מבט לפרשת השבוע "תזריע"

דוגמה למסירות ● בברית מילה מברכים את הילד ואומרים: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, לחופה, ולמעשים טובים". מדוע רק בקיום מצוות ברית המילה מברכים כך? ● בבר-מצוה, למשל, כשילד יהודי נכנס בעול מצוות, אפשר היה לומר עליו: כשם שנכנס בעול מצוות, כן ייכנס לחופה. אך האבא אומר הפוך: "ברוך שפטרני מעונשו של זה"

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג).

בברית מילה מברכים את הילד ואומרים: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, לחופה, ולמעשים טובים". מדוע רק בקיום מצוות ברית המילה מברכים כך? למשל בבר-מצוה, כשילד יהודי נכנס בעול מצוות, אפשר היה לומר עליו: כשם שנכנס בעול מצוות, כן ייכנס לחופה. למעשה, האבא אומר הפוך: "ברוך שפטרני מעונשו של זה".

ייתכן אולי להסביר זאת כך, שמצוות ברית מילה היא מצווה, שיש בה הרבה מסירות נפש. הורים שמודאגים מכל דבר שנעשה לתינוק, דואגים למשל, שהכל יהיה נקי וסטרילי. והנה בגיל שמונה ימים בלבד לוקחים את התינוק ומלים אותו, שומעים לציווי הבורא יתברך ושמים בתינוק חותם ברית קודש. ומעניין שגם יהודים שאינם מקפידים לקיים תורה ומצוות, גם אלה שאינם שומרי שבת ואינם מניחים תפילין, גם הם מקפידים לעשות ברית מילה לילדיהם. ברור, שיש כאן מסירות נפש לקיום המצווה, דווקא במצווה הזאת, שהאומה הישראלית מאוחדת בה, באים ואומרים: כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

כי גם כדי לזכות לתורה – צריך מסירות נפש כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות פ"ו, משנה ד': "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". לקיים תורה ומצוות צריך הרבה מסירות נפש. לזכות לשידוך הגון צריך הרבה תפילה, לכן כתוב, שאפילו בתשעת הימים מותר לעשות שידוך שמא יקדמנו אחר ברחמים. חז"ל אומרים: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. הים נקרע לישראל רק אחרי שנחשון בן עמינדב וצעירי שבט יהודה ובנימין קפצו למים. במצווה כזאת, שכלל ישראל מוכן ללכת במסירות נפש ולקיימה, וידוע על יהודים במהלך הדורות שהיו מוכנים למול את בניהם גם כשהיתה כרוכה בכך סכנת נפשות ממש. בשיא הברית באים ואומרים לרך הנימול: בכל המצוות צריך מסירות נפש, ורק עם כוחות למסור נפש אפשר לקיים תורה ומצוות ולזכות בהמשך להקים בית נאמן בישראל, על אדני התורה והיראה.

ואולי אפשר להוסיף ולומר: כאשר התינוק הוא קטן מאוד, בן שמונה ימים, מברכים אותו ואת הוריו : שיעלה ויפרח, לתורה, למצוות ולמעשים טובים. בגיל הזה הרבה תלוי בהורים בחינוך שלהם, בדוגמא האישית שהם נותנים.

אבא בא ושאל את הסטייפלר זצ"ל : איך הוא יצליח לחנך היטב את ילדיו? הרי כידוע, מי שמסוגלת להיות גננת טובה - אינה מסוגלת להיות מורה, וגם מי שמסוגלת להיות מורה בכיתות הנמוכות - אינה מסוגלת בהכרח להצליח בכיתות הגבוהות. לכל גיל יש מי שמתאים לחנך, אבל אבא ואמא הם צריכים לחנך בכל הגילים. ומה יעשו הורים שאינם מתאימים לחנך?

ענה הרב ואמר: הכלל החשוב ביותר הוא דוגמה אישית! כשאבא מקפיד לא לדבר בתפילה, גם הבן לא ידבר. אבל אבא שמדבר, לא תעזורנה לו כל הטפות המוסר, בנו ילך בדרכו.

מספרים על סבל חרדי שהיה מקפיד לבוא בכל ערב לשיעור בדף היומי, אבל תמיד הוא נרדם והיה ישן רוב השיעור. בהזדמנות שאל אותו מגיד השיעור: "מה לך נרדם? ולמה אתה מקפיד להביא את הגמרא תמיד מהבית, הרי יש לנו את הגמרות לכולם? ענה הסבל: יש לי בבית ילדים. אני דורש מהם, שילמדו טוב.  כשהם רואים שאני בכל ערב יוצא ברבע לשמונה עם גמרא גדולה וחוזר אחרי שעה וחצי, אחר שהם יודעים, שאני עובד קשה, קם לפניהם, חוזר עייף, לא תמיד מספיק לאכול ורץ לשיעור – הם, שאינם עובדים, חייבים להתאמץ וללמוד. אבל אני נרדם, כי באמת אני עייף מיום עבודה קשה. הבנים של הסבל יצאו לתפארת!

כשהורים בתחילת דרכם, בברית של הבן, אומרים להם: כמו שמסרתם נפש למול את הבן, תמשיכו למסור נפש ותנו לבן דוגמה אישית, בזכות זה הבן ייכנס לחופה, לתורה ולמעשים טובים.