כוחות רוחניים בבריאה: אור וחושך, טוב ורע, מות וחיים

22/06/2014 10:20
כוחות רוחניים בבריאה: אור וחושך, טוב ורע, מות וחיים (הגדל)

בוא ונתבונן לרגע במעשי בראשית.

כתוב (בראשית א, א): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". – הענין הראשון שמתגלה לפנינו הוא שם 'אלקים', שמתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מידת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו שכתוב "ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים".

- והרי מדובר בינתים על בריאה פיזית נטולת בחירה, ומה שייך כאן דין ורחמים?

אלא על כרחך שהאדם כבר היה במחשבה, ויותר מזה, מוכח שהוא תכלית הבריאה, כי כל ענין מידת הדין ומידת הרחמים שייך רק לאדם.

- א"כ כבר משנה לנו את כל ההסתכלות על מעשי בראשית. לא שיש כאן איזה בריאה נוראה ועצומה פיזית, שהאדם בה הוא יצור קטנטן ובלתי חשוב בבריאה, אלא הוא תכלית הבריאה!

דרך אגב, ח"ו לא שהקב"ה חזר בו ממחשבתו, אלא באמת באופן זה נבראה הבריאה שצריך האדם להתנהג שמחשבתו תהיה לעשות הכל ממש כדין. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי, מטעם שעולם העשיה אין בו שלימות, אח"כ שיתף מידת הרחמים, אבל הרצון צריך להיות כדין, (שפת אמת, תרלו-ז).

ומהיכן יש ראיה מוצקת שהאדם הוא תכלית הבריאה? הנה כשבונים בנין, כל התוכניות לוקחות בחשבון את תכלית הבנין. ומהי תכליתו? – מי יתגורר בו. כל התשתית, כל מערכת המים ומערכת החשמל, כיוון אויר, כניסה, גודל החדרים, הכל לפי הצורך הנדרש.

ודאי פשוט שאין תכנון גן חיות דומה לתכנון בית מגורים לאדם.

ופשוט שראשית בונים את הכל, ואח"כ מעבירים את הרהיטים, ומחברים את הטלפון, גז חשמל וכו', ורק אח"כ עוברים להתגורר בבנין מי שנבנה עבורו.

א"כ בא ונתבונן בבריאת העולם, ראשית נבראו השמים והארץ, התקרה והיסודות, תשתית הבנין.

לא נשכח שאמרנו שהבריאה היא בשיתוף מידת הרחמים, כמו שאנו אומרים בתפילה: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים", וכבר עכשיו השמים נבראים בצבע תכלת שלא יזיקו לעינים, אע"פ שצבע אור השמש לבן, כבר עכשיו נלקח בחשבון אטמוספירה גם לשבירת קרני שמש, וגם לחמצן לדרי הבריאה העתידים לבוא.

אח"כ חיבור "לחשמל" אור וחושך, אח"כ "הכשרת הקרקע" לדרים שיבואו-המים נקווים למקום אחד, ונראית היבשה.

לאחר מכן יצירת מזון, ולא רק חד פעמי, אלא כזה שיפרה וירבה גם לאורך ימים ושנים – דשא עשב מזריע זרע, ועץ עושה פרי;

בנוסף צריך להבחין בשינוי הזמנים, בין בשנה, ובין זמן עבודה לזמן מנוחה – נתלו המאורות ברקיע השמים;

אמנם אם אין סימביוזה בבריאה, כלומר מי שיאכל את הריבוי האין סופי של העשבים והפירות, ומי שיאכל את החיה הקטנה שלא תתרבה ותשמיד את כל שבבריאה, לכן נוצרו החיות והעופות.

(סיפור סיר אייזיק ניוטון שראה מהבריאה את בורא עולם כו').

ואז אומרת התורה דבר מפתיע (בראשית א, כו): "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה ובכל הארץ" וגו'.

- "בצלמנו" – בדפוס שהכין לאדם הקב"ה, "כדמותנו" – להבין ולהשכיל (רש"י שם). (יקו"ק – צורת אדם, ראש וצואר – כאות י', ב' ידים – ב' אותיות ה"א, גוף – כאות ו', זוה"ק).

- מוכח מכאן שהאדם הוא תכלית הבריאה, שיש בו גם נשמה, שכל והבנה כעליונים מחד גיסא, ומאידך גיסא קרוץ חומר, כמ"ש (שם ב, ז): "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". ותכליתו ג"כ מפורשת: לשלוט בכל כוחות הטבע, וכבר נאמר קודם ש"המאורות ברקיע השמים" יהיו לא רק "להבדיל בין היום ובין הלילה", אלא גם "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים", כלומר יהיו לאדם לצורך מועדים מסויימים ומיוחדים במשך השנה.

ואם אנו רוצים אישור לכל זה, הנה כתוב דבר מדהים (שם ב, ה): "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ד' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה". כלומר למה לא המטיר ד'? אחז"ל: לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם להתפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים (רש"י שם).

- א"כ האדם הוא תכלית הבריאה, והקב"ה בורא את כל הבריאה הנוראה הזו לתכליתו.

- אמנם איזה סוג אדם הוא תכלית הבריאה? כל אדם, או מישהו מיוחד? נראה אחר כך.

והנה כתוב (שם, ב): "והארץ היתה תהו ובהו, וחושך על פני תהום" וגו'. – כלומר שוממה וריקנית, וחושך על פני המים שעל הארץ.

- כידוע יש חוק בפיזיקה של אנטרופי', כלומר הכל הולך מן הערוך והמסודר לקיאוטי, או תהו. אמנם כאן הבריאה היא הפוכה, נבראה בתוהו והלכה לכיון של סדר. וכידוע, תורה מלשון הוראה, כל שכתוב בתורה הוא ספר עקרונות לאדם להורות לו דרכיו בעולם הזה, לכל הדורות, ובכל המצבים, ובכל הזמנים. וא"כ העולם שנברא תהו מלמד את האדם שיזהר במעשיו שלא יחריב את העולם, שרק ע"י חסד ד' ית"ש העולם מניב פירות, אבל אם יקלקל האדם מעשיו, שאז יהיה ההכרח להסיר חסדו מהעולם, אזי תשוב הארץ לתוהו, כפי טבעה. לכן מוכרח האדם לילך בדרך החיים – בדרך הנכונה (תפארת ציון לב"ר ב, א).

- ולא מובן, מתי שמענו שנברא החושך?

ומיד נאמר (שם, ג): "ויאמר אלקים: יהי אור, ויהי אור". – כלומר מתוך החושך שכבר היה, שהרי לא נאמר שחושך נברא, נוצר האור.

(שם, ד): "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך". שימו לב שלא נאמר טוב בחושך, אלא רק באור.

והנה ידוע שהפילוסופים דוגלים בכך שאין החושך אלא העדר האור.

אמנם הפסוק בישעיה (מה, ז) אומר: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום, ובורא רע, אני ד' עושה כל אלה".

- א"כ אדרבה, נאמר בריאה בחושך, ויצירה באור. ונאמר עוד כאן שאין ב' רשויות ח"ו כמו שמאמינים דתות שקר רבות, אלא "אני ד' עושה כל אלו", ויתבאר להלן בעזהי"ת. (עי' סידור הגר"א).

והענין הוא עפ"י הקבלה, שעיקר הבריאה הוא החושך, בריאה – מלשון לבר – מחוץ למדרגה. זהו החידוש הגדול שבבריאה, מה שנברא יש מאין, כי אצל הקב"ה: "עוטה אור כשלמה" וגו'.

ודוקא מתוך בריאת החשך מתגלה האור, כי אין יתרון האור ניכר אלא מתוך החושך (עי' זוה"ק).

והאור הוא מעצמותו יתברך, בבחינת יש מיש.

- מה הסוד הטמון באור, ומה בחושך?

אלו כוחות רוחניים הם בבריאה, שנמצאים במחזוריות בכל הבריאה, ושבלעדי הבריאה הם חוזרים לתהו – היינו לערבוביא?

בא ונתבונן. מכאן ואילך נאמר (שם, ד): "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה".

- ופירש"י (ישעיה שם): יוצר אור – לצדיקים, ובורא חושך – לבבל – היינו לרשעים.

- ומתורגם לכוחות רוחניים, נאמר: "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". – היום מסמל כוחות החסד והרחמים – הטוב; והלילה – כוח הדין, אשר שם מתגלים כוחות הרע, ושם נצרכת האמונה כדי לעבור את חשכת הגלות של ימי העולם הזה.

וכ"כ בזוה"ק "וחושך על פני תהום" – מקום מלאך המות (הוא היצה"ר) המחשיך פני הבריות.

וכל העולם נקרא עולם מלשון העלם, נסתר, חושך ההסתר. הסתר של מה? של אור פני ד', והסיבה לכך כדי לאפשר לנו את הבחירה, ואת גילוי ד' ית"ש מתוך ההסתר (עי' באריכות בזה במכתב מאליהו).

והנה כידוע נתלו המאורות ברקיע בשמים ביום ד', שנאמר (שם, יד): "ויאמר אלקים: יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" וגו', "ויהי ערב ויהיה בוקר יום רביעי".

- א"כ מי הוא זה שמאיר ביום הראשון? שנאמר (שם, ח): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הרי המאורות נתלו רק ביום ד'? אלא זהו אור מאת ד' ית"ש שנקרא אור הגנוז שהאיר בשבעת ימי בראשית, זהו אור יש מיש מעצמותו יתברך, שאין הקב"ה צריך לפנסים שנקראו שמש – מלשון שמש, וירח. ונגנז אור זה לעתיד לבוא לצדיקים (שנאמר: "אור זרוע לצדיק", זוה"ק ח"א לא:), כדי שלא ישתמשו בו הרשעים.

- מהו מהות האור הזה?

- היכן הוא היום האור הזה?

- האם יש לי אפשרות להגיע אליו להשתמש בו?

כדי שנבין, נסכם שמצאנו עד עכשיו ב' כוחות רוחניים בבריאה, אור גנוז שנמשך יש מיש מעצמותו ית"ש שמייצג רחמים, וטוב ואור היום בשבעת ימי בראשית (ואור החמה היום יוסבר בס"ד להלן); וחושך שהוא עיקר הבריאה יש מאין, שמייצג דין והתגלות הרע, וחשכת הלילה (עי' זוה"ק ח"א רסג., וח"ב קפ., ועוד).

hעכשיו כדי לבא בסוד הענין, בא ונתבונן בבריאת האדם.

נאמר (שם ב, ז): "וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה".

- באדם נאמר "וייצר" בשני יודי"ן, ואילו בבהמה נאמר (שם, יט) "ויצר" ביו"ד אחת. שבאדם שתי יצירות, יצירה לעולם הזה, ויצירה לתחיית המתים, וכבר עכשיו נתנו בו בפוטנציאל, כדי שהוא יוציא את כוחות אלו לפועל במעשיו בחייו.

- והאדם הוא חיבור בין גוף מן העפר, ונשמה מן העליונים; והחיבור, השילוב הזה נקרא דבר חדש: "נפש חיה". ות"א: לרוח מדברת – שנתווסף בו דעה ודיבור.

- מה מטרת יצירה זו של האדם, שכבר הקדמנו שהוא היה במחשבת הבריאה כתכליתה?

והנה כתוב (שם ב, טז): "ויקח ד' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

- וצריך להבין, הרי גן – לשון זכר, כנאמר (בשה"ש): "גן נעול אחותי כלה", וא"כ מהו שאומר "לעבדה ולשמרה" – לשון נקבה?

אלא אחז"ל: ללמוד את תורת ד' ולשמור מצוותיה.

אכן אמרנו קודם שמטרת האדם היתה גם לשלוט בכל הבריאה ובכל החי בבריאה.

- הכיצד? היינו ע"י הנחיית התורה ומצוותיה, ישלוט בכל הכוחות החייתים שבו! (עי' זוה"ק).

והנה בצורה ממוקדת, הציווי לאדם הראשון התמקד בדבר אחד ומיוחד, שכתוב (שם, ט): "ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע"? (ושם, טז): "ויצו ד' אלקים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

- מהו עץ החיים?

- ומהו עץ הדעת טוב ורע?

- ומדוע אכילה מעץ הדעת גורמת למיתה?

הנה עבור אדם הראשון כל הרע הצטמצם בעץ הדעת טוב ורע. ושימו לב שיש בו גם טוב, אבל כל הרע נמצא בו.

ולעומתו מה היה טמון בעץ החיים? – סוד הטוב (כדלהלן).

אדם הראשון היה נביא, וקודם החטא לא היה כלול באדם רק מעולמות וכוחות הקדושה בלבד, וראה ע"י אור הגנוז מסוף העולם ועד סופו, ולא רק את דורו, אלא גם את דורות הבאים. ואף שהיה בעל בחירה, לא היו כוחות הרע כלולים בתוכו. גדר בחירתו היה אז אם יכנס אל כוחות הרע או לא, ובעבורו היה זה כמו לקפוץ לאש, כי הרע היה לגמרי מחוצה לו! (עי' נפש החיים שער א' פ"ד בהגהה).

אמנם ברגע שנתפתה, וזו סוגיא בפני עצמה הכיצד (עי' זוה"ק, מכתב מאליהו ועוד), נעשה הרע חלק בלתי נפרד ממנו, כך שמעתה מרגיש בכוח הדמיון והתשוקה המטעהו כחלק בלתי נפרד ממנו.

וזה ענין "עץ הדעת טוב ורע", שנתחברו ונתערבו במי שאכל מפריו הטוב והרע, כך שהיצר מפתה את האדם מתוך האדם עצמו, וכתוצאה מכך נדמה לאדם שהוא עצמו רוצה ונמשך לעשות העוון מבלי לחוש שכח חיצוני מפתה אותו (נפש החיים שם).

ועפי"ז יובן מה שאמר ד' ית"ש לאדה"ר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – אין כאן ענין קללה ועונש, אלא כיון שתתערבב בך הזוהמה של הרע, לא יהיה אח"כ תיקון אחר להפרידו ממך אלא ע"י המוות והעיכול בקבר.

ולכן גורש מגן עדן, "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכלו וחי לעולם"! (שם ג, כב).

- כלומר מהות עץ החיים שיש בו את סוד הטוב יש בכוחו לתת חיים לאדם. ואם יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם, ישאר ח"ו בלא תיקון, שהרי לא יפרד ממנו הרע לעולם ח"ו. לכן לטובתו גורש מגן עדן, כדי שיוכל לבוא לידי תיקון גמור כאשר יפרד ממנו הרע ע"י המיתה והעיכול בקבר.

- א"כ מהו עץ החיים זה?

- עץ החיים הוא פנימיות התורה הקדושה, שעליה נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" וגו', ובה מוטמן אור הגנוז, וכל הטוב, ובכוח אור זה לחיות את האדם בסוד הנאמר: "החכמה תחיה את בעליה".

מעתה יש בידינו לחבר את הקצוות, ולאחד את היריעה. פנימיות התורה הקדושה היא בסוד עץ החיים, ובה נטמן האור הגנוז שבכוחו להחיות את המוצא אותו, וזה כל הטוב, והוא יש מיש מאיתו יתברך שמו.

- שאלנו מהי מהות אור זה? – זהו אור רוחני מאין סוף ב"ה. זהו אור של כח הנשמה, היא חלק אלוק ממעל שנברא. ולכן יובן עפ"י חכמת הטבע שאור זה לא היה נקשר בשום מאור, שהמאור יהיה מקור לאור זה רק שזיו הנשמה הופיע בתוך העין. וקווי אור זה לא מוכרחים בחוקי הטבע להתפשט רק בקווים ישרים, ובזה יובן האיך משה רבינו שניתן לו אור זה יכול היה לראות את כל ארץ ישראל מן הגלעד ועד דן, ועגילת כדור הארץ לא מנעה את ראיתו (זוה"ק, וזיו הזוהר, על הפס' יהי אור ע"ש).

