גדלותה של תמר

בס"ד

"ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף." (לח, כד)
מבאר רש"י מדוע דנו את תמר לשרפה: "אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר: בתו של שם הייתה, שהוא כוהן. לפיכך דנוה בשרפה".
הקשה הרמב"ן  על הסברו של רש"י: "ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כוהן אינה חייבת שרפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה. אבל בת כוהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל".
בעל הטורים מוסיף להקשות, שדין יבמה אינו נוהג בבן נח. לתמר וליהודה היה דין של בן נח. עוד הקשה בעל הטורים, שכל מיתה, שהורגים בבן נח היא בסייף, כלל לא בשרפה.
מכוח הקושיות מיישב  בעל הטורים בשם רבנו יהודה החסיד: "לא דנה אותה יהודה לשרפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה, וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא הייתה זונה, לא עשו לה שום דבר". לפי הסברו של רבי יהודה החסיד, השרפה שכתובה בפסוק - אין הכוונה לעונש מוות, אלא שרפה בפנים רישום סימן שהיא חטאה.
לפי ההסבר צריך להבין את הגמרא הידועה במסכת סוטה ובמסכת בבא מציעא: "נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים." מנלן ? מתמר, דכתיב: "והיא מוצאת והיא שלחה אל חמיה", כלומר: בשעה שעמדו לשרוף את תמר, כפי שפסק יהודה, היא העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה.
היא יכלה לומר בפני כולם "ממך אני הרה", ולהינקות בפני הציבור, ברם תמר הייתה צדיקה. לכן רק רמזה ליהודה: "לאיש אשר אלה - לו אנוכי הרה".  היא הסכימה לסכן את עצמה בעונש הנורא של שרפה, אבל חלילה מלהלבין את פני יהודה ברבים!
אם אכן, לדעת רבי יהודה החסיד, תמר לא הייתה אמורה להישרף, נשאלת השאלה: מניין לנו דברי חז"ל, כי "נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". מיישב בעל ה"תורה תמימה": אשה מעדיפה להישרף חיים ולא להיות עם אות קלון בפניה. לכן אם תמר הסכימה לחיות עם אות קלון בפניה, כדי לא לבייש את פני יהודה ברבים, ודאי, שנוח לו לאדם, שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

הגרש"ז ברוידא זצ"ל דייק בדברי "בעל הטורים" בפסוק הבא בפרשה : "היא מוצת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". מסביר "בעל הטורים" מדוע כתוב "מוצת" חסר אלף: "שאמרה, שאפילו יציתו בה האור - לא תלבין פניו".
חז"ל למדו את הכלל,  ש"נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש." הדגש הוא:
"נוח לו לאדם" הראיה, שתמר אמרה 'אני מוכנה להישרף בחיים ולא להלבין את יהודה'. במציאות הכוונה של יהודה הייתה לשרוף לה סימן בפנים, לא להרוג אותה, כי לפי ההלכה אין שרפה בשומרת יבם, שאינה יהודייה.

כאשר מתבוננים בדברי חז"ל, רואים יסוד גדול. תמר ידעה, שלפי ההלכה לא מגיע לה עונש. ודאי, שלא גזר דין מוות בשרפה. מולה עומד יהודה הגיבור, היחסן הגדול בדור. הרמב"ן מכנה את יהודה: "קצין, שוטר ומושל בארץ". את תמר מאשימים, שהיא ביזתה את המלכות עד כדי כך. הטבע של אדם פשוט, לצעוק בקול גדול: אתם טועים, לא חטאתי. תמר גם רוצה לטהר את שמה, אבל לא על חשבון יהודה! היא מוכנה לרמוז לו בדרך, שהוא יבין מעצמו. אבל ציבור האנשים אשר מסביב לא יבינו, שכן אסור לבייש אדם ברבים, אפילו תישרף בחיים! עונש נורא לכל הדעות או תסתובב עם אות קלון, מעשה שגם בו בושה גדולה לכל החיים. למדו ממנה חז"ל כמה חמור "להלבין פני חברו ברבים".

הדפסהוסף תגובה

אולי תרצה לקרוא גם:

מבט לפרשת השבוע "בשלח"
מבט לפרשת השבוע "אמור"
מבט לפרשת השבוע "תרומה"
מבט לפרשת השבוע "בשלח"
מבט לפרשת השבוע "וירא"
מבט לפרשת השבוע "לך לך"
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | קבלה מעשית | הלכה  | פאה או מטפחת | ברכת הצלחה | פרנסה  | פתרון חלומות |  ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל   | הרב ליאור עזרן |  שבע ברכות  | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  | אוצר הפנינים | סוכות  | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים  | טו בשבט  | חנוכה