"תוך הנחל" לפרשת קֹרַח ● ההבדל בין צדיק אמיתי לאדם פשוט

בליל שבת קודש פרשת קֹרַח ה'תשס"ז, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, ע"פ דברי רבי נחמן מברסלב חלק א' סי' כ"א המדבר מהשגת החכמה ● מה ההבדל בין אדם פשוט לצדיק אמיתי? ● ומה היה הפגם של קורח ועדתו שחלקו על משה? ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת קֹרַח

 

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש חזר בקיצור על נקודה אחת שבתורה זו של רביז"ל), לעתיד לבוא, גם בין ישראל בעצמן, בודאי יהיה הפרש גדול בין כל צדיק וצדיק, מכל שכן בין צדיק לרשע, כי מה שיהיה מקיף לזה יהיה פנימי לזה, וכמובא פירוש הפסוק (ישעיה י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כי בהשכל המשותף יהיו כולם שוים, שהכל ידעו את ה', אפילו עכו"ם, אך בעמקות החכמה יהיה כל אחד לפי מדרגתו, כמים המכסים לים, שלמעלה המים שוים בכל מקום, אך בעמקות הם מובדלים מאד, כי בזה המקום המים נמוכים וסמוכים לארץ, ובמקום אחר עמוקים יותר ויותר, ובמקום אחר הם עמוקים עד התהום, כן יהיה בהשגת השם יתברך לעתיד, עיין שם כל זה בדברי רביז"ל.

והסביר הצדיק זצ"ל, כי הנה זה ברור, שכל אחד ואחד מישראל, יש לו נשמה קדושה וטהורה, הבאה מרום גובהי מרומים, ויש בכוחה לעלות ולהתדבק בשורשה העליון, ולהכלל בו יתברך לגמרי, שזה נקרא השגת הדעת, היינו לדעת ולהכיר אותו יתברך, וכמו שכתוב (דברים ד') אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלקים אין עוד מלבדו, אבל הכל תלוי ביגיעות ועבודות, כפי שאדם מתייגע בתורה ובתפילה ובמצוות ובמעשים טובים, כן זוכה לזכך נשמתו, ולהגדיל דעתו, עד שמקבל השגה עמוקה בהשגת אלקותו יתברך, ונעשה דבוק בו יתברך בכל הרגשותיו, ואף על פי שמבחוץ הוא נראה כמו כל אדם ממש, ואי אפשר להכיר בינו לבין אחרים כלל, אבל בפנימיותו והשגת דעתו, הוא ענין אחר לגמרי, ואינו בדוגמת שאר בני אדם כלל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' קט"ז), והוא כדוגמת הים, שלמעלה פני הים נראה שווה כאחד, אבל למטה בעומקה, יש חילוקים רבים לאלפים ולרבבות ממש, שסמוך לשפת הים, המים נמוכים, וכל שמתרחקים משפתה, המים יותר עמוקים, עד שבאמצעיתה מגיע המים עד התהום, וכן הוא בהשגת הדעת, שמבחוץ נראים כל בני אדם שווים, כי כל אחד יש לו נשמה קדושה וטהורה, ובוודאי ראוי לו לקבל הארת דעת, אבל בעומק ההשגה, יש חילוקים רבים לאין מספר, כי צדיק שהתייגע כל ימיו על השגת הדעת, זוכה להארת הדעת שלא נמצא אצל שאר בני אדם כלל, לא כן מי שלא טרח אחר השגת הדעת, חסר מכל זה, ושרוי בקטנות המוחין, ולכן עיקר עבודת האדם צריך להיות להגדיל דעתו תמיד, ולקבל דעת חדש בכל עת, ואז יזכה לחיים טובים באמת.

והנה זהו שורש מצות אמונת חכמים, שצריכין להאמין בדברי חכמים אמיתיים, כי הם מסרו נפשם על השגת הדעת, ובוודאי הדעת והשכל שלהם עולה למקום אחר לגמרי, וצריכין להאמין שהדעת שלהם אין נמצא אצל שאר בני אדם כלל, ועל ידי שיש לאדם אמונת חכמים, הוא ממשיך על עצמו הארה קטנה מגודל דעתם, וגם הוא זוכה לטעום טעם הדעת, כי הצדיקים עוסקים כל ימיהם לעורר בני אדם מן השינה, ולהכניס בהם הארת הדעת, וכמו שעשה משה רבינו כל ימיו, שהאיר את הדעת בתוך כלל ישראל, וקירב אותם אל הקדוש ברוך הוא, אבל לפעמים האדם נופל לתוך שינה עמוקה כזאת, עד שמסתלק ממנו הדעת, ואינו שומע את קול הצדיק כלל, ואז הצדיק צריך להשתמש עם עצות שונות לעורר אותו מן השינה, כגון לדבר עמו שיחות חולין, ולספר לו סיפורי מעשיות (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס'), וכן לנגן לו שיר של אמונה, שהוא השיר שיתחדש לעתיד לבוא (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ח'), ובדרך זה הוא מעורר אותו מן השנה, ומכניס בו את הדעת, ולכן אשרי מי שמקורב אל צדיק אמיתי, ומאמין בו, כי על אמונת חכמים, יהיה נמשך עליו הארת הדעת, ועולמו יראה בחייו, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש זצ"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע את הפגם של קרח ועדתו שחלקו על משה ואהרן, וכמו שכתוב (במדבר ט"ז) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ויש להבין למה הקדים קרח הקדמה זאת "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", הלא עיקר טענתו היתה "מדוע תתנשאו על קהל ה'", וגם לכאורה אמר דבר טוב, כי כך הוא האמת, ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", ובמה היה טעותו? אבל על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי הפגם של קרח היה פגם אמונת חכמים, שלא רצה להאמין שיש חכמים וצדיקים שייגעו וטרחו בעבודת השם יתברך במסירת נפש עצומה, עד שהגיעו למעלה עליונה מאד, שלא זכו אליה שאר המון עם, והוא הסתכל רק על החיצוניות של כל אחד, ועל זה בוודאי שייך לומר "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", כי כולם בוודאי יש להם נשמה קדושה, והשם יתברך שוכן בקרבם, אבל עומק מושג הדעת של כל אחד ואחד בכלל אינו שווה, ואינו דומה השגות משה ואהרן, שעבדו ויגעו בעבודת ה' כל ימיהם, להשגות שאר העם, ולכן אף על פי שבוודאי אמת, "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", אבל עומק השגת הדעת והקדושה של כל אחד בוודאי אינו שווה, ולכן נאמר על קרח (עי' רש"י פסוק ז'), "עינו הטעתו", כי הוא הסתכל כמי שמסתכל על פני הים, שרואה הכל שווה, אבל "עינו הטעתו", כי אף על פי שפני הים שווה בכל מקום, אבל עומק הים אינו שווה כלל, ואין דומה עומק של שפת הים, לעומק אמצעיותו, אבל העין יכול לטעות מאד, ויהיה נדמה לאדם כאילו הכל שווה, ובזה טעה קרח, כי לא היה לו אמונת חכמים, ולא הבין את גודל מעלת החכמים, שבפנימיותם, הם ענין אחר לגמרי.

והנה מגודל השגת החכמים, ומריבוי דעתם, הם בטלים ומבוטלים באור האין סוף ברוך הוא לגמרי, עד שאין רואים אצלם שום דבר כלל מבחוץ, ואדרבה, הם כמו ראי (שקורין "שפיגעל"), שכל מה שיש בתוך האדם בעצמו, הוא רואה אצל הצדיק, ואם יש בו איזה מדה רעה או איזה תאווה רעה, הוא רואה את המדה הזאת ואת התאווה הזאת אצל הצדיק, ולכן קרח שרצה להתנשאות על העם, והיה בו מדת הישות והגיאות, ראה מדה זאת אצל משה רבינו, ואמר "מדוע תתנשאו על קהל ה'", בשעה שהתורה הקדושה מעידה על משה רבינו (במדבר י"ב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וכן אלו שהיה בהם תאוות ניאוף, חשדו את משה באשת איש רחמנא ליצלן, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין ק"י.) על הפסוק (פסוק ד') וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע, שחשדוהו באשת איש, עיין שם, כי משה רבינו היה פרוש מכל וכל, אבל אלו שהיו בהם תאוות ניאוף רחמנא ליצלן, ראו התאוות שלהם בתוך משה רבינו, וכן הוא בכל הדורות, שהרשעים הרודפים את הצדיקים, הם מהפכים המדות רעות והתאוות רעות שיש בקרבם על הצדיק, ומן הדיבורים שלהם יכול הצדיק להתבונן, איך הם מסתכלים בו כמו בתוך ראי, ואין לו שום שייכות עם כל הרע שמדברים עליו, ואדרבה, כל אלו המדות הם בקרבם, והוא נקי מהם לגמרי.

ובזה יובן את דברי המדרש פליאה (הובא בדמשק אליעזר אות י"ד), כיון שראה דוד מה שאמר קרח, כי כל העדה כולם קדושים, נטל כינור בידו והתחיל מנגן (תהלים ל') ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, ולכאורה יפלא מהו הקשר בין דברי דוד לדברי קרח, וכן למה לקח אז הכנור בידו? אבל על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי גם דוד המלך היה לו רדיפות עצומות כל ימיו משונאים, ובפרט משאול המלך, שחשדו שרוצה לקחת ממנו המלוכה, וכמו שכתוב (שמואל א' י"ח) ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר, נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה, אבל דוד המלך לא רצה כלום, כי רצה רק להכלל בו יתברך לגמרי, ולעורר כל נשמות ישראל אל השם יתברך, ולכן כשראה דוד המלך שגם משה רבינו נרדף מפני קרח, וחשד קרח את משה שרוצה להתנשאות על קהל ה', בשעה שהיה משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא רצה כלום, רק להכניס דעת האמת בתוך כל נשמות ישראל, אזי הבין שגם אצלו נתקיים כן, שחושדים אותו במה שאין בו, ולקח הכינור שלו בידו והתחיל מנגן, ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי, כי הבין שדייקא מחמת שאינו רוצה כלום, לכן חושדים אותו בגדלות, ולכן ו'לא ש'מחת א'ויבי ל'י ראשי תיבות שאו"ל, כי מה ששאול המלך חשד אותו שרוצה המלוכה, לא היה בו כלל, והיה כל רצונו רק לגלות את המלוכה של הקדוש ברוך הוא בעולם, שזהו מה שנטל הכנור שלו לזמר, כי הכנור של דוד היה הכלי שהיה מעורר אותו מן השינה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ג:) כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה וכו', עיין שם, ועם הכנור היה מזמר שירות ותשבחות אל השם יתברך, ומעורר בני אדם מן השינה, שזהו כלליות כל ספר תהלים שהוריש לנו דוד המלך עליו השלום, שהם דברי שירה שמעוררים אותנו מן השינה, ומכניסים בנו דעת האמת, שהכל תלוי רק בידו יתברך לבד, ולכן דייקא ממחלוקתו של קרח על משה רבינו, לקח דוד התחזקות עצומה לעמוד חזק נגד כל המחלוקת שהיה עליו, והמשיך להכניס דעת בנשמות ישראל, ולעורר אותם מן השינה, והשם יתברך יזכינו להיות מקורבים אל צדיקים אמיתיים, ולהמשיך על עצמינו דעתם הגדולה, עדי נזכה לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

נחום קפלן | כדורינט14/06/2015 09:15
חזרה
עבור לתוכן העמוד