על כסאו לא ישב זר

4/02/2014 16:20
על כסאו לא ישב זר (הגדל)

הרב הזקן של בית הכנסת ברובע ברונקס שבניו-יורק, הקפיד מאוד שאף אחד לא ישב בראש השולחן הנמצא בבית הכנסת ● סיפור ארוך ומפליא, על רוח קדשו של האדמו"ר הריי"צ זצ"ל, המשתלבת באופן מדהים עם ראייתו המפעימה של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הוביל לגילוי הסיבה

 

הדבר אירע בשנת תשכ"ז. ר' מיכיל וישצקי חסיד חב"ד צעיר שיצא זה עתה מרוסיה והגר לארה"ב, הצטרף לאירגון 'עזרת אחים', שעסק במשלוח חבילות ליהודי רוסיה. 
 
תפקידו היה לעבור בבתי-הכנסת ולערוך מגביות, כדי לממן את חבילות המזון.  יום אחד הגיע לרובע ברונקס בניו-יורק. באחד מבתי-הכנסת מצא רק יהודי זקן ושפוף, שישב  בפינה ולמד. עד מהרה התברר לו, שזהו רב בית-הכנסת. הרב הציג את עצמו בשם המשפחה: הרב רבינוביץ'. ר' מיכיל ביקש לשוחח עמו, והרב הובילו לשולחן המשמש  ל'סעודה שלישית'. הרב התיישב בפינת השולחן ור' מיכיל התיישב בראש השולחן.
 
באותו רגע קפץ הרב ממקומו, וביקש מאיש-שיחו לעבור לשבת על כיסא אחר, באומרו: "על הכיסא הזה איש אינו יושב". הדבר הפליא את ר' מיכיל, והוא שאל לסיבת הדבר. "אם יש לך פנאי, אספר לך", אמר הרב והחל בסיפורו: 

"נולדתי בפולין, למשפחת רבנים חסידית. כשפרצה המלחמה, הצלחתי להימלט אל מעבר לגבול הרוסק ושם פגשתי קבוצה גדולה של חסידי חב"ד, שמגמת-פניהם הייתה סמרקנד שבבוכרה. ראיתי את  גודל מסירותם לתורה ולמצוות והתקשרתי אליהם בלב ונפש.
 
המלחמה תמה. התגלגלתי בכמה מקומות, עד שבשנת תשי"ט הגעתי לניו-יורק. הואיל ושמעתי רבות על הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, הלכתי אליו ונתקבלתי ל'יחידות'. הרבי התעניין מאוד במצבם של החסידים, וכאשר סיפרתי לו על קשייהם ועל סבלותיהם, בכה בכי רב. הרבי שאלני מה בדעתי לעשות בארצות-הברית. 'כל ימי הייתי רב', אמרתי 'אך כאן איש אינו צריך רב כמוני ולכן מן-הסתם אחפש עבודה בבית-חרושת'.
 
'לא', אמר הרבי, 'עליך להישאר במסגרת של תורה ולכהן כרב'.  'חיפשתי משרת רבנות ולא מצאתי. חזרתי אל הרבי, אך הוא עמד על דעתו. לבסוף הגעתי לבית-הכנסת הזה, שמתפלליו דוברי יידיש, ומצאתי חן בעיניהם. באתי אל הרבי ושאלתי אם לקבל את  ההצעה. השיב הרבי: 'בית-הכנסת הוא בית-הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני'.
 
שאלתי מה לעשות אפוא, והרבי חזר על דבריו. כך בשלישית. לבסוף אמר לקבל את ההצעה. התקבלתי לרב, ואז התחלתי להבין את דברי הרבי. השמש היה יהודי עטור זקן ארוך ומעמדו היה איתן, אבל גיליתי שפיו וליבו אינם שווים. שבת אחת ראיתי אותו מדליק אורות בבית-הכנסת, והקמתי קול זעקה. מאז החל לרדוף אותי ולמרר את חיי.
 
חזרתי אל הרבי וביקשתי לעזוב את בית-הכנסת. אמר לי הרבי: 'אל תעזוב. הרי אמרתי לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני..."

אבל המצב הורע, ובאתי שוב אל הרבי: 'ה' יעזור, ותזכור שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת, עם כל מה ששייך לבית-הכנסת'. היה זה באמצע השבוע, וכשעמדתי לצאת, אמר לי הרבי: 'כדאי שתבוא לכאן ביום ראשון בבוקר'. לא הבנתי את פשר הדבר. כשבאתי ביום ראשון, ראיתי שנערכת לוויה ענקית. בשבת, י' בשבט תש"י, נפטר הרבי...
 
עברה שנה והמצב לא השתפר. שמעתי שהרבי קיבל את הנשיאות, והלכתי אליו. סיפרתי על הבעיה, והרבי אמר בפשטות: 'נדמה לי שמורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת ושהשמש אינו מוצא חן בעיניו'.

נדהמתי. הרבי המשיך: 'פירוש הדבר, שהוא אינו יכול להיות שמש'. אמרתי שאי אפשר לפטרו. אמר הרבי: 'נו, כשתופסים אותו בעוולה, אפשר לפטר'.
 
חזרתי לברונקס, וליד בית-הכנסת פגשתי את אחד המתפללים החשובים. נכנסנו יחד פנימה, ולעינינו נגלה מחזה מדהים: השמש ניצב ליד קופות-הצדקה ועסק בריקון תכולתן אל כיסיו. מובן שעקב כך פוטר מתפקידו.
 
חלפו כמה שנים וצרה חדשה נתרגשה עלינו - חלק מבית הכנסת היה בעבר אטליז. בעליו התעשר ועבר לרחוב המקביל ומכר למתפללים את האיטליז, כדי שיוכלו להרחיב את בית-הכנסת. אלא שמטעמים מסוימים, לא נכתב חוזה מסודר ויום אחד בא בעל  האיטליז ותבע להחזיר לו את המקום. התנהל משפט, וההוא זכה.
 
מיהרתי אל הרבי ושאלתי מה לעשות. הרבי חייך ואמר: 'אינך חסיד. מורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת על כל מה ששיך לו. ואם כך, לא יתכן לעשות מבית הכנסת - אטליז'.
 
הגיע יום הביצוע של פסק הדין. תמיד היית מגיע לבית הכנסת בשעה שש בבוקר, באותו לילה חלמתי חלום מדהים. ראיתי את הרבי הריי"ץ יושב בראש השולחן הזה ולידו ישב הרבי. הריי"ץ חייך אלי ואמר: "בית הכנסת הוא בית כנסת ולעולם לא יהיה אטליז". התעוררתי ונבהלתי לגלות שהשעה כבר שמונה!
 
רצתי כל עוד רוחי בי לבית הכנסת, ושם כבר היה 'שמח'. שוטרים גררו ספסלים וקהל גדול התגודד סביב. לפתע נשמעה יללת אמבולנסים. הם עצרו ליד האטליז. נגשתי לשם וראיתי את בעל האטליז שוכב על הארץ מחוסר הכרה.

התברר, שבמהלך פינוי המקום התנתקה הנברשת הכבדה של בית הכנסת ונחתה ישר על ראשו. העלו אותו על אלונקה ואז התעורר האיש מעלפונו, הבחין בי ואמר: "אני מודה! אני מודה! מכרתי את האטליז. תגידו למשטרה שיעזבו את בית הכנסת".
 
"מאז", סיים הרב רבינוביץ' את סיפורו, "אין איש יושב על הכסא בראש השולחן עליו ישב הרבי נשמתו-עדן". 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

הנפילה והתקומה
ראשון השליחים בממפיס
החלום הגואל
"ובלכתך בדרך"
שתי תשובות, שבת אחת
המזוזה התהפכה, העובר גם
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |