חכמי הדת המוסלמים מעולם לא הודו במקור הפגאני של העלייה לרגל למכה, אולם הם יודעים זאת, וזה מצוי במסורת.
קיים איזשהו מתח בהתייחסות האסלאם לטקס העלייה לרגל. זהו מתח דו-ערכי, הנובע מחד מהדיבר האלוהי לבצע את העלייה לרגל, ומאידך מהידע ביסודות הפגאניים הברורים הקיימים אצל בני ערב.
לכן מופעלת באסלאם מזה דורות מכונת אסלאמיזציה, שמטרתה לעטוף כל יסוד אלילי, שנקלט בדת המוסלמית, במעטה אסלאמי.
לקיחת יסודות פגאניים היא דבר רגיל באסלאם. במשך השנים והדורות נכנסו מדי תקופה טקסים חדשים פעילים למסורת העלייה לרגל. המעניין הוא, שלאנשים נותרה כמיהה מסויימת לנושא האלילות והטקסים האליליים.
לדוגמה - פולחן, שהיה קשור בשתי גבעות סמוכות למכה
על כל אחת משתי הגבעות היה אליל: אסאף ונאא''לה, ועפ"י המסורת הם נאפו. אסאף היה בחור, נאא''לה היתה בחורה. שניהם היו משבט ג''רהם. האגדה מספרת, שהם הזדווגו בכעבה, וכעונש הם הפכו לשתי אבנים. הטקס כלל, כנראה, אורגיות מין, או ריצה באיזור שתי האלילות הללו.
סיכום היסודות הפגאניים - האליליים של העלייה לרגל
1. פולחן הרים.
2. הקפות.
3. ריצה ממקום למקום (כמו הריצה בין שתי הגבעות).
4. נגיעה באבן והיצמדות אליה.
5. הקרבת קורבנות.
6. הקזת דם.
7. כניסה למצב של קדושה - אחראם, שכלל כמובן אי-תספורת, אי-תגלחת, אי-שטיפת הפה וכד''.
8. דבר נוסף, שאוסלם בימי מחמד, היה ריצה עם שחר של נוודים מאמינים להר ליד מנא. זוהי ריצה, שנעשתה לפני עלות השמש מטעמים של לא לסגוד לשמש.
9. אנשי הח''מס, שהצטוו לשמור על הכעבה. הם הורכבו מ3- השבטים המרכזיים במכה: כנאנה, ח''זאעה וקריש. הם לא נתנו להכניס אוכל לשטח הכעבה (כנראה מטעמים מסחריים), והם לא יצאו מטווח של 18 ק"מ ממכה.
10. בתקופת העלייה לרגל נהגו האנשים להיכנס לבתיהם דרך הגג, ולא דרך הדלת. מחמד ביטל נוהג זה, ואישר כניסה מן הדלת.
האיסלאמיזציה של עבודה זרה בקוראן, התיחסות לאבן שהיתה בית עבודה זרה גמור לביתו של האל כביכול
- "אללה ציווה על בני האדם לעלות לרגל אל הבית - כל אשר יוכל להגיע אליו" (פרשת אל עמראן 3 -, פס'' 97).
- "ועליתם לחוג ולבקר (בבית) אללה" (פרשת הפרה 2 -, פס'' 196).
- ""והשמע את האנשים את דבר העלייה לרגל, אשר יבואו אליך רגלים ועל כל (גמל) רזה שוקיים, יבואו מכל דרך רחוקה" (פרשת העלייה לרגל 22 -, פס'' 27).