רעיון לפרשת השבוע "פְקוּדֵי"

"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" ● למה יש לאדם עצירות ומניעות במסע החיים? ● כיצד יכול האדם להציל עצמו, גם כשעָנָן שחור מאיים על חייו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "פְקוּדֵי"

 

מסעם של בני ישראל במדבר, נמשל למסע החיים האישי שיעבור כל יהודי במהלך חייו. מסע, שהחל ביציאת מצרים (השחרור מהשעבוד ליצרים), עבר דרך המדבר (הניסיונות והקשיים במהלך החיים), וסיומו בכניסה לארץ ישראל (קידוש החומר, וגמר התיקון).

"וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם..." בני ישראל נסעו במדבר מתחנה לתחנה, ובכל מקום בו חנו קיבלו, בהתאם למצבם הרוחני, ניסיון מתאים מעת הקב"ה, ובהתאם נדרשו לעבודה רוחנית, ולתיקון.

למשל: ניסיון הצמא ב"מָרָה", ניסיון הרעב ב"מִדְבַּר סִין", הניסיון שלא לאגור מן המָן מיום ליום, הניסיון שלא לצאת וללקט את המָן בשבת, ניסיון הצמא השני "בִּרְפִידִים", ניסיון האמונה במלחמת "עֲמָלֵק", ניסיון התאווה לבשר ב"מִדְבַּר פָּארָן", וכו'...

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן". כבר בתחילת המסע במדבר, מיד לאחר חטא העגל, נצטוו בני ישראל לבנות את הַמִּשְׁכָּן, כדי שתהיה לשכינה הקדושה נקודת אחיזה בעולם התחתון. עם גמר בניית הַמִּשְׁכָּן – ירדה עליו השכינה, לעני כל ישראל, בדמותו של עָנָן סמיך, שירד וכסה אותו.

"וְאִם לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ, כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן..." במהלך המסע, כאשר היה הֶעָנָן יורד על הַמִּשְׁכָּן, היה זה סימן עבור בני ישראל, כי עליהם לחנות באותה הנקודה, ושאינם מורשים להתקדם במסעם. וכאשר היה בוחר הקב"ה להעלות את הֶעָנָן מעל הַמִּשְׁכָּן, היה זה הסימן, שהחניה הסתיימה, ושיכולים הם להתקדם במסע אל עבר התחנה הבאה.


"בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ" (במדבר פרק ט)
אדם רוצה לקוות כי חייו יתנהלו באופן חלק, ללא תקלות, ובאין מפריע, אולם כשבאה על האדם צרה או מניעה, הוא נאלץ, בעל כורחו, לעצור את מסע חייו, ולהתמודד אל מול הקושי, בניסיון להשיב את חייו אל המסלול. במצב זה חש האדם שחייו תקועים, וכמו רובץ עליו "עָנָן" סמיך, המסתיר מפניו את המשך הדרך, ומונע ממנו להתקדם.

בעת הקושי, האדם עשוי לשאול עצמו שאלות כגון: "למה זה קורה לי?" "למה זה מגיע לי?" "למה הקב"ה שולח לי צרה שכזו?"

"עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן" - הוא משל לכוח ההתנגדות שחש האדם בחייו, המניעות שחוו בתוך התרחשויות השונות. זהו הכוח, הבולם אותו מלהתקדם בכיוון שרצה, כי כנראה ועשה את היפך רצונו של הקב"ה, באותו העניין, והגיע השעה לאותת לו.

למשל: קשיי פרנסה, בעיות בריאות, בעיות בשלום בית, קושי עם הילדים, סכסוכי שכנים, אובדן ממון או רכוש וכד…

אולם, דווקא הקשיים, הניחתים על ראש האדם, הם גם ההזדמנות הגדולה ביותר של חייו, ובזכותם יכול לצאת מהשגרה, לפרוץ את גבולות חייו, ולעלות לשלב רוחני חדש.

כשהחיים נעצרים, וכשמשהו בלתי שגרתי קורה – האדם צריך לחפש מיד את השיעור וההזדמנות, הטמונים במצב החדש. כיוון שגם התיקון ימצא תמיד קשור בדיוק באותו העניין בו נבלמו חייו, עליו לקבל את הקשיים והמניעות בשמחה, ולהבין שהן בעצם ניתנו לו לטובתו, רק במטרה לעורר אותו לתשובה, ולהורות לו היכן עליו לתקן.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹקִים, וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ .וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים" (שמות פרק כ). כבר במעמד הר סיני, מקבל עם ישראל רמז לאופן בו מדבר הקב"ה עם האדם בעולמו - הקב"ה מתגלה לאדם בדמות המניעות בחייו (הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים) – הקב"ה מתגלה דווקא בזמן שהאדם חש את "הָעֲרָפֶל" בחייו – קשיים, בעיות, צרות ומניעה מלהתקדם בכל אחד מתחומי החיים (עבודה, זוגיות, משפחה, חברים, לימודים...)

"הָאֱלֹקִים" זוהי מידת הדין, אולם, אל לאדם לחשוש מן המניעות (אַל תִּירָאוּ), כי זו בדיוק דרכו של הקב"ה לנסות את האדם, ולעוררו לתשובה ("כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹקִים"), וכך בוחן את אשר בלבבו, במטרה שירא אותו, וילך בדרכיו (וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ).

"טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים" (תהילים פרק קיח). האדם נבחן, דווקא בעת המניעות והקשיים בחייו, כיוון ששם ניתנת לו הבחירה החופשית. האדם יכול לחשוב שבכוחו לפתור את בעיותיו בעצמו, יכול לנסות ולבטוח בבני אדם, ולקוות שיראה מהם את הישועה (מנהל הבנק, הרופא, עורך הדין, היועץ, המומחה, החברים ...).

אולם, אם ירצה להיוושע באמת, יהיה עליו להשליך את מחשבת ההיגיון שמצד הטבע, ולהכיר בכך, שאין לו כלל שליטה על הנעשה בחייו, אלא כל כוחו בגשמיות, הוא רק מצד עשיית ההשתדלות בלבד – ורק כדי לאפשר נקודת אחיזה לברכה שתבוא משמים.


"וְאִם לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ". הפעולות הגשמיות החיצוניות וההשתדלות, שיעשה האדם בעולם החומר, לא יועילו לו ללא עבודת התיקון הפנימית. אף רופא או יועץ לא יצליח להושיע אותו מצרתו, כל עוד ולא יעשה האדם מעצמו כלי רוחני מתאים לקבלת השפע האלוקי.
כדי להסיר את "הֶעָנָן" והמניעות מחייו, צריך האדם, בראש ובראשונה, להתבונן בנקודה בה הופיעו אצלו הקשיים והסבל לראשונה, ובהתאם למצוא את שורש קלקולו. ישועתו תגיעה, רק במידה ויקח על עצמו עבודה פנימית, שיפור המעשים, ותיקון המידות (חרטה, וידוי, עזיבת החטא). בכוח השילוב, של העבודה הרוחנית, וההשתדלות הגשמית הבסיסית, יוכל האדם להסיר מעליו את המכשולים והצרות ("הֶעָנָן"), ואז יורשה משמיים להמשיך ולהתקדם במסע חייו, אל עבר תחנת התיקון הבאה.

"כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" ("כל מה שעושה הקב"ה - לטובה הוא עושה זאת" - ברכות ס ב). על האדם להאמין בכל ליבו שהכול עושה הקב"ה לטובתו, גם אם אינו מבין עדיין את מהלכיו, ולמרות שאין ביכולתו לראות את התמונה השלימה, ועל כן עליו לשים את כל בטחונו וישועתו בקב"ה לבדו - להתפלל בדמעות שהצרה תוסר, לתת צדקות, ללמוד תורה להצלחתו, ולהאמין כי ישועתו תבוא, אך ורק מְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לבדו - "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (תהילים פרק נה).

"הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נוֹתֵן רְשׁוּת לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת, אֲבָל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת, וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכוֹל לִמְצא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא - יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַך" (לקוטי מוהר"ן קטו).

הקב"ה מאותת לכל אחד מישראל, באמצעות סימנים, הנבטים אליו מתוך מציאות חייו, ומתוך מכלול האנשים, המאורעות וההתרחשויות סביבו. אצל הקב"ה הכול מנוהל מידה כנגד מידה, ועל כן גם הקשיים והייסורים, יהיו תמיד קשורים לאיבר בו קלקל, לאדם בו פגע, או למהות הפנימית בנפשו שעליו לתקן.

כאשר מזהה האדם עצירה בשגרת חייו, או קושי כלשהו, או תקלה בתחום מסוים, שם בדיוק מצוי הקשר שלו עם הקב"ה, שם משרה עליו הקב"ה את שכינתו, ושם מעורר אותו לחפש את תיקונו.

"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן". כח משה שבאדם, הוא צינור החיבור בינו לבין הקב"ה. כל עוד האדם דבק בהנהגתו המקולקלת, הוא מונע מכוח משה שבו לחברו אל העולם העליון, וכמעין קליפות עוטות את האדם, וחוסמת את הצינור הרוחני, מלהעביר אליו את השפע באופן המושלם.

ואמרו חז"ל: "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (סוכה נב,ב ועוד). על כן צריך האדם להאמין בכל ליבו כי הקושי שבא עליו הוא לטובתו, וכל מטרתו של הקב"ה אינה חלילה להרע לו, אלא רק להביא אותו לידי הרהור ותשובה, ועל ידי המניעה בחייו, לעורר אותו שיפשפש במעשיו, ימצא את הדרוש תיקון במידותיו, ויגבור על יצרו הרע, כדי שלבסוף ייטב לו.


"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב ז). אדם צריך לראות בצרות ובבעיות הפוקדות אותו בחייו רק כוח התנגדות, שכל תפקידו הוא לפתח אותו רוחנית. לא תמיד יכול האדם לראות בעצמו את הקשר שבין הסבל שחש לבין התיקון הנדרש ממנו, ועל כן כדאי תמיד שייוועץ ברב גדול, או בחכם יהודי זקן, אשר כל חייהם בדרך התורה, והם מבינים טוב ממנו את דרך ההנהגה האלוקית.

בנוסף רצוי תמיד, בכול עניין של קושי, להרבות בצדקה ולתת ברוחב לב, כי הצדקה היא תרופת הפלא, למכלול רב ביותר של בעיות ותקלות במסע החיים.

יש כאלו שתמיד יחפשו אשם חיצוני למצבם. טיפוסים אלו לעולם אינם לוקחים אחריות אישית, ותמיד בטוחים כי משהו אחר בסביבתם, הוא הגורם לסבלם, והוא האשם במניעה שהופיע בחייהם. במקום לפשפש במעשיהם ולמצוא את התיקון, הם בטוחים שמצבם ישתפר רק מרגע שיסור מדרכם הגורם, או האדם, המחבל באושרם: האישה, הבוס, השכן, המדינה, השוטר... - כולם אשמים רק לא הם.

כל מה שמחוץ לאדם זו אלוקות לשמה, וכל הקשיים שחוו האדם בחייו, מצד האנשים שסביבו, זה הכל הקב"ה, המנסה אותו. האנשים, המצערים אותו, הם רק השליחים של הקב"ה, ותפקידם לעזור לו ולהוביל אותו אל תיקונו.

לכן אסור לאדם לחפש אשמים חיצוניים למצבו, אל לו להסיר מעליו את האחריות, כי בכך רק יפספס את תיקונו בעולם, ויפסיד את ההזדמנות להינצל מצרותיו.

"כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם". כאשר האדם מחפש באופן מתמיד את תיקונו בעולם, מקדש עצמו לשם קיום רצון בוראו ומצוותיו, הוא יודע שאפילו בתוך המציאות הקשה ביותר, שהיא בחזקת "לַיְלָה" (הסתר של אור הבורא ממנו), שם נמצא לידו הקב"ה, ושומר עליו, כדי להושיעו.

כאשר בוחר האדם לתקן, לקדש עצמו ולהפוך להיות משכן ראוי, שולח לו הקב"ה עמוד של אֵשׁ להושיעו – כוח אור אלוקי, אשר יאיר לו, ויכוון אותו למצוא את הפתרון למצבו, יגרש מממנו את הצרות והמזיקים, ויאפשר לו לשוב בחזרה אל מסע חייו.

"בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום, אשר יחנו שם" (רש"י - שמות פרק מ, לח'). בכך שנשכיל כולנו לראות את הקב"ה בתוך המניעות בחיינו, ונבחר שלא להישבר או להאשים אחרים, אלא לשמוח ולתקן, ולהפוך את עצמנו למשכן ראוי לשכינתו הקדושה, נוכל כך, בכוחות משותפים, להעלות שוב את עֲנַן הגלות מעל לחיינו, וליצור את התנאים לבואו של משיח צדקנו, ולבואה של הגאולה האמיתית והשלימה, במהרה, בימינו, ממש.a

הרב ערן שצמן | כדורינט23/02/2014 10:05
חזרה
עבור לתוכן העמוד