מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - ()
בס"ד
מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה
מאמר מ'', תשמ"ט
על הפסוק "היום הזה ה'' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת לעשות
אותם, בכל לבבך ובכל נפשך". דרשו חז"ל (רש"י, תבוא, שלישית, ביתרו י"ג, י'') "בכל יום יהיו בעיניך
כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
ויש להבין, מה מוסיף לנו זה "כאלו היום נצטווית". ולמה לא מספיק בפשטות, כמו שהיה בהר סיני
קבלו אז התורה, אלא אנו צריכים לקבל על עצמנו "כאלו היום נצטווית עליהם". מה מוסיף לנו זה
בעבודה.
הנה בשער הכוונות (חלק ב'' דף ט'') אומר וזה לשונו "ענין הקריאת שמע והתפלה, שמתפללין בכל
יום תמיד ג'' פעמים, ערב ובקר וצהרים, בחול, ובשבת, ויום טוב. דע לך, כי יש הפרש ושינוי גדול בין
התפלות של חול, אל תפלת השבת, וראש חודש, ואל תפלת היו"ט, ואל חול המועד. ולא עוד, אלא
אפילו ביו"ט עצמם, אין תפלת חג הפסח שווה לתפלת חג השבועות. ולא עוד, אלא שבימי החול
עצמם יש שינוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום של אחריו. ואין לך שום תפלה, מיום שנברא העולם
עד סוף העולם, שתדמה לחברתה. ואין אדם דומה לחבירו, ויתקן זה מה שלא תתקן זה. לפי שתכלית
מצות התפלה היא לברר הבירורין של ז'' מלכי אדום, שמתו. ובכל יום ויום, ובכל תפלה ותפלה
מתבררים בירורי נצוצות חדשות".
ובכדי להבין את ענין השבירה שהיתה בז'' מלכי אדום, שאנו צריכים לבררם ע"י תורה, ומצות,
ותפלה, אנו צריכים לזכור את ב'' דברים, הידועים לנו:
א) מטרת הבריאה,
ב) תיקון הבריאה,
שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ותיקון הבריאה הוא,
שבעת שיקבלו את הטוב ועונג, שלא ירגישו את ענין הבושה מחמת שינוי צורה, שיש בין המקבל
להמשפיע. והעצה היא, שנעשה תיקון, ש"על מנת לקבל לעצמו" כבר אין האור מאיר. לכן בזמן
שהאדם נמצא משוקע בכלים דקבלה עצמית, שורה עליו בחינת העלם והסתר, ואינו מסוגל להרגיש
את החשיבות של הקדושה, היות שקדושה שורה דווקא במקום שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו.
אולם מטרם זה, כלומר, שכל זמן שהוא עדיין לא זכה לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו שורה אור
העליון, אז האדם מוכרח לקבל הכל באמונה. היינו להאמין בה'', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב
ומטיב. ולהאמין בגדלות ה'', "בגין דאיהו רב ושליט". ולהאמין שזו זכיה גדולה, בזה שמשמשים למלך
גדול, וענין זה, להגיד שזו זכיה גדולה, אין הפירוש להגיד בפה, אלא האדם צריך להרגיש הנאה גדולה,
בזה שהוא משמש את מלך גדול. כלומר, מתי האדם יכול לומר, שהוא משמש מלך גדול, זהו בזמן שיש
לו הנאה גדולה. ואם עדיין לא מרגיש הנאה, מזה שהוא משמש את המלך, זה סימן, שהוא עוד לא בא
לידי מדרגה, שיאמין, שהוא משמש מלך גדול.
ואנו צריכים להאמין למה שכתוב "ומלכותו בכל משלה". שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאין שום כח אחר
בעולם, אלא שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים. והקדושה מחיה את הקליפות. שאין להקליפות
שום חיות, אלא מה שהקדושה נותנת להם. וזהו מה שכתוב "ואתה מחיה את כולם". והפירוש
"ומלכותו בכל משלה" הוא, שמלכות דאצילות נותנת חיים להם, אחרת לא היו יכולים להתקיים.
ולפי זה יוצא, מה שאנו לומדים, זה שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיקבל תענוג, הוא מוכרח לקבל
תענוג והנאה, אחרת אין לו זכות קיום בעולם. כלומר, הגם שנעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל
לעצמו, שאין הטוב ועונג מגיע לשם, אבל בכדי שיתקיים הרצון הזה, שאם יתבטל, לא יהיה מה לתקן,
לכן, בכדי שיתקיים, הוא מקבל חיות מועטת, שלא יתבטל. וזו החיות שהם מקבלים, באה מכח שבירת
הכלים, שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, כדי שיקבלו חיות, שלא יתבטלו.
ובא
הוספת תגובה
