רעיון לפרשת השבוע "תְּצַוֶּה"

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" ● למה רבים בישראל בוחרים בחיי החומר, ומוותרים על חיי האמת? ● למה על תרומה של "שֶׁמֶן זַיִת" צריכה התורה לצוות, בעוד שתרומת "זָהָב" היא רק רשות? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "תצוה"

התורה מצווה את האדם - על אותם הדברים שקשה לו לעשות בטבעו.
היהדות היא איננה עוד פולקלור של מנהגי אבות – התורה היא תורת חיים ורלוונטית לתיקון נפש האדם בכל זמן ובכל עידן.

בתורה חבויים כל הכוחות והכלים, המאפשרים לכל אחד מישראל לגבור על יצרו ולהאיר את נשמתו.

בפרשת "תְּרוּמָה" קיבלו בני ישראל רשות ובחירה חופשית להביא "זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת" בהתאם לנדיבות ליבם ("מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ), ואילו בפרשה זו (תְּצַוֶּה) מחויבים בני ישראל בציווי להביא שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, כדי "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד"..

לכאורה לא מובן, כיצד על המתכות היקרות ניתנה הרשות לכל אחד לתרום לפי רצון ליבו, ואילו על השמן, שהוא זול בהרבה מן המתכות, נידרש מהם להביאו בציווי.

התורה מתאימה את חומרת הדרישה בהתאם לאופיו של האדם ולתיקון שעליו לעבור בעולם זה –
למשל: כאשר מתבקש אדם נדיב לתרום לבית הכנסת חפץ יפה (נברשת, פרוכת, ארון קודש, קישוט לספר תורה) נכונותו לתרום גדולה - בכל עת הוא יוכל לראות את תרומתו ולחוש בליבו גאווה, כולם יראו את השלט שיוצמד לתרומה, ויזכרו בנדיבות לבו.

אולם כאשר באותו הסכום מתבקש האדם לכסות חוב של בית הכנסת לחברת החשמל , אז מתכווץ ליבו ואינו חפץ בתרומה זו.

כיסוי חוב חשמל לא יותיר עבורו שום זכר בבית הכנסת, ועד מהרה מעשה תרומה זה ישכח מכולם.

טבעו של האדם בנוי כך שיותר קל לו לתת סכום חד פעמי גדול, מאשר לתת בכל יום קצת לכיסוי הוצאות שוטפות, על כן - מצווה הקב"ה את האדם לתת בדיוק במקום בו קשה לו ביותר, להתאמץ כנגד טבעו בדברים בהם הוא חלש וצריך תיקון בעולם החומר.

שורש התיקון לנשמות ישראל הוא השימוש בשפע החומרי שנתן להם הקב"ה, לשם נתינה נקייה וללא אינטרס להנאה אישית. נתינה של שֶׁמֶן לַמָּאוֹר מייצגת עניין זה בדיוק, כי אין בה תהילה - השמן מתכלה מהר ומיד עולה הצורך בתרומה של שמן חדש.

המצוות הן כוח ההתנגדות לרצונות הגוף החומרי – כאשר אדם מקיימן נטו לשם שמיים, הוא מקבל סט שלם של כלים, המאפשרים לו התפתחות וצמיחה רוחנית – באופן זה לאורך זמן האדם בונה לעצמו יציבות נפשית ומקבל אושר ועוצמה פנימיים.

יהודי שלא לקוח על עצמו מצוות, אינו מוכן עדיין לפתח את עולמו הרוחני, ומעדיף להיכנע לתאוות ורצונות גופו החומריים. אדם זה עדיין כבול לנפשו הבהמית ולתלות בחומר, ועל כן מנסה לענג את עצמו בכל עת באמצעות גורמים חיצוניים לו. הוא לרוב חי את חייו במרדף תמידי אחר ריגושים מהסביבה, ושרוי בתקווה תמידית כי משהו יתחדש בחייו, יפיג עבורו את השגרה ויעשהו מאושר.

כדי להבין אפשר לחשוב למשל על אדם שיבחר שלא לעסוק בפעילות גופנית, אלה רק ישב ויאכל כל ימיו – ברור שגופו לבסוף יתנוון, הוא ישמין ויפתח לעצמו בעיות, שיקשו עליו את תנועתו בעולם החומר.

כך גם יקרה לבסוף למי שיבחר שלא להזין את נשמתו במזון הרוחני לו היא זקוקה – מצוות ומעשים טובים של נתינה ("שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר").

פיתוח הנשמה, על ידי קיום המצוות והתגברות על תאוות חומריות, דורש מאמץ בתווך הקצר – אך הוא משתלם לאדם בתווך הארוך. רק כאשר אדם לומד לצמצם את תאוותיו החומריות במידה הנכונה, ומנגד מקדש את החומר בהתאם להוראות הבורא – בכך הוא בונה את עולמו הרוחני הפנימי, ומצליח לשחרר את תלותו בגורמים החיצוניים לו, כדי להיות מאושר. האושר האמיתי הוא זה הבא לאדם מבפנים - המילוי היכול להתקבל רק כתוצאה מעבודה עצמית, תוצאה של מאמץ רוחני, התגברות על היצר, והקרבה אישית נטולת אינטרס.

רוב האנשים מעדיפים לדבוק ביצרם, ומחפשים ללא הרף גירויים חיצוניים, שיספקו להם הנאה ותענוג מידיים במינימום מאמץ מצידם. אולם הנאות חומריות וסיפוקים חיצוניים חולפים באותה המהירות שהופיעו, והם מספקים הנאה רק בעת התרחשותם, וזמן קצר ביותר לאחריהם.

פעילויות כגון – קונצרט, הצגה, סרט, חופשה באי טרופי – מכונות בטעות בפי רבים כ"פעילות רוחנית", אך לאמיתו של דבר אלו גירויים חיצוניים בלבד, ומטרתם לספק לאדם עונג חיצוני, תוך שהוא נותר פאסיבי ואינו מתאמץ כלל.

בפעילויות אלו אין ממש עבור נשמתו של האדם, ומיד כשמסתיימת הפעילות המהנה, מתחיל האדם לחשוב מתי יוכל לקבל לעצמו את הפעילות הבאה, וכן הלאה והלאה במרדף ללא גבול.

העונג הרוחני האמיתי אינו בא בחינם, הוא דורש מאמץ בטווח הקצר ואינו משלם שכר מיידי, זו הסיבה שרוב האנשים פוגשים בו לעיתים רחוקות - למשל כאשר לוקחים על עצמם נתינה שאינם מורגלים בה, או נתינה שאין בה תמורה אישית מיידית – זוהי אותה תחושת סיפוק שחשים לאחר שעוזרים לאדם זר תוך הקרבה אישית של ממון או זמן (למשל נתינה של סכום נאה לצדקה מבלי שאיש יידע מיהו הנותן, וגם לא המקבל עצמו).

מי שחיי את חייו בדרך התורה, ומקיים את המצוות מתוך אהבה לקב"ה ושלא מתוך האוטומט או האינטרס האישי – חי באורות שכאלו בכל יום מימי חייו.

לעיתים אנשים פוגשים רב מקובל, או חוזרים מקבר של צדיק, וחשים את ה"הארה" שהי תחילתו של התהליך – זו ההתעוררות הפנימית של נשמתם, התחושה שנגעו לראשונה בפוטנציאל האושר האמיתי – ו"המתעוררים" אינם רוצים לוותר על תחושה זו עוד לעולם.

תורת ישראל דורשת מהיהודי לנהוג בשונה משאר בני האומות, ולעשות מאמץ יומי לגבור על מידותיו הרעות. לפעמים צריך הקב"ה להקשות קצת על היהודי כדי להעיר אותו, לכתת (למעוך) אותו כמו את הזית, כדי שיצא ממנו השמן הטוב והזך בדמות מצוות ומעשים טובים.

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" -
אַתָּה תְּצַוֶּה אותם להתאמץ, כדי שיכתתו הם את עצמם במצוות ובמעשי נתינה מרצון, וכך יצא מהם שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית של עשיית חסדים בעולם זה שנברא לכבודם, ובכוח המָּאוֹר שיצא מהם יאירו כל נשמות ישראל באור גדול ביותר, ונזכה כך לגאולה הסופית והשלימה במהרה בימינו ממש.