מבט לפרשת השבוע "פנחס"

יחוס לגנאי ● הרב יחזקאל שינפלד שליט"א מבאר מדוע בתיאור מעשה זמרי בן סלוא, לא נזכר שמו, ואילו בפרשתנו, כשפנחס קיבל שכר על הריגתו, מוזכר שמו ויחוסו ושם המדינית במלואם ● כאשר עושים מעשה נטו לשם שמים, לא צריך לפחד מכלום ● פרשת פנחס

"ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן-סלוא נשיא בית-אב לשמעוני (כה, יד).

בסוף פרשת בלק מתארת התורה את פרטי המעשה, ושם לא מוזכרים השמות של זמרי בן סלוא ולא כזבי בת צור. רק "איש מבני ישראל" והאשה נקראת "המדינית". השאלה למה שם לא מוזכרים החוטאים ורק כאן התורה טורחת לומר מי הם. רש"י מבאר: "במקום שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי".

אולי אפשר להוסיף בדרך נוספת. התורה לא טורחת לספר מי הם החוטאים, כשאין סיבה מיוחדת.  לכן לא ברור מי היה המקושש עצים בשבת.

הנה בפרשתנו מסופר על בנות צלפחד. נחלקו התנאים במסכת שבת: מפני מה מת צלפחד? רבי עקיבא אומר מקושש עצים היה. רבי שמעון חולק ואומר מן המעפילים.

רק כשיש סיבה לפרסם את שמו של החוטא התורה מפרסמת אותו.

בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק, אין סיבה לומר מי הם החוטאים. לכן התורה הקדושה מסתירה את שמותם. אבל בפרשתנו שפנחס זוכה לקבל תגמול עצום מהקב"ה על המעשה שלו, "ברית שלום"  "וכהנת עולם".

בא השואל ואומר: מדוע פנחס זכה לכל כך הרבה תמורת מעשה הקנאה שלו ?

כאן צריך הסבר אם נדע את מי הוא הרג. את זמרי בן סלוא שהיה איש מאד חשוב נשיא בית-אב לשמעוני, והמדיינית היתה, בת מלך. ועם כל העצומה שלהם לא פחד פנחס לקנא לה'. לעמוד מול נשיא שבט, ובת מלך. למסור את עצמו למען שמו יתברך. ואכן בזכות מסירות הנפש העצומה שלו נעצרה המגפה. לכן מגיע לו שכר רב. ולנו הדורות הבאים שלומדים את התורה יש מכאן לימוד עצום.

אם יהודי מוכן למסור את נפשו למען כבוד שמים, גם כשמולו עומד איש מורם מעם, נשיא שבט, וגם בת מלך. יהודי שמצד אמו הוא לא ייחסן גדול, לכן ביזו אותו ואמרו "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה" היו לו עוד סיבות להמנע מלנקוט עמדה. הרי הוא היה צעיר, היו מולו אביו אלעזר שהיה כהן גדול, הדור הגדול משה רבנו.

כלב בן יפונה, יהושע בן נון, שבעים זקנים, אבל פנחס נזכר בהלכה וידע שרק קנאים פוגעים בו, והוא ידע שכל מעשיו לשם שמים, ללא נגיעות אישיות, לכן הוא לא פחד מהנשיא והנסיכה שעמדו מולו. הנה זכה בדין לתגמול מהקב"ה.

נמצאנו למדים כאשר עושים מעשה נטו לשם שמים, לא צריך לפחד מכלום. ושום כח לא ימנע מאתנו להצליח, כי יש למעשה סיעתא דשמיא מיוחדת.