פרשת משפטים ● מילים שכאלה…

19/02/2017 08:50
פרשת משפטים ● מילים שכאלה… (הגדל)

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ● כבודו של גנב ● חמור נופל בדרך ● כל אדם ופסוקו ● חוק ההלוואה הצמודה ● דברים על פרשת השבוע, המאירים את חיינו העכשויים לאור המקורות

 

יש מילים בפרשתנו, הנותנות את הטון ומעניקות לה צבע וניחוח מיוחד. זו, לכאורה, פרשה פרוזאית מאד, העוסקת ב"זוטות" שבחיים. תוכנה אינו מורכב מסיפורי נסים, מסעות או מעמדות נשגבים, דוגמת הפרשיות הקודמות. היא, לעומתן, עסוקה בהנחת היסודות החברתיים למדינה, העתידה לקום ביום, בו יתנערו בני ישראל מאבק המדבר ויכבשו את ארץ כנען. היא דנה במשפט, שישרור בה. מטרתה, להורות כיצד לטפל בגנב, בשור המשתולל בחוצות, במכה רעהו או מזיק לרכושו, המקלל אביו, במוצא אבידה, בדיני הלוואה, באיסור השוחד והשקר - בכל הסבך החברתי, שמעלה מציאות החיים האפורה.

ועם זאת, אין זו מסכת חוקים יבשה. אין היא באה לדאוג רק לסדר הציבורי, לשמור על ה"שקט התעשייתי" בקרב נאמניה. גם הניסוח של הפרשה אינו פורמלי ומקצועי סתם. בפסוקי הפרשה שזורות מילים, המוליכות גלי חום אנושי אל לב החוקים. מילים, המצביעות על התעניינות החוק גם באדם שמאחורי המעשים שנעשו, אם באדם החוטא, אם באדם הנפגע. מטרתן לעורר מודעות מוסרית בלב הקורא-הלומד, ובכך להפוך את הבריות ל"מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת" (ספר החינוך מצווה סו).

זהו, אפוא, חוק מחנך, חוק, שאינו נובע מאופי העם ומתרבותו, כי אם להיפך, מבקש לעצב את האופי לאור הסטנדרטים שלו.

זו היא פרשת "משפטים" מתוך ארבעת פרקיה (שמות, פרקים כא-כד) שלפנו מספר דוגמאות לתזת "ההלכה והמילה המחנכת".

כבודו של גנב

מהו עונשו של גנב בפרשתנו?

"שנים ישלם" (שמות כב, ג).

כלומר, כפול מערך הגניבה. אם, למשל, היתה הגניבה יהלום בשווי עשרת אלפים שקל, ישלם הגנב סך של עשרים אלף שקל. וכך, בכל חפץ גנוב, יהא זה "משור ועד שה", מגבת, מכונית ואפילו תפוחים מפרדס בצד הדרך. תמיד - "שנים ישלם".

הסיבה המחנכת פשוטה. יחוש נא הגנב את אשר זמם לעשות לרעהו. ירגיש עתה את הטעם המר של חסרון כיס באותו סכום, שחש הנגנב בעטיו. אולי יעוררו צעד זה להבין לעוגמת נפשו של הזולת. אולם, כאשר גונב השור גם טובח אותו, או מוכרו, אזי הוא נדרש לשם פי ארבעה ולעתים פי חמישה (שם כא, לז).

מדוע החמרה זו בהטלת העונש? אומר לנו רבי עקיבא:

"מפני מה אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה? מפני שנשתרש בחטא" (מסכת בבא קמא סז, ב).

ביאור הדברים: אפשר לגנוב חפץ אחד כמה פעמים, בזה אחר זה. כל פעולה, המרחיקה יותר את החפץ הגנוב מרשות הבעלים, היא תוספת גניבה, משמע תוספת חטא, הגנב, הקושר את השור כדי לשחטו, העמיק ברגע זה את מעשה הגניבה. כאשר הוא שחטו בפועל, הוסיף עוד על גניבתו, ומתחייב בתשלום נוסף. כך מבטא הפסוק את ערכו של כל מעשה ומעשה.

ועוד פרט מעניין, מאלף ומחנך. החוק מבדיל בין הגונב שור וטובחו, המשלם פי חמישה, לבין הגונב שה, המשלם רק פי ארבעה. מדוע?

נטה אוזן לרבן יוחנן בן זכאי:

"הקב"ה חס על כבודן של הבריות. שור - לפי שהוא הולך ברגליו, משלם חמישה, שה - לפי שהוא טוענו על כתפו, משלם ארבעה" (מכילתא יב).

כלומר התבזותו של גונב השה היא נקודה לזכותו ביום הדין. בשעת הגניבה נשא אותו על כתפיו כדי לברוח במהירות, וודאי עורר את לעגם של הבריות. ישלם נא פחות, כי חסה התורה על כבודו של ה... גנב.

כל אדם ופסוקו

לא ייאמן! שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.

לא על מצוות שבת החמורה, אף לא על החובה לעבוד את האלוקים, על איסור הרצח או על חטא הגזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו - שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.

במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע או להפעיל את המאמין.

והנה, במצוה "קלה" זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו מרבה התורה בצווים, ופקודותיה פזורות בחלקיה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה פעם או פעמיים.

וזאת לזכור, אין התורה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהימנע מלהציק לו, כמובא בשני הפסוקים בפרשתינו: וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שם כב, כ); "וגר לא תלחץ" (שם כג, ט). היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק (דברים י, יט) הבא:

"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אם נעיין גם בספר ויקרא נמצא כי התורה מוסיפה דרישה נוספת לאהבת הגר: "ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט, לד).

והחזרה המרובה הזאת נראית - במבט ראשון - מוגזמת וללא כל פרופורציה לדרישה במצוות אחרות.

אולם, הבה נודה שהיא מחויבת המציאות. היא מאירה פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם, המבוסס בחברה, כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות במלים של הגינות, מלים בהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.

השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמא קלאסית. האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי על אף סלידתו העמוקה מן הכושי והתעמרותו הגסה בו. זה אופיינו. מילים של הומניות, של שוויון בפינו לחוד, ומעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כוח כלפי החלש.

אזהרותיה המרובות של התורה הן בהחלט במקומן.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? לגרום לו שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.

"וגר לא תלחץ", מלמדת אותנו התורה ומנמקת את בקשתה: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט).

ומבהיר רש"י (עפ"י המדרש) את ההנמקה:

"כמה קשה לו, כשלוחצים אותו." (שם). בדברי הסבר אלו, מפנה אותנו הפרשן הנאמן אל הזכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, הדיכוי וההשפלה, שהיו מנת חלקנו. הפעלת זיכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר - האב טיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה - ותגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

אולם, רבים הם האנשים, שלא ניתן לחנכם על ידי הפניה אל סבל העבר, אין לסבל האישי הזה כל משמעות חינוכית בעיניהם. להיפך, הצרות והצער, שהיו מנת חלקם בעבר, אטמו את לבם, הקשיחוהו והקהו כליל את רגשותיהם. אוזנם אינה קולטת עוד את זעקת הסובל והנאנח, ולא עוד, אלא כשתבוא ההזדמנות לידם, ירדו הם בפרך בנתונים למרותם, באותה מידת אכזריות, ממנה סבלו הם עצמם בעבר.

אדם כזה חייבים לחנכו בהתרסת נגד. לשם כך משמיטה התורה בפסוק האחר, המופיע בפרשתינו, מילים משמעותיות, המופיעות בפסוק שצוטט לעיל:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כב, כ).

המילים "ואתם ידעתם את נפש הגר" מושמטות בפסוק זה. כאן מדברים אל הבריות, שנפש הגר הסובלת אינה אומרת להם דבר. כאן מסביר רש"י בצורה שונה את תביעת התורה:

"אם הוניתו - אף הוא יכול להנותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך" (שם).

או בהשמעת איום מפורש יותר: "אתה, שגר היית בארץ מצרים, ראית, מה עלה בגורל מדכאיך המצריים. זכור זאת, כאשר תבוא לנצל את הכוח והעצמה, העומדים לרשותך, כדי לדכא חסרי ישע..." (עפ" הרמב"ן).

כך העניקה התורה לכל אדם את פסוקו, ולכל אחד את השפה, אותה הוא מבין.

כפול שנים

הנה עוד מילים המלמדות הרבה. הן נוגעות למעשה, בעצב רגיש, כאוב ונעלם מעינו ומלבו השטחיים של האדם.

כך נאמר בפסוק:

"כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו" (שם כב, כא-כב).

לפנינו האיסור החמור של פגיעה, ולו הפעוטה ביותר, באלמנה וביתום. העובר עליו, עונשו כבד מאד, הפרשנים חשו בכפל לשון, החוזר על עצמו שלוש פעמים והדורש הסבר: "ענה תענה", "צעק יצעק", "שמע אשמע".

הרי דבריו של רבי מנחם מנדל מקוצק (מגדולי הדעת, חריפי השכל ומעמיקי ההגות, שהקימה התנועה החסידית - 1787-1859):

אדם, הפוגע בזולת ומענה אותו, אם בדברים אם במעשה, גורם לו עוול ומפח נפש. הדבר אסור לכל הדעות. אולם, המענה אלמנה או יתום גורם להם צער נוסף - צער על הבעל או האב, שהלכו לעולמם. "לו היו בעלי או אבי בחיים", כואבים האלמנה והיתום, "כי אז לא היו נוהגים בנו כך". הצער הוא, אפוא, כפול - "ענה תענה". ברור הוא, שאם יפנו במצוקת נפשם אל האלוקים, תהיה זו פנייה, שכאבה כפול - "צעוק יצעק אלי". זו, תגרור גם תשובת אלוקים כפולה, שכן תמיד היא באה במידה כנגד מידה - "שמוע אשמע".

כך מעלה כפל המילים אל התודעה רגשות נעלמים. רגשות, שאנו נדרשים להתחשב בהם.

חוק ההלוואה הצמודה

שש עשרה מילים כתבה התורה בבואה ללמד את מצוות ההלוואה: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שם כב, כד).

חלק מהן, נראות מיותרות.

שכן, כדי ללמדנו חובת ההלוואה, די במחצית משפט זה, שינוסח כך: "הלוה כסף את העני, ולא תהיה לו כנושה", אולם, המילים הנוספות יוצרות מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. היהודי, שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד ממנו, שאין הוא - העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה - העילית החברתית האידיאלית. האלוקים מודיע לו: לא עמך הוא העני, אלא עמי הוא.


"אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו רואה קרובו נטמן מפניו שהוא מתבייש להשיח עמו לפי שהוא עני... ואם היה עשיר הכל נדבקים בו ואוהבים אותו... אבל הקב"ה אינו כן מי הם עמו העניים. רואה לעני ונדבק בו. רצונך לידע ראה מה כתיב (ישעיהו טו, א) "כה אמר ה' השמים כסאי" מה כתיב אחריו (שם ב). ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (מדרש רבה שמות לא, יג).


ואתה, שנדמה לך, שהישגי הממון והכוח מעניקים לך זכויות יתר, נדרש כאן להלוות כסף למעוטי יכולת שהם עמי, הקרובים אלי ביותר, דווקא בגלל עוניים: "כי אל זה אביט, אל עני ונכה רוח" (שם).

די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחס המלווה ללווה. בעצם, את גישת כל מגיש שירות לנזקקים לו.

מילה נוספת, המתנגנת בפסוק זה, הינה המילה "את העני עמך". ושוב קלטו חז"ל את המסר: "את העני עמך - הווה מסתכל בעצמך, כאילו אתה עני". (מדרש תנחומא משפטים, טו).

"עמך", הינה הדרישה להזדהות רגשית עם הפונה לעזרה. לא רק לחוש לעזרתו, כי אם גם לחוש את מצוקתו. "כאילו אתה עני". ההלוואה היא, אפוא, הלוואה צמודה. צמודה להשתתפות בצער הלווה, שחייב המלווה לטפח באותה שעה בלבו.

כך מצאנו, שנהג אחד מגדולי ישראל במאה הקודמת. בליל חורף רוסי נקש על דלת ביתו של גביר העיירה. בעל הבית הופיע בפתח, בלבוש קל, והזמין את הרב פנימה אל הבית החם והמוסק.

הרב סירב. וכך אולץ העשיר להאזין על המפתן לבקשת הרב, שדרש סכום כסף גדול כדי לקנות עצי הסקה לבית העניים שבעיירה. הלה הסכים מיד לבקשת הרב. משנכנסו וישבו בסלון החמים, שאל בעל הבית את הרב:

"מדוע הכרחת אותי להאזין לדבריך מחוץ לבית, כשכולי רועד מקור"?

"רציתי", השיב הרב, "שתחוש קור מהו. ליד האח הבוערת לא תשכיל להבין, עד כמה סובלים אחיך בפרברי העיר".

ואת החובה לנהוג כך למד מתוספת מילה זו לפסוק.

חמור נופל בדרך

סודה של פרשת "משפטים" מתגלה היטב בפסוק הבא ובהלכות המוסקות ממנו:

"כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו... עזב תעזב עמו..." (שם כג, ה).

מקבילה לפסוק זה אנו מוצאים בספר "דברים" (כב, ד):

"לא תראה את חמור אחיך, או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו".

בתלמוד לומדים מפסוקים אלו הלכות רבות. הלכות, היוצרות מסכת שלימה ומקיפה של תורת העזרה לזולת, שנקלע לקשיים.

אנו, לצורך דיוננו, נעמוד על שני פרטים.

מתוך עיון מדוקדק בכתובים הסיקו חז"ל, כי מדובר בהם בשתי חובות שונות. חובת פריקת משא הבהמה, הרובצת על הקרקע באפס כוח, וחובת עזרה בטעינה על גב החמור, העומד שוב על רגליו, והכנתו לדרך.

והיה, אם נזדמנו שתי המצוות יחד, בבת אחת, כגון שני חמורים - אחד רובץ תחת משאו, והשני מצפה להטענה, חובת הפריקה, במקרה כזה, קודמת לחובת הטעינה של הבהמה השניה. וזאת, משום שעל ידי פריקת המשא מגב הבהמה, מקיים האדם מצווה נוספת של מניעת צער בעלי חיים, אף היא מצווה מן התורה.

עתה, שימו לב!

ההלכה האחרונה עשויה להשתנות. יכול להיווצר מצב, בו יהיה האדם חייב לנהוג בצורה הפוכה, כלומר קודם לעזור בטעינה ורק לאחר מכן בפריקה. הידעתם מתי? כאשר הנחלץ לעזרה שונא את בעל החמור, המצפה, שיעזרו לו בטעינה.

במקרה כזה פוסקת ההלכה, על הנחלץ לעזרה לנטוש את החמור הכושל ולעזור לשונאו להטעין את המשא, למרות שבפריקת הבהמה יקיים שתי מצוות. מדוע? שואל התלמוד. מדוע במקרה, שקיימת שנאה, דורשת ממני ההלכה קודם להגיש עזרה לשונא?

והוא משיב:

"לכוף את יצרו עדיף" (בבא מציעא, דף לב, ב).

אנו עוצרים ליד מילים אחרונות אלו, ולעינינו נפרשת התפישה ההלכתית על מושגים כמו צדק, משפט, יושר וכל השאר. זו תיאוריה, השונה מהותית מהשקפת משפט העמים על המושגים האלו. הבה נעמיד אותן, אפוא, זו מול זו.

הצדק המשפטי הטבעי, מגמתו להגן על האדם ועל רכושו מפני התנכלויות הזולת או החברה. מטרתו העליונה: תן לכל אדם את שלו; דאג, שיישמרו זכויותיו הצודקות. זו מהותו - לשמור על גבולות הצדק והיושר לבל יפרצו. הגישה היא מעשית, נכונה, ואין לה כל יומרות מחנכות.

אולם, בהלכות העזרה לחמורים נופלים, אנו מבחינים במוטיב נוסף, היוצר תיאוריה שונה לחלוטין.

כי בעוד שלאור ההשקפה המקובלת בדבר הצדק הטבעי, חייב אני תמיד לעזור בתחילה לפרוק את משא הבהמה הכושלת (ובכך גם למנוע את צערה, בנוסף להושטת העזרה לבעל הבהמה). ובעוד שחובה זו - בהתאם להשקפה האמורה - הינה תמידית ואינה תלויה כלל ברגשי לבי, בשנאותי ובאהבותי - מגמישה ההלכה חובה זו דווקא בהתאם לנטיותי, אבל - בצורה הפוכה. ההלכה מתאימה את עצמה ליצר השנאה, שעלי לכוף ולשנות. כי הצדק ההלכתי הוא לא רק משפטי, כי אם גם מוסרי. יעדו העליון: חינוך האדם ועיצובו מחדש.

וכפיית הלב להושיט עזרה, דווקא לשונא. בכוחה להקהות עוינות זו, ולפתוח פתח ליחסים משופרים יותר.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

פרשת בשלח ● להביט אחורה בערגה
פרשת שמיני ● מוות בעת שמחה
פרשת ויקרא ● לשוב אל העם
פרשת פקודי ● סכל בבית-מרקחת
פרשת וארא ● שיעור בהנהגה
פרשת ויחי ● טפח ממידותיו של המשיח
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |