תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

על אלה אני בוכיה ● תשעה באב

28/07/2012 22:25
על אלה אני בוכיה ● תשעה באב (הגדל)

אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד ● אולם אם אנו עדיין מבכים את האובדן, הדבר מלמד שאנו קשורים אליו. לא ויתרנו. הדבר עדיין קיים ● מתחת לדמעות, מסתתר חיבור ● וליתר דיוק, הדמעות מעידות על החיבור ● אם אנו בוכים, הדבר מלמד שאנו מחוברים ● הדבר מלמד שעוד נזכה במהרה לאורו

 

בשבוע הבא נקרא בהפטרה, את אחד הפרקים היותר מפורסמים בתנ"ך, מדבריו של הנביא ישעיהו (מ, א-ב):
 
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ...
 
מה פשר המונח לֵב יְרוּשָׁלִַם? האם לירושלים יש לב?. אנו יודעים שלבני אדם יש לב (בכל אופן, צריך שיהיה...), אך מעולם לא שמענו כי לעיר יש לב.

ירושלים היא עיר הקודש והמקדש, בה שכנו בתי המקדש (הראשון והשני). בה שוכן הכותל המערבי. היא עיר מלאה חכמים וסופרים, בתי כנסת ובתי מדרש, אך ממתי שמענו שיש לה לב?
 
בפשוטם של דברים כוונת הנביא שננחם את ירושלים ונדבר על "לבה" דברי ניחומים, מונח-מושאל מסגנון היחס לבני אדם – "לדבר על ליבו". [הנבואה שם היא נבואה של נחמה לירושלים.]
 
אולם, שמעתי רמז נפלא משמו של הרה"ג ר' ישראל מאיר לאו שליט"א. לדבריו יש בדברי הנביא רמז מאלף לדורות, הנוגע לזכרון ירושלים לדורי דורות.
 
ובכן, בדרך רמז יש לקרוא את הפסוק בצורה הבאה: דַּבְּרוּ עַל: לֵב – יְרוּשָׁלִַם. מאי משמע?
 
הנביא נותן לנו עצה כיצד נזכור את ירושלים לדורי דורות. היאך נעשה זאת? על ידי כך שנבין כי ירושלים היא הלב.
 
"דברו על", דברו על כך שירושלים היא היא ה"לב" של כולנו. דַּבְּרוּ עַל: לֵב – יְרוּשָׁלִַם.
 
דברו על המרכזיות שיש לירושלים (על כל משמעותה הרוחנית) בחיי עם ישראל.
 
דברו על כך שירושלים היא נשמת אפינו ורוח חיינו.
 
ככל שנקדיש יותר תשומת לב, התבוננות ומחשבה, למרכזיותה של ירושלים בחיינו, כך נזכור אותה לנצח.
 
ואכן, במעגל השנה כולה, אנו מזכירים את ירושלים ללא הרף.
 
מדי יום בכל תפילת "שמונה-עשרה" אנו מקדישים חמש (!) ברכות, שמוקדשים לבקשה לגאולה העתידה ולבניין ירושלים. ואילו הן: תקע בשופר. השיבה שופטינו. ולירושלים עירך [תשכון בתוך ירושלים עירך – לנוסח הספרדים]. את צמח דוד. רצה – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. [ברכת "ראה  נא בענינו.. וגאלנו גאולה שלימה", אינה מתייחסת לגאולה העתידה, אלא לגאולה מהצרות הנוכחיות. ראה רש"י מגילה יז ע"ב ד"ה אתחלתא.]
 
כך, אף בברכת המזון, מוקדשת הברכה השלישית כולה לבקשה על הגאולה העתידה. רַחֵם נא ה' אלוקינו עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ... וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. [וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ - לנוסח הספרדים].
 
כך אף ישנם אזכורים רבים נוספים במהלך השנה כולה לעניין ירושלים.
 
ליל הסדר שעוסק כל כולו ביציאת מצרים, מסתיים [בסימן "נרצה"] בארבעת המלים הבאות: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם הַבְּנוּיָה.
 
תפילת נעילה שמסיימת את יום הכיפורים, יום המחילה והטהרה של ישראל, מסתיימת אף היא במשפט זה - לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם.

זוג יהודי עומד תחת החופה, ביום המרגש והשמח ביותר בחייו, והחתן שובר כוס. מדוע? אחד הטעמים שנאמרו בעניין, הוא שהדבר בא להזכיר את חורבן ירושלים. זאת על סמך הפסוק (תהלים קל"ז, ה'-ו') "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". ירושלים צריכה להיזכר ב"ראש שמחתי", בשמחה "הראשית".
 
כך גם, בדירה בה אנו גרים אנו מחויבים להשאיר אמה על אמה שאינה מסוידת, לזכר חורבנה של ירושלים. (ואכמ"ל בפרטי הדינים בזה.)
 
וכך, במקומות רבים ונוספים.
 
זוהי אם כן, עצתו של ישעיהו הנביא: ככל שתדברו ותעסקו יותר ויותר בעניינה של ירושלים, כך יבין העם ויחדיר ללבו את מרכזיותה של ירושלים. את העובדה כי ירושלים היא ה"לב". כך היא תיחרט בלבו לנצח נצחים, וגם אחר אלפיים שנות גלות זכרה לא ימוש מאיתם.
 
והנה, בתקופה זו, תקופת בין המצרים, אנו עסוקים ראשינו ורובינו באבלות על חורבן הבית. כשה"שיא" יהיה – אם לא נזכה לביאת משיח – בתענית תשעה באב (שבשנה זו נדחית ליום א', י' באב).
 
לכאורה יש להבין, במה מתייחדת תקופת-אבלות זו. הלא במשך השנה כולה אנו מזכירים את ירושלים ללא הרף, כאמור, מה אם כן מיוחד באבלות של תקופה זו?
 
בפשטות, נראה כי בתקופה זו אנו מתייחדים לחלוטין בעניינה של ירושלים. היא לא רק "מוזכרת" אלא היא היא מרכז תשומת-הלב.

אולם, כמדומה שקיים שוני מהותי ושורשי, בין הצורה בה אנו מתייחסים לירושלים במהלך השנה כולה לבין הצורה בה אנו צריכים להתייחס אליה בתקופה זו.
 
נחדד את ההבדל במשפט אחד, ונבאר אותו.
 
במהלך השנה כולה, אנו עוסקים בעתיד. בתקופה זו אנו מתמקדים בעבר.
 
כשאנו עוסקים בעניינה של ירושלים, אנו יכולים להתייחס לעניין משתי זוויות שונות. מה שהיה, ומה שיהיה.
 
אנו כולנו מצפים לגאולה העתידה שתבוא במהרה בימינו. אנו מצווים לצפות לה ולייחל לה. אנו כמהים לה בכל לבנו ונפשנו.
 
לא נזדקק כרגע לסדר הדברים בגאולה העתידה. אולם ברור, שבנין הבית השלישי מהוה נקודה משמעותית ומרכזית מאוד בגאולה העתידה.[בנוסף לדברים רבים שיתרחשו בגאולה העתידה, מעבר לביאת המשיח, כמו תיקון העולם, תחיית המתים, ועוד, ואכמ"ל בעניינים אילו.]
 
במהלך השנה כולה, תפילותינו נושאות אופי של כמיהה וציפייה. בתפילות אנו מבקשים ומייחלים בכל לב לגאולה העתידה. החסר העכשווי מוליד בקשה וציפייה עמוקה לשינוי עתידי.

ולכן, בתפילות אין אנו מזכירים את החורבן שהיה, אלא רק נושאים עיניים לגאולה העתידה.
 
כמדומה, כי ניתן לבדוק בכל התפילות (של השנה כולה) שעוסקות בבניין ירושלים. ושם ניווכח לראות, כאמור, כי התפילה מתייחסת לעתיד (וגם אם העבר מוזכר, הריהו מוזכר כסיבה וכהקדמה לבקשה על העתיד).
 
למשל, תְּקַע בְּשׁופָר גָּדול לְחֵרוּתֵנוּ, וְשא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּותֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפות הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. הברכה ממוקדת כל כולה בבקשה על העתיד.
 
כך גם, אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנו תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּום וּמְצַפִּים (תָּמִיד) לִישׁוּעָה. גם כאן, הברכה ממוקדת כל כולה בבקשה על העתיד.
 
וכך גם ביתר האיזכורים, במהלך השנה.
 
לעומת זאת, בתקופה זו, אנו עסוקים בעבר, במה שהיה.
 
בתקופה זו אנו מצווים להתאבל על חורבן הבית, ולגבי דינים רבים קיימים לגבינו דיני אבלות ה"י.

איסור אכילת הבשר, איסור הכיבוס, ועוד, הם ממנהגי האבלות בהם אנו מחויבים לנהוג בתקופה זו.
 
בתקופה זו אנו מעלים ומציפים אל "מעל לפני השטח", את האבדה הגדולה של עמינו בחורבן הבית, את צער השכינה ואת קושי הגלות, את כל הקשיים שנובעים כתוצאה מהחורבן, וכו'.
 
לכן אנו קוראים את מגילת איכה, שהיא מגילת החורבן. ולכן אנו גם אומרים "קינות" בהם אנו מקוננים ומבכים את חורבנה של ירושלים, ומעלים על נס את משוש-לבנו ששבת.
 
הביטו בברכה הבאה - תפילת "נחם" – אותה אנו מוסיפים בתפילת העמידה במנחה בתשעה באב. ראו כיצד הצורה בה אנו מתייחסים לירושלים בתפילה זו, שונה לחלוטין מהצורה בה אנו מתייחסים לירושלים בתפילה של השנה כולה.
 
נַחֵם ה' אֱלהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּון וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁומֵמָה, הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעונותֶיהָ, וְהַבְּזוּיָה מִכְּבודָהּ, וְהַשּׁומֵמָה מֵאֵין יושֵׁב, וְהִיא יושֶׁבֶת וְראשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלּא יָלָדָה, וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיונות, וַיִּירָשׁוּהָ עובְדֵי זָרִים, וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל לֶחָרֶב, וַיַּהַרְגוּ בְּזָדון חֲסִידֵי עֶלְיון, עַל כֵּן צִיּון בְּמַר תִּבְכֶּה, וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קולָהּ, לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם, כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנותָהּ, כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חומַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוד אֶהְיֶה בְּתוכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּון וּבונֵה יְרוּשָׁלָיִם.
 
תפילה זו שנאמרת בתשעה-באב משקפת בצורה החדה ביותר את ההבדל בין צורת ההתייחסות לירושלים במהלך השנה כולה, לבין צורת ההתייחסות בתקופה זו. כולה מלאה באזכורים של "מה שהיה", של החורבן הנורא, של "הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁומֵמָה", של הריגת "חסידי עליון".

הנה כי כן, זוהי עבודתנו המרכזית בתקופה זו. לבכות ולהתאבל באמת. להבין היטב את עוצמת החורבן והקושי. לבכות את חורבנה של ירושלים באמת ובתמים.
 
[נעיר, כי אומנם נכון וגם במהלך השנה אנו נוהגים במנהגים מסוימים שהם זכר לחורבן ירושלים, כמו מנהג שבירת הכוס הנ"ל, ומנהג השיור של אמה על אמה הנ"ל, אולם, כמדומה, כי בנוסח התפילה הדגש הוא יותר על העתיד, וכנ"ל.]
 
לסיום הדברים נדגיש כי אומנם אנו מחויבים לבכות ולהתאבל, כאמור. אולם, גם הבכי והאבל שלנו מסוך ומזוג בתקווה ובנחמה.
 
ברכת "נחם" אותה הזכרנו קודם, כברכה שמשקפת את החורבן הנורא. מסיימת אף היא בנחמה - בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּון וּבונֵה יְרוּשָׁלָיִם.
 
מה משמעות העניין? נאמרו בזה מספר ביאורים, אנו נביא את אחד מהם.
 
כשאדם בוכה על דבר מסוים שאבד לו, משמע הוא עדיין שייך אליו.
 
ההגדה ההלכתית של מצב "יאוש" באבידה ובגזילה, הוא כשהאדם משלים עם אובדן ממונו, ואומר "וי ליה לחסרון כיס", (ראה בבא מציעא כג ע"א).

אם השלמנו עם האובדן, סימן שהדבר אבוד. אולם אם אנו עדיין מבכים את האובדן, הדבר מלמד שאנו קשורים אליו. לא ויתרנו. הדבר עדיין קיים.
 
מספרים על הקיסר נפוליון בונפרטה, שראה יהודים בוכים בליל תשעה באב באחת מערי רוסיה. הוא שאל לפשר הבכי, והסבירו לו כי היהודים בוכים על מה שעוללו להם הרומאים לפני אלף ושמונה מאות שנה, כשהחריבו את בית מקדשם והגלו אותם מארצם. התפעל נפוליאון ואמר: עם שיודע לחיות את עברו, ללא ספק יזכה למלא את עתידו!
 
מתחת לדמעות, מסתתר חיבור. וליתר דיוק, הדמעות מעידות על החיבור.
 
אם אנו בוכים, הדבר מלמד שאנו מחוברים. הדבר מלמד שעוד נזכה במהרה לאורו.
 
בבניין ירושלים ננוחם במהרה.

הדפסשלח לחבר

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תשעה באב: מדוע אנחנו צמים?
למה אנחנו עדיין מתאבלים?
עיר הנצח של העם היהודי - ירושלים
להרגיש את האובדן
שבעה-עשר בתמוז
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |