תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 
ט"ו בשבט - כח הצימוח.
הגדל

בס"ד

          

אנא האל העושה והיוצר והבורא והמאציל עולמות עליונים, ובצורתם ובצביונם בראת דוגמתן על הארץ מתחת, כלם בחכמה עשית, עליונים למעלה ותחתונים למטה, לחבר את האוהל להיות אחד, ואילנות ודשאים, מן האדמה הצמחת, בקומתם ובצביונם של מעלה, להודיע לבני אדם, חכמה ותבונה, בָּהֶמָה להשיג בנעלמים, ופקדת עליהם במשמרת מלאכיך הקדושים, הממונים, והמושטרים, להגדילם, ולהצמיחם, ועלימו תיטוף שפע וכח מידותיך העליונות, ויעש פרי תבואה וכל עץ פרי עושה פרי למינו, ומפרי מעשיך תשבע הארץ, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, להחיות בהם נפש כל חי, מן הכח הרוחני אשר בהן, מפרי פי מלאכיך הקדושים, הנוטרים את פריו, וממנו פִּרְיֶךָ נמצא, שכר פרי הבטן, להחיות ולזון את הגוף, והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה.
וזה היום תחילת מעשיך להחניטה ולחדשה, איש יביא בפריו עושה פרי למינהו, כי כן ימלאו ימי החנוטים לפרות האילן העליון עץ החיים אשר בתוך הגן, ועשה פרי למעלה.
ויהי רצון מלפניך יי אלקינו ואלקי אבותינו, שבכח סגולת אכילת הפרות שנאכל ונברך עליהם, היום הזה הבא עלינו לטובה, ואשר נהגה בסוד שרשהן העליונים, אשר המה תלויים בם, להשפיע עליהן שפע רצון ברכה ונדבה, וגם הממונים והמושטרים עליהם, יתמלאו מעוז שפע הודן, לשוב שנית להגדילם ולהצמיחם, מראשית השנה ועד אחרית השנה, לטובה ולברכה, לחיים טובים ולשלום.
וקיים לנו את הדבר שהבטחתנו על ידי מלאכי חוזך: "וגערתי לכם באוכל, ולא ישחית לכם את פרי האדמה, ולא תשכל לכם הגפן בשדה, אמר יי צב-אות;"
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים", וברך עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה, תשיתהו ברכות לעד, תחדהו בשמחה את פניך, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו, ועליהם תבוא ברכת טוב, להתברך פירותיה במעינו, אחד המרבה ואחד הממעיט, גם ברכות יעטה בבריאות הגוף, שם יצוה יי את הברכה חיים עד העולם.
ועוז הדר הברכות באכילת הפירות, יהיו למאורות, במעיין הברכות, צדיק חי העולמים, ומשם יושפע עלינו שפע רצון וברכה, הצלחה בריאות ורחמים, ולמחול ולסלוח, עוונותינו, ואשמינו, אשר נואלנו, ואשר חטאנו, והיינו מרשיעי ברית, ופגמנו בפרי צדיק חי העולמים, ומנענו רביבי השפעתו, ונשחתו כל מקורות, וישוב עתה הכל לאיתנו הראשון, ותשב באיתן קשתו, כי אתה תברך צדיק, יי כצינה רצון תעטרנו.
וכל הנצוצות שנתפזרו על ידינו, ועל ידי אבותינו, ובעוון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים, ויוסר מהם כל רע, בכח שמך הגדול היוצא מפסוק: "חיל בלע ויקיאנו", וישוב הכל לאיתנו הראשון, ולא ידח ממנו נידח, כי אתה יי לבדך מקבץ נדחי ישראל.
ובכן את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קיוונו כל היום, ונודעה יד יי על כל העולם כולו, ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, ותחת הסרפד יעלה הדס, והיה ל-יי לשם לאות עולם לא יכרת, ויהי פסת בר בארץ, בראש הרים, ירעש כלבנון פריו, ויציצו מעיר כעשב הארץ, אז ירננו עצי היער, ועץ השדה ישא ענף, ועשה פרי