רעיון לפרשת השבוע "מטות-מסעי"

מדוע צריך היה משה להסתלק דווקא לאחר מלחמת מדין? ● איך מלחמה זו קשורה בנו היום? ● מה הקשר בין פטירת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, למותו של שר ההגנה הסורי? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "מטות-מסעי"

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ."
דברים מוזרים מתרחשים במלחמה כנגד מדיין, משה מצווה את ישראל על הכנות למלחמה שלא ראינו כמותן באף אחת מן המלחמות הקודמות. עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן, וסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, היו אויבים חזקים בהרבה מהמדינים, ואף על פי כן לא היו הנהגות מיוחדות כאלו במלחמות נגדם.

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה--לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" -
אחד כנגד אחד – משה קובע כי על כל חייל צדיק שיצא לקרב במדין, ישב בעורף מנגד תלמיד חכם ויתפלל עליו ועל ישראל – משה בונה גדוד רוחני גדול מאוד, שמתפלל כל עת הקרב.

"... וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה, בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ, עַל-מִדְיָן". "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ"- זה הארון והציץ (רשי). "רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁהֵם אוּרִים וְתֻמִּים" (מדרש רבה - חומש במדבר-סדר מטות).

שלח משה אל המלחמה חלקים מבגדיו של הכהן הגדול, את הציץ שהיה על מצחו וכתוב עליו "קודש לה' ", את החושן ובו האורים והתמים, וכן את ארון הברית השני ובו שברי לוחות הברית.

המלחמה עם מדיין לא הייתה מלחמה קונבנציונאלית רגילה כמו המלחמה מול העמים האחרים, זו הייתה מלחמה רוחנית בעיקרה, מלחמת קודש, המלחמה כנגד כוחות הטומאה החזקים ביותר בעולם בעת ההיא.

בלעם ובלק שני מכשפים החזקים ביותר, אשר חברו יחד לגבור על ישראל בכוח הטומאה, וידעו לעשות שימוש בשמות קודש כדי לפרוח באוויר.

"שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם" (רשי)

"בלעם" במילוי אותיות = "בית" "למד" "עין" "מם" = 696 בגימטריה = צרות

מאז יציאת מצרים לא היו ישראל בסכנה ובצרה, כמו זו שנשקפה לו מצד בלעם. רצה בלעם לכוון אל אותו הרגע ביום בו זועם הקב"ה ומוריד לעולם את מידת הדין, ואז לקלל את ישראל, ולאמור מילה אחת ויחידה – "כלם" (תכלה אותם), ואם היה מצליח במזימתו זו היה משמיד בכך את ישראל.

"הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל." (תהילים פרק קכא)
כל מעשהו של בלעם וניסיונו לקלל את ישראל היה ללא ידיעתם של ישראל, ועל כן לא היו מודעים לסכנה הרוחנית, ולא התפללו אל הקב"ה שיושיעם. אך הקב"ה ארך אפיים, וראה כי אין ישראל יכולים לבדם לגבור על כוחות הטומאה וקללותיו של בלעם, ועל כן לא כעס ולא נתן לבלעם את הרשות לקללם.

"אמר להן הקב''ה לישראל, דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט (מסכת סנהדרין-דף קה – ב).

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים".
מרגע שנהיו מודעים ישראל לסכנה הנשקפת מצד מדין – מצווה אותם הקב"ה להלחם בכוחות עצמם. לפני תהליך של תשובה, האדם אינו מוכן עדיין דיו למלחמה הרוחנית, ועל כן בשלב זה עוזר לו הקב"ה ונותן לו הגנה משמים, כמעין אשראי לתחילת תהליך התשובה.

התיקון האמיתי מתחולל, כאשר בוחר האדם לעסוק בתורה ובמצוות, וצובר לעצמו כלי קדושה רוחניים משל עצמו, שיעזרו לו ללחום ולנצח את כוחות הטומאה שבו. זו מלחמת מדין אליה יצאו ישראל – מלחמת הקדושה בטומאה, ועל כן היה צורך לגייס למלחמה זו את כל כוחות הקודש המצויים בישראל.

"גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹקים" (קוהלת פרק ז)
הקב"ה מקיים את עולמו באיזון מושלם בין הכוחות בבריאה, ובניהם גם כוח הקדושה אל מול הטומאה.

ככול שנותן כוחות חזקים יותר לקדושה שבעם ישראל, כך צריך גם לחזק מנגד גם את כוחות הטומאה שבאומות ולהביאם לדרגה זהה, וליצור את האיזון, שיאפשר לאדם את הבחירה החופשית.

"כָּל גְּדֻלָּה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנָּטְלוּ הָאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהּ, הֶעֱמִיד משֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּבִלְעָם לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים ..." (מדרש רבה - חומש במדבר-סדר בלק-פרשה כ)

מכאן שכאשר הרגו את בלעם במלחמת מדין וסלקוהו מן העולם ("וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב"), נטלו מכוחות הטומאה כוח מהותי, והחלישו את כוחם בעולם. מנגד צריך היה מיד ליטול גם את משה מן העולם
("אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.") ולהחליש בכך את צד הקדושה, לצורך השמירה על האיזון.

מדיין הם כוח הטומאה המאזן את הקדושה בעולם, וככאלו רצו למנוע מעם ישראל להגיע אל ארץ ישראל. תיקונם של ישראל הוא בישיבה על אדמת הארץ וקידושה, את זה רצו מדיין למנוע, ויצאו להחטיא ולטמא את ישראל בזנות ועבודה זרה, בתקווה שתוסר השגחת הקב"ה מעליהם.

כאשר ישראל מפעילים במלחמה זו את כל אמצעי הקדושה שברשותם (תפילה, ציץ קדוש, ארון הברית...) הם מצליחים להכניע את מדין ולנצח את כוח הטומאה, אולם לניצחון על כוחות הטומאה יש גם מחיר – לצורך האיזון חל מיד מנגד גידול מהותי בכוח הבהמי הטמון בישראל.

"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ".
כל הכוחות הבהמיים הטמאים שהיו במדיין עברו אל צד הקדושה, אל ישראל. אלו הבהמות והרכוש של כוחות הטומאה שנלקחו בשבי ע"י ישראל, לצורך תיקונם וטיהורם. הניצחון על הטומאה הביא לגידול בבהמיות בישראל - כי העליה בקדושה מעלה גם הבהמיות - הפוטנציאל לקלקול ולטומאה גדל.

"כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ" (סוכה נב א) -
פְּשָׁט דִּבְרֵי חֲזַ"ל: כְּכָל שֶׁהָאָדָם גָּדוֹל יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ יוֹתֵר גּוֹבֵר עָלָיו בְּדַקּוּת הָעֲבֵרָה, וּמַה שֶׁאֵצֶל אָדָם רָגִיל אֵין זֶה נֶחְשָׁב בִּכְלָל לַעֲבֵרָה.

הבהמיות שבאדם תמיד תנסה להכניע אותו ולגרום לו לחטוא: להיכשל במאכלות אסורים, בזנות ועריות, בלשון הרע ורכילות, בחילול מועדי בקודש ועוד ...זהו הרצון לקבל לעצמו בלבד – היצר הבהמי. האדם יש ביכולתו לדבוק בטומאה וליהנות מהעונג הבהמי שתספק לו בטווח הקצר, אולם בתווך הארוך יגלה כי היצר אינו יודע שבע, וסופו שיביא את האדם אל תחושת חסר תמידית, חוסר סיפוק ולכך שיאבד את הטעם בחייו.

כדי להביס את כוחות הטומאה והבהמיות שבו, חייב האדם לגייס אליו את כול כוחות הקדושה שניתנו לו, שאלמלא כן אין לו סיכוי לנצח. האדם ינצח את הטומאה רק כאשר יקדש את יצרו, ויעביר יסודות בהמיים המצויים בו מצד הטומאה אל צד הקדושה.

זהו חלק מתהליך התיקון הפנימי באדם, שעליו לטהר כוחות מחטיאים מנפשו הבהמית, ולהפכם להיות כוח מניע לענייני קדושה (למשל אדם שיש בו תאווה ליין – יכול להתהולל איתו ולחטוא, ויכול גם לקדש באמצעות היין את השבת, וליהנות ממנו בקדושה).

ככול שיעלה האדם במעשיו בדרגות הקדושה, כך מנגד יגברו בו גם הכוחות הבהמיים, במטרה להוות את משקל הנגד וכדי שישמר בו האיזון, שאלמלא כן לא יוכל להמשיך ולתקן את דרכו בעולם – הדרך להצליח היא ע"י עשיית שימוש בבהמיות ככלי לקדש שם שמים, ולשם כך ניתנה התורה והמצוות.

רק בדרך זו יוכל לגבור האדם על נפשו הבהמית, לתקן מעשיו, ולהיות ראוי למקום השמור לו בעולם הבא.

הערב נתבשרנו בצער על פטירתו של  הרב הצדיק – הרב יוסף שלום אלישיב. ראו קשר עצום ומדהים בין הסתלקותו של הרב הצדיק, אל ההתרחשויות בפרשת השבוע "מַּטּוֹת".

נכתב במדרש רבה: ...שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר כָּךְ מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. וּמִנַּיִן שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, וּמִנַיִן שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת, דִּכְתִיב (שמואל ב כא, יד): וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל, וּכְתִיב (שמואל ב כא, יד): וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן (מדרש רבה - חומש ויקרא-סדר אחרי מות-פרשה כ).

משה רבנו הצדיק נלקח ע"י הקב"ה כדי לכפר על ישראל ולהצילם - בלעם, ראש כוחות הטומאה בעולם, רצה להרע לישראל, והקב"ה החליט לסלקו מן העולם, ובכך מנע מבלעם להמשיך לנסות ולהרע לישראל.

בכדי לשמור על איזון בבריאה בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה, צריך היה הקב"ה מנגד לקחת אליו את משה רבנו הצדיק - "אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" – ובכך מיתת משה כיפרה על ישראל והצילה אותם ממזימותיהם של
בלעם ובלק.

כאשר מסתלק צדיק מישראל אין זה לחינם, הקב"ה לוקח את הצדיק כדי להציל את ישראל משונאיהם, ומנגד מסלק כוח רשע גדול מכוחות הטומאה – "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב".

ומה קרה היום ?

נתבשרנו בצער על פטירתו של  הרב הצדיק יוסף שלום אלישיב. ומנגד קראנו כי: "... שומר ראש במעגל הפנימי של אסד פוצץ מטען בישיבה ביטחונית. שר ההגנה ראג'יחה, יד ימינו של אסד אסף שווקאת, ושר ההגנה לשעבר טורקמני נהרגו" (Ynet)

ומיהו היה אסף שווקאת "האיש שכל סוריה פחדה ממנו", צורר גדול של ישראל, יד ימינו של נשיא סוריה אסד, אשר לא בחל להרוג באכזריות את בני עמו "הוא נחשב לאיש אכזר שהטיל מורא על אזרחי סוריה" (שם).

ומי יודע מה תכננו רשעים אלו לישראל באותה "ישיבה ביטחונית". אולי רצו לתכנן מתקפה על ישראל, כדי לאחד את העם הסורי תחת הנהגתו של צורר ישראל - אסד. "הִנֵּה לֹא יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל." (תהילים פרק קכא)