פרשת בהר ● שביתה!

"ושבתה הארץ שבת לה'" ● פרשה זו מייחסת חשיבות עליונה להלכות קנייה ומכירה, משא ומתן, ליחסי מעביד ועובד וליחס אל הנכרי החי בקרבנו ● נקדיש את עיוננו הפעם רק לנושא אחד יסודי, שהוא הבסיס לכל השאר - נושא ה"שמיטה" ● דברים על פרשת השבוע המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

פרשתנו, פרשת "בהר", היא פרשת ההתייחסות הנכונה לארץ ישראל, לחיים על אדמתה ולתנאי הכלכלה, החייבים לשרור בה. על כן, מייחסת פרשה זו חשיבות עליונה גם להלכות קנייה ומכירה, משא ומתן, ליחסי מעביד ועובד וליחס אל הנכרי החי בקרבנו. בכך נסגר מעגל ההתייחסויות שבספר "ויקרא", המתקרב בפרשה זו אל סיומו.

כל נושא מנושאי הפרשה עמוק, רחב ודורש הסבר מקיף, על כן, נקדיש את עיוננו הפעם רק לנושא אחד יסודי, שהוא הבסיס לכל השאר. הוא - נושא ה"שמיטה". נתבונן בו מנקודת המבט של בן דורנו.

המשק שהושבת

השביתה שהוכרזה היתה כללית. הקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא היתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד בלבד. השביתה ארכה שנה שלימה, 354 ימים מלאים (שנת לבנה). במהלכה לא התנהל כל מו"מ בין המעסיקים והפועלים. איש לא העלה דרישות כלשהן: לא תוספת שחיקה, לא פדיון דמי מחלה, לא תשלום מיוחד עבור כוננות על, או קידום פיקטיבי כמיטב מסורת כלכלת ישראל בימינו.

בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם מפוייסים כראוי. המתח המעמדי פג מעט. פריון העבודה אף עלה, למרות שאיש לא שילם לעובדים את דמי השביתה הארוכה.

ואם כך, מדוע שבתו?

כי היתה זו השבתת מצוה, ככתוב:

"כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון... שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ב-ז).

חוקים במדינת השמיטה

אם נבחן בשום לב משפטים ספורים אלה, האוצרים בקרבם את כל תורת השמיטה, ואם נצרף לבחינה זו את ההלכות המעשיות, שהפיקה מהם התורה שבע"פ - נגלה, מדוע טמונה במצווה זו בשורה חברתית מרעננת.

כתרגיל ממחיש, נעבור נא בדמיון למדינת השמיטה הקדומה, שהיתה חקלאית במהותה, ופעלו בה החוקים הבאים:

שש שנים חיה ארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מרוץ אין-סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי - את החקלאות. זרעו בה שדות, הפיקו רווחים נאים מן היבולים. ברור, ששלטו בה חוקי היצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים עם מעט רמאות פה ושם, המועילה לעסקים, אך מזיקה לנשמה. אורח חיים זה יצר, כמובן - בדינמיקה פנימית - את הצורך הנפשי של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה אחת, לעוד אחת ולעוד אחת... היתה זו, אפוא, מדינה "נורמלית" לחלוטין עם סולם ערכי כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות עם תרבות ה"מגיע לי", אימן הורתן של כל תחושות הקיפוח והתגוששות הקבוצות השונות עד להרס העצמי.

ובתוך המולת החיים הזאת - בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית - נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית או מיתונה, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה. בלימת הכלכלה הנורמלית תוך העברת המשק כולו למצב אנטי כלכלי.

מהלומה לנטייה הרכושנית

הנה מה שהתחולל:

צוו רוחני כופה עצמו על המציאות ("ושבתה הארץ שבת לה'"). בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכוש. לא לחרוש, לא לזרוע, לא לאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית - נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה, הכפויה עליהם, מלמדת אותם, כי היו, לאמיתו של דבר, עבדים לתרבות הצרכנית, שיצרו במרוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה, מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת, המפגינה "עצמאות" בשנה זו, מלמדת אותם, כי גם לה ערך עצמי, שאינו תלוי דווקא בכך, שהיא עומדת לרשות האדם. הוא - האדם - אינו אדון הכל, הרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף, שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה.

אולם, חוקי מדינה זו צועדים עוד צעד.

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" (שם).

פקודה קצרה, המבטלת במחי יד, לשנה שלמה, את הרכוש הפרטי. הקפיטליזם, כערך עליון, ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אמר צוו זה, שדותיך, בעל-בית נכבד ועתיר נכסים, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות, כיצד פועליך מאתמול, וכן העניים, שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מצרי שדותיך - פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם בלא רשותך, ולא על פי ההיתר, שנתת להם, כי אפילו זכות זו נשללה ממך. השדות והאילנות הם הפקר.

כך עוברות הנטיות הרכושניות, שכמדומה הפכו כבר למטרת החברה, משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. אנשי הרכוש במדינה זו מתרגלים בצורה מעשית את לבם, למען יבין, כי אין הרכוש ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש בפועל עובדה זו, כך שבשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לממונו.

שוויון עם הבהמות

אבל פקודה זו נושאת בקרבה עוד בשורה, את בשורת השוויון המוחלט של כל אזרחי המדינה. הפקודה מפילה בבת אחת את מחיצת המעמדות. השדות פתוחים לרווחה בפני הכל באופן שווה. בעל הבית ניצב שם בדרגה אחת עם פועליו מאתמול. העניים מתחככים באזרחים ה"מכובדים" תושבי שכונות היוקרה. גם אצלם רק איסוף יבול בלתי אמצעי, יספק להם את מזונם בשנה זו. כולם בסירה חברתית אחת. זו החוויה העמוקה, שחווים בני מדינת השמיטה וכי לא תשארנה רבות מהרגשות השוויון החיוביות, גם כאשר ישובו לפעול בחיי הכלכלה הרגילה בשנה השמינית?

אבל, יש בפקודה זו גם משהו מהמם במיוחד. במסגרת שוויון שנתית זו כלולות גם הבהמות, כנאמר בהמשך הפסוק שצוטט לעיל, השותפות גם הן לאכילה שוויונית זו: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (שם). הכל שווים, אפוא, בפני אדון כל הארץ. וראו עד כמה חשובה זכות הבהמה והחיה בנידון זה. היא משפיעה במישרין גם על זכותו של האדם:

"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן, שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן, שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ז הלכה א).

בשנה זו אין אתה, האדם, יכול לאכול ולשבוע, אם הבהמות והחיות אינן נהנות בשווה. השוויון חוגג כאן את נצחונו השלם ומכריז: כולם שווים. לכולם תכונה אחת דומה: היותם נבראים.

בשנה אנטי כלכלית זו, מוקדשת שימת לב מיוחדת גם למסחר: "אין עושין סחורה בפירות שביעית" (רמב"ם שם פרק ו הלכה א).

"למשך שנה שלמה פירות הארץ ניתנו רק לצריכה: בלי שהמסחר מכניס את עצמו בין היבול לבין הצרכן. למשך שנה שלמה מזכיר השבתון לאדם היהודי בשפה חודרת, כי אין הבורא מצמיח פירות, כדי שיבואו מפקיעי השער להתעשר מהם. הוא מוציא "לחם" מן הארץ. "לחם" להיות נפש כל חי. "לחם" ולא סחורה. ואם אחד מתיאוריו האופייניים של הקפיטליסט הוא: לנתק את הקשר הישיר בין היבול, ובכלל בין התוצרת, לבין הצריכה, הרי שבת הארץ משיבה את המצב לקדמותו; היא אינה סובלת שום מחיצה בין היבול והצריכה..." (נחליאל - יסודות החינוך למצוות התורה, ד"ר י. ברויאר).

זאת התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, המבריאה את המשק ובונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זאת התכנית, החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות ו"המגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. החזרה המתמדת על תכנית זו, לפחות אחת לשבע שנים, אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שווי משקלה המוסרי המשקי.

 

>> לכל המדורים על פרשת השבוע

 

הרב משה גרילק שליט"א / פרשה ופשרה3/05/2015 06:35
חזרה
עבור לתוכן העמוד