בס"ד
ט'' באב - שמחה ונחמה
"מִזְמוֹר, לְאָסָף: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ; שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.נָתְנוּ, אֶת
נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ, לְחַיְתוֹ-אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם, כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאֵין
קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ. עַד-מָה יְהוָה, תֶּאֱנַף לָנֶצַח; תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ, קִנְאָתֶךָ.
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ:"
(תהילים, ע"ט, א''-ו'')
האריז"ל בספרו ''שער הכוונות'' שואל: מדוע לאחר חצות היום של ט'' באב נוהגים להקל במנהגי האבלות, בתפילת המנחה
אומרים פסוקים של נחמה, ומותר לקום מהארץ ולהתפלל כשיושבים על הספסלים?,
הרי לפי המסופר בגמרא הגויים
הציתו את האש בהיכל בית המקדש לאחר חצות היום של ט'' באב. לפני זה הם היו עסוקים בבזיזת האוצרות וחילול הבית.
כלומר ע"פ הגמרא החורבן הסופי של בית המקדש החל באותו זמן שישראל נוהגים להקל בענייני מנהגי האבלות של
ט'' באב. למרות שלכאורה היה צריך להחמיר בהם - כי אז התחיל השלב הסופי של חורבן הבית, פרצה האש.
האריז"ל מביא גם את שאלת הגמרא במסכת קידושין על מזמור ע"ט בתהילים, מזמורו של אסף שמספר על חורבן
בית המקדש וההרג וההרס שזרעו הגויים בירושלים - מדוע מתחיל במילה מזמור? יותר ראוי היה להתחיל ב''קינה'',
או ב''בכי'' או ''נהי'' לאסף.
הגמרא מסבירה שכשהיהודים ראו את האש שפורצת בבית המקדש, שמחו שמחה גדולה ואמרו שירה. כי בתחילה
כשפרצו הגויים לירושלים והחלו להרוג יהודים חששו שזהו סופם של היהודים שבעוונותיהם הביאו על עצמם את
חרון אפו של ה''. אולם כשראו את בית המקדש נשרף והבינו כי הקב"ה שופך את זעמו על ''העצים והאבנים'' הבינו
כי הקב"ה אינו חפץ להשמיד את כל היהודים וכמו שהתקיימו נבואות הזעם, כן עתידות להתקיים נבואות הנחמה
ועתיד הקב"ה לגאול את עמו ולחדש את בנין בית המקדש. מתוך החורבן והגלות תבוא הגאולה והתקומה.
מה גדולה אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, למרות שהם בחטאיהם גרמו לחרון אף, הקב"ה משמיד את ביתו
וחס על בני ישראל.
חיזוק לזה ניתן למצוא בסיפור הגמרא על הכרובים שבבית המקדש, הכרובים שהיו על ארון הקודש, היו סימן
לאופי היחסים שבין הקב"ה לכנסת ישראל. כאשר הכרובים פנו זה לזה היה סימן כי הקב"ה קרוב ומאוחד עם
כנסת ישראל, כאשר הכרובים הפנו עורף זה לזה הבינו כי הקב"ה רחוק וכועס על כנסת ישראל. והנה כשפרצו
הגויים לבית המקדש והוציאו את הכרובים ראו כולם שהם פונים זה כלפי זה והם משולבים זה בזה סימן לקרבה
ואחדות של הקב"ה עם כנסת ישראל. וכי החורבן והגלות הם רב שלב דרך לגאולה העתידה.
סיבה נוספת לנחמה של ט'' באב לאחר חצות היום. היא במדרש כי ביום שבו חרב בית המקדש נולד מושיען
של ישראל, משיח צדקנו (מכאן מקור המנהג לקרוא לילד שנולד ביום ט'' באב, מנחם). בד בבד עם החורבן
והגלות, צומחת לה הגאולה העתידה. וזה הטעם לקידוש הלבנה במוצאי ט'' באב. לבשר ללבנה ולישראל,
שהם עתידים להתחדש.
"כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון
ושמחה, שנאמר "כה אמר ה'' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה
לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" (זכריה ח,יט). (הרמב"ם, משנה תורה, סוף הלכות תענית)
(ע"פ הרבי מליובאוויטש - שערי המועדים - חודש מנחם-אב)
הוספת תגובה