- איך אפשר להשתמש באור זה? אחז"ל: קוב"ה, אורייתא וישראל – חד הוא. כלומר ע"י עמל התורה ניתן לזכות באור זה, ואור זה מחייה את הזוכה בו, כנאמר: "אורך ימים בימינה" – והיינו למימינים בה, היינו הלומדים לשמה (עי' גמ' שבת פו:).

ואור זה מתחלק לב' סוגי אורות, אור הגנוז, דוגמת האור שהאיר בשבעת ימי בראשית, שהוא אור המקיף, שאי אפשר לזכות בו אלא ע"י עמל התורה.

ומאידך אור המתגלה, דוגמת אור השמש, הוא אור הפנימי, שמצוי ע"י ידיעה בלבד, ואין צורך בעמל בו.

לכן זה אשר אמרנו לעיל שאור היום מייצג חסד וטוב.

ויחס האור הגנוז לאור הנגלה הוא ז' לא', שנאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".

וזהו אור יש מיש שהזוכה בו, דבק בקב"ה שממנו כל החיים, שנאמר: "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום".

וכמנגד זה הרע, זהו עיקר החידוש בבריאה, יש מאין, כי אין אצל הקב"ה רע ח"ו, כנאמר: "לא יגורך רע".

וזהו שאמרנו שמיוצג בטבע ע"י החושך שמסמל דין, גלות, והגלות הרע.

וסיבת היותו עיקר בבריאה, זהו מעיקרי סודות תורת הקבלה. ובקיצור נמרץ, ועל רגל אחת, כהקדמה בלבד, וכמתנצל, כל הבריאה נבראה כדי שיתגבר האדם על הרע, יצמצם ויגביל אותו, ואדרבה ישתמש בו לעבודת ד' ית"ש. כי עיקר האדם, בניגוד והופכיות לבורא ית"ש, נברא עם הרצון לקבל בצורה אנוכית לעצמו כו'. (עי' באורך בזה בספר עץ חיים, ובספרי הגרי"ל אשל"ג זצ"ל ועוד).

- וכמ"ש הגר"א זיע"א: עיקר העבודה ביצר.

- וכמ"ש מרן החזו"א זיע"א: נטול יצר הוא נטול נשמה.

והכלים לעבוד את ד' ית"ש בעולם ההסתר, מתוך החושך, ובתוך החושך עצמו, הם רק בדרך אחת, וכמו שאחז"ל: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

כי הנה 'אור' פירושו גילוי, שמסתלק החושך וההסתר מלב האדם ומתגלה ללבו הכרת הד' ית"ש, וזוהי תכלית הבריאה. והדרך להשגת סילוק החושך – טמטום היצר, הוא ע"י "תורה אור" (עי' מכתב מאליהו ח"ג עמ' 268).

והנה בפרשת נצבים (דברים ל, טו-) כתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע" וגו' "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".

- ומהו הטוב והחיים, ומהו הרע והמות?

(שם, טז): "אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ד' אלקיך ללכת בדרכיו, ולשמור מצותיו וחוקותיו ומשפטיו, וחיית ורבית, וברכך ד' אלקיך הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה".

- והרע (שם, יז): "ואם יפנה לבבך ולא תשמע, ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לך היום, כי אבוד תאבדון, לא תאריכון ימים על האדמה" וגו'.

ומובא בספרים הקדושים שנשמות כלל ישראל הן מנשמת אדם הראשון, והופקדו על תיקון חטא אדם הראשון ע"י התורה. כלומר כל מטרת תרי"ג המצוות, להביא את האנושות בחזרה למצב של לפני החטא, והוא ע"י בחירה בטוב שהם הנותנים אריכות חיים, והבדלות מרע.

וזהו ששאלנו בתחילה האם יש אדם מיוחד שהוא תכלית הבריאה, ועל ידו תבוא הבריאה לתיקונה?

ודבר זה מרומז במעשה בראשית כאשר כילה ד' ית"ש את מעשה הבריאה, וא"כ שם המקום ללמדנו מי הוא תכלית הבריאה שבשבילה נברא העולם, נאמר (בראשית א, לא- ב, ב): "וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד; ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". – א"כ כל ז' אותיות כתובה כאן בקוד תכלית הבריאה, נשמות ישראל בפרט, וכלל ישראל ככלל, הם הופקדו על תיקון הבריאה, ע"י התורה הקדושה.

וא"כ כמה תורה שיותר אלמד, וכמה מצוות שיותר אשמור ואעשה, ארבה בעצמי יותר אור גנוז הטמון בהם, יותר חלקים של נשמה שבי יתגלו, ואהפוך את אור המקיף - אור הגנוז, לאור פנימי, לחלק ממני.

ובכך יבוא הרע על תיקונו. כי מן היצר אנו לומדים במה ד' ית"ש מנסה אותנו, היכן נקודות התורפה במידות שלנו שהן הן היסוד והשורש לכל המצוות, וא"כ היכן עלינו להשקיע יותר כוחות בעבודת ד' של כל א' וא' מאיתנו כחלקו בתיקון הבריאה.

כי אין החושך אלא בדעת, וכמו שאחז"ל: אם אין דעת, הבדלה מנין?

והחידוש הגדול הוא שהאדם הוא לא רק מיקרו – קוזם של המקרו – קוזם – העולם הגדול, אלא באדם יש אותם כוחות רוחניים עצמם שישנם בבריאה, ובתיקון האדם, אנו מתקנים את כל העולמות, הרוחניים, וממילא גם את הגשמיים.

וזהו מפתח בהנהגתינו בחיים, שהמצב החיצוני, הגשמי הוא רק כמראה בפני מצבינו הנפשי.

וניקח דוגמא, למשל העיר העתיקה וסביבותיה מלאה בכנסיות, מנזרים, ומסגדים רח"ל. אמנם מה שעוד יותר מצער, זו הידיעה שירושלים של מטה, ובפרט מקום בית מקדשינו החרב, עומדים כנגד הלב במהות הרוחנית של האדם, וא"כ זהו הברומטר הרוחני למצב של ליבנו – מלא בעבודה זרה של העולם הזה, ולכן כך זה משתקף במציאות. (עפ"י הגרי"ל אשלג זצ"ל).

וכמו שמובא בספר נפש החיים, שבא טיטוס הרשע לקודש הקדשים, וחילל שם ספר תורה, ועשה שם מעשה תועבה נורא. אמנם כל זה היה רק מעשה גשמי לשקף מציאות עגומה רוחנית של כלל ישראל, מה שפגענו במעשינו ובמחשבותינו למעלה ד' ישמור.

כי הלב היהודי הוא הוא קודש הקדשים, ו'רחמנא ליבא בעי' – הקב"ה רוצה את לבך, כי אם הלב טוב, הרי שכל שאר האברים ג"כ משועבדים לעבודת ד' ית"ש. כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ומי שלא – הרי הוא עבד ליצרו רח"ל.

ובזה"ז מה היא מלחמת הטוב ברע? הקדושה בטומאה?

כתוב בהגדה של פסח: ובא הקב"ה ושחט למלאך המות. – הוא השטן, הוא היצה"ר, הוא המקטרג ומסית לעוונות, הוא מהות הרע הרוחני שמתגלה בעולם. וכיון שמרגיש ששעתו קרובה להשחט, הרי כל יניקת חיותו באה מאותו מקור של חיות של הטוב. וא"כ כאן עיקר המלחמה על מקור החיים!

והיכן ימצא לו הרע מקום אחיזה כדי להשרד? בנשמות הקדושות של עם ישראל. כלומר המלחמה היום, מלחמת גוג ומגוג האמיתית, היא בעיצומה, מלחמה רוחנית על לא פחות מנשמותינו, מאיזה צד של הגדר אנו נמצא? האם אנו לצד הקדושה ואז כל המלחמה בעוצמתה, או ח"ו לצד הטומאה והרע? זו עיקר הבחירה כיום, כ"כ מרן הח"ח זיע"א.

ובזה"ז היכן הוא עץ הדעת טוב ורע?

בתקשורת, הטמאביזיה, בעיתונות, האונברסיטאות, האינטרנט. יש בהם גם טוב, אבל הרבה רע, והכל מעורבב זה בזה, כך שאי אפשר להרגיש מה טוב ומה רע, שעד שהאדם טעם, הרי כבר נפגע, והרי הוא ממש חטא אדם הראשון, בשינוי המלבוש. והרי זה עץ רוחני, תוכנה רוחנית. וכתב הזוה"ק שבדור שיתגלה עץ הדעת טוב ורע, יתגלה המשיח בעזהי"ת בב"א.

והאיך היא הדרך לצאת ממאחזי הטומאה, ולדעת להבדיל בין הטוב לרע?

ע"י אחיזה בעץ החיים, כנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". רק כך נקבל את המשקפים הנכונות דרכם נוכל לראות ולהבחין בשקר ולאחוז באמת, כי "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" – מדוע צריך נר ואורה? כי מסביב הכל חשוך, הכל מעורב טוב ורע, ועבודת הבירור בעיצומה, והזמן הולך ומתקצר, ובעה"ב – הקב"ה דוחק בנו מאד לסיים את העבודה, "לתקן עולם במלכות ש-די".

והעבודה כנ"ל היא בשני מישורים, עבודה פרטית של כל א' וא', ועבודת הכלל – ביחד, באחדות, באהבת חינם של כלל ישראל.

והתוצאות לא תאחרנה לבוא: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים".

- כלומר כל אחד ישלים את חלק נשמתו, וחלקו בתורה, חלקו באור הגנוז יתגלה, וממילא התוצאה הגשמית תהיה שגם הבריאה הטבעית תבהיק באור יקרות של אור הגנוז. ואז נזכה לב' המשיחים, משיח בן יוסף שנמשל לאור הלבנה, ומשיח בן דוד שנמשל לאור החמה, ושניהם ימלכו כאחד במלכות ד' ית"ש, אשרי מי שיחכם לעשות רצונו עכשיו כרצון ד' ית"ש, ולזכות ולחיות לימות משיח, אכי"ר.

נספח: ועתה נבין בס"ד את שאמר רבי עקיבא (פסחים נד.): ז' דברים קדמו לעולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח.

ולמה אלו ז' דברים?

מאחר שעיקר הבריאה בשביל האדם המושל בכל העולם התחתון, א"כ הוצרך להקדים התורה שהיא קיום העולם, שנאמר (ירמיהו לג, כח): "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

- וכיון שהקדים התורה שיש בה עשה ולא תעשה, ועונשים המפורשים בתורה, הוצרך עכ"פ להקדים התשובה, שאם יחטא האדם שתהא לו אפשרות וזמן לשוב, שאל"כ לא היה קיים העולם דור אחד, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). דהיינו שיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין.

- וכיון שהקדים תורה ותשובה, הקדים גם גן עדן וגיהנם וכסא הכבוד (שמתחת לכסא הכבוד חצובות הנשמות, ליקוטי מוהר"ן תנינא א, א, ע"ש), שהם מקומות לשלם לאיש כמעשיו.

- וכיון שהקדים כל אלו, הוצרך להקדים בית המקדש ושמו של משיח, כי בימים ההם תמלא הארץ דעה [את ד'], ולא יהיה יצה"ר בבני האדם, וכולם גדולים וקטנים ידעו את ד' ית"ש ידיעה גדולה, ואז ידעו כולם שעיקר בריאת העולם בשביל עבודת הבורא ית"ש. לכן הקדים אלו הז' לעולם (אורחות צדיקים ריש שער תשובה, ע"ש).

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |