יכול האדם להתבונן על מציאות חייו בנחת, לראות את בני משפחתו שלא מתוך לחץ, להתחבר לצד הרוחני שבנשמתו, לראות בערגה את מפעל חייו, להיטען באנרגיות חדשות לקראת שבוע חדש של עשייה, ולהשיג בכך את תחושת המילוי והשפע בחייו.

''וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג'' (ישעיה נח)
שבת היא בעצם מעין "עולם הבא", יום בו נכנס האדם למימד רוחני שונה, ולכן נאסרו בו המלאכות, שהן חלק מימות החול. שכן כל המלאכות, שאדם חייב לעשותן בימי החול, נגזרו עליו כתוצאה מחטאו של האדם הראשון, והן חלק מהקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג'), ואילו השבת מחזירה את האדם למעין גן עדן רוחני. יום אחד בשבוע, האדם זוכה לחוש כמו האדם הראשון, בגן עדן שמלפני החטא, כשכל צורכי קיומו מוכנים ומזומנים לו בקלות, ואין לו כלל צורך לעמול למחייתו כלל.

"וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז, תִּתְעַנַּג עַל ה'..." (ישעיה נח)
כך צריך לחוש כל יהודי מרגע כניסת השבת – מזונו מבושל ומוכן, ביתו מסודר ונקי כמו לכבוד שר חשוב, מיטתו מוצעת, האור והחימום בביתו נדלקים וכבים מעצמם, וכל מלאכתו כמו עשויה מאליה. כל שנותר לו הוא - להתענג על משפחתו, להתפלל עם חבריו בבית הכנסת, לשיר שירי שבת, ללמוד חוכמות להנאתו, לאכול ארוחות דשנות, לישון טוב, וכשקם לשמוע דברי תורה משובבי נפש.

"כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת"
אדם בנוי נשמה רוחנית בתוך גוף חומרי, וקיים מעין "הסכם" שותפות גורל בין הגוף לנשמה - שניהם חייבים לקבל מהאדם את מזונם, כדי שהחיבור בניהם יוכל להמשיך ולהתקיים.
 
במידה והאדם ימנע מגופו את המזון החומרי, הנחוץ לקיומו (אוכל, מים, חמצן...), הגוף ירעב, המערכות השונות בו תקרוסנה. במצב זה הנשמה לא תרצה להישאר כלואה בתוך גוף חומרי, שאינו מתפקד – ועל כן תעזוב – והאדם ימות.
 
אולם, הקשר "גוף נשמה" מתקיים גם בכיוון ההפוך, ובמידה והאדם יעסוק רק בענייני חומר ותאוות ללא הפסקה, ירעיב את נשמתו, ולא יספק לה את מזונה הרוחני, גם במצב זה ישבר ה"הסכם", והנשמה לבסוף תעזוב – ושוב התוצאה תהייה, שהאדם ימות.

מי שאינו שומר על השבת כנדרש, ונוסע אל חוף הים, או לפיקניק בטבע, או למגרש הכדורגל, או סתם מעביר את השבת בסרטים או במחשב – לא מספק לנשמתו את מזונה הרוחני. פעילויות אלו ממלאות בעיקר הצרכים והתאוות של הגוף החומרי, ומספקות בעיקר את מילוי הרצונות של הנפש הבהמית.
 
השבת, היא בדיוק היום, בו אמורה לקבל נשמת היהודי את מזונה הרוחני, לכן עיקרה של הפעילות בשבת, צריכה להיות רוחנית, ומוקודשת לעינוגיה של הנשמה (הנפש האלוקית) – אכילה בהידור, משפחתיות, תפילות, לימודי קודש רוחניים, ודברי תורה לרוב.

יהודי, השומר את השבת, מאריך את חייו במו ידיו - גם ניצל הוא מדין מיתה בידי שמים, וגם זוכה לסגולה נפלאה לבריאות נפשו.

"לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה" (הפיוט "לכה דודי" - רבי שלמה הלוי אלקבץ).
הקב"ה נתן את השבת כמתנה לעם ישראל, היא הסמל לאחדות בישראל, והיא היום בו כל ישראל משילים מעליהם את טרדות החיים והפרנסה, ומקבלים על עצמם, את הזכות לעונג ומרגוע ממרוץ החיים.

שמירת שבת אינה ויתור על תענוגות החיים, נהפוך הוא, היא התבלין, המבטיח הנאה שלימה מכל העשייה בימות החול. יעידו אלו, השומרים את השבת כנדרש, על העונג הרב שהם חשים, ועד כמה חייהם רגועים, שלמים ומאושרים בזכותה של השבת.
 
בזכות שמירת השבת, נוכל לזכות כולנו להיגאל ברחמים, לבואו של משיח צדקנו, ולגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.
הדפסשלח לחברהוסף תגובה

אולי תרצה לקרוא גם:

רעיון לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת"
רעיון לפרשת השבוע "מַסְעֵי"
רעיון לפרשת השבוע "בְּהַעֲלֹתְךָ"
רעיון לפרשת השבוע "נָשֹׂא"
רעיון לפרשת השבוע "קְדֹשִׁים"
רעיון לפרשת השבוע "מְּצֹרָע"
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |