רעיון לפרשת השבוע "מטות-מסעי"

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" ● איזו מזימה מרשעת רצו הַמִּדְיָנִים להכשיל את ישראל? ● מי הם הַמִּדְיָנִים שלכם, ואיך מנסים להפיל גם אתכם באותו האופן? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "מטות-מסעי"

המלחמה של עם ישראל בְּמִדְיָן היא אותה המלחמה פנימית ואינסופית המתחוללת בתוך האדם. הקרב בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, מי משתיהן תשלוט בליבו של האדם ותנהל את חייו.

הנפש האלוקית רוצה להצילו ולהשיבו אל המוטב, ואילו נפשו הבהמית רוצה להחטיאו, לשכנע את האדם ללכת אחר התענוגות בקלקול.

זהו אותו קול פנימי, אשר משכנע את האדם לחטוף תענוגות, כי חיים רק פעם אחת, ומיד לאחר שנשמע לו ונופל ביצרו, מביא עליו את רגשי האשם, וגורם לו שיישא בדין (מִדְיָן – מלשון "דין").

כך בדיוק פעלו הַמִּדְיָנִים כדי להכשיל את ישראל. הַמִּדְיָנִים הם כוח הטומאה המאזן את הקדושה בעולם, וככאלו רצו למנוע מעם ישראל להגיע אל ארץ ישראל. תיקונם של ישראל הוא בישיבה על אדמת הארץ וקידושה, ואת זה רצו מדיין למנוע, על כן יצאו להחטיא ולטמא את ישראל בזנות ועבודה זרה, בתקווה שתוסר מעליהם השגחתו של הקב"ה.

עמלק, עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן וסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי (אויבי ישראל שקדמו למִּדְיָנִים) רצו להשמיד את ישראל מבחינה פיזית - להרוג את גופם החומרי. ואילו הַמִּדְיָנִים לכאורה עשו את ההיפך – שלחו את בנותיהן עם יין ותאוות זנות, כדי לפתות את בחורי ישראל – לא ניסו לפגוע בגופם אלה הציעו לישראל תענוגות לגופם החומרי –מזימתם האמיתית הייתה קשה משל קודמיהם, רצונם היה להרוג את נשמתם הרוחנית של בחורי ישראל.

"אֵין שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד..."
"עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" ("קֹהֶלֶת" ט). המלחמה בין שתי הנפשות על השליטה בלב האדם, דומה למלחמה בין שני מלכים הרוצים לכבוש עיר קטנה (לב האדם), וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט – אלו אברי הגוף ההולכים אחר הלב, "וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל" זהו היצר הרע, שמצליח למשוך את האדם אל החומר ולהחטיא אותו בעוונות ("מְצוֹדִים גְּדֹלִים").  ובתוך העיר נמצא גם "אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם" שזוהי נפשו האלוקית – יצרו הטוב, אשר תודות לעצתו משיב את האדם אל המוטב, ומצילו מן הדין "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ".

הנפש האלוקית - קשורה ישירות אל מהותו של הקב"ה, וכול רצונה להידמות לו. היא מושכת את לב האדם לבנות את עולמו הרוחני, ומשכנעת אותו להיטיב את מעשיו, לעסוק בנתינה לאחרים שלא מתוך אינטרס, לקיים את חוקי התורה. הנפש האלוקית משכנה במוח (בשכל), ומשם מתפשטת אל הלב ומשפיעה על כל האברים כולם.

לעומתה הנפש הבהמית - קשורה אל הגוף החומרי הארצי ואל תאוותיו. היא ניזונה מן היצר הרע השוכן בתוך האדם, ועל כן גם היא רצונה להשתלט על ליבו של האדם, ולהביא אותו לכך שיימשך אחר הדברים הגשמיים, ויכשל בהם (תאוות בצע, מאכלות אסורים, זנות, לשון הרע ורכילות, רדיפה אחר החומר...). עניינה הוא האהבה העצמית - היא מפעילה באדם את מידת התאווה, ואת הרצון לקבל לעצמו בלבד על חשבון האחר, הרצון לחיות חיי הפקרות חומריים ללא דין או דיין.

מלחמת מִדְיָן – זו אינה מלחמה קונבנציונאלית רגילה, הייתה זו מלחמה רוחנית, מלחמת הקדושה בטומאה, המלחמה כנגד כוחות הטומאה החזקים ביותר בעולם בעת ההיא.

"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא"
לצורך מלחמה זו גייס משה את כל כוחות הקודש שהיו מצויים בישראל:
מסביר רש"י שרק צדיקים גמורים נשלחו אל המערכה.

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא"
משה קבע כי על כל חייל צדיק שיצא לקרב במִדְיָן, ישב בעורף מנגד תלמיד חכם ויתפלל עליו, משה בנה גדוד רוחני של אלפי צדיקים, שתפקידם היה להתפלל בכל עת הקרב.

"וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ" - זה הארון והציץ (רש"י)
שלח משה אל המלחמה חלקים מבגדיו של הכהן הגדול, את הציץ שהיה על מצחו וכתוב עליו "קודש לה' ", את החושן ובו האורים והתמים, וכן את ארון הברית השני, ובו שברי לוחות הברית.

ישראל מפעילים במלחמה זו את כל אמצעי הקדושה שברשותם (תפילה, ציץ קדוש, ארון הברית...) ואכן מצליחים להכניע את הַמִּדְיָנִים, ולנצח את כוחות הטומאה.
בדיוק כך גם על האדם לפעול בחייו שלו, כדי לנצח את יצרו הרע – ככול שיוסיף בקדושה, יתפלל, ילך בדרך התורה, וישמור על בריתו עם הקב"ה, כך יקבל כוחות מלמעלה להישמר מן התאוות המקולקלות – לא ייפול במזימת יצרו הרע להתענג בטווח הקצר, ולהרוס לעצמו את עולמו הרוחני בטווח הארוך.

"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת טַפָּם; וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם, בָּזָזוּ".
אולם לניצחון על כוחות הטומאה יש גם מחיר – לצורך האיזון, מיד שמוכנעים כוחות הטומאה והאדם צומח רוחנית, חל מיד מנגד גידול גם בכוח הבהמי שבו לשם איזון.

כל הכוחות הבהמיים הטמאים שהיו במדיין עברו, לאחר הניצחון, אל צד הקדושה, אל ישראל - אלו הבהמות והרכוש שנלקחו בשבי ע"י ישראל, לצורך תיקונם וטיהורם.

הניצחון על הטומאה מביאה לעלייה בקדושה, אך גם מיד מעלה מנגד את הבהמיות באדם לצורך איזון - הפוטנציאל החדש לקלקול ולטומאה הופך גדול יותר, מיד עם המעבר לשלב הרוחני החדש.

"גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹקים" (קוהלת פרק ז)
הקב"ה מקיים את עולמו באיזון מושלם בין הכוחות בבריאה, ובניהם גם כוח הקדושה אל מול הטומאה. ככול שנותן כוחות חזקים יותר לקדושה שבעם ישראל, כך צריך גם לחזק מנגד גם את כוחות הטומאה שבאומות ולהביאם לדרגה זהה. איזון שכזה מתקיים גם באדם פנימה, כדי לאפשר לו בכול רגע את הבחירה החופשית.

"כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ" (סוכה נב א)
פְּשָׁט דִּבְרֵי חֲזַ"ל: כְּכָל שֶׁהָאָדָם גָּדוֹל יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ יוֹתֵר גּוֹבֵר עָלָיו בְּדַקּוּת הָעֲבֵרָה, וּמַה שֶׁאֵצֶל אָדָם רָגִיל אֵין זֶה נֶחְשָׁב בִּכְלָל לַעֲבֵרָה.

כדי להביס את כוחות הטומאה והבהמיות שבו, חייב האדם לגייס אליו את כול כוחות הקדושה שניתנו לו, שאלמלא כן לא יהיה לו סיכוי לנצח. האדם ינצח את הטומאה רק כאשר יקדש את יצרו, ויעביר ללא הרף יסודות בהמיים המצויים בו מצד הטומאה אל צד הקדושה.

זהו חלק מתהליך התיקון הפנימי באדם, שנמשך לאורך כול חייו - עליו לטהר כוחות מחטיאים בנפשו הבהמית, ולהפכם להיות כוח מניע לענייני קדושה (למשל אדם שיש בו תאווה ליין – יכול להשתכר להתהולל ולחטוא, ויכול גם לקדש באמצעותו את השבת, ולהתענג עליו בקדושה).

כדי להצליח, ולא ליפול שוב לידי הַמִּדְיָנִים, נתן הקב"ה תורה לישראל, ספר ההוראות כיצד להשתמש בחומר בתבונה, ולקדש באמצעותו שם שמים.
רק בדרך זו תבוא לכול אחד מישראל ישועתו הפרטית, יוכל לגבור על יצרו ולקדש את נפשו הבהמית, ובכך חייו ישתפרו לטובה.

זהו תפקידו של עם ישראל בעולם זה, וככול שירבו ישראל לקדש עצמם במותר להם, נזכה כולנו במהרה לבואו של משיח צדקנו, ולגאולה האמיתית והשלימה.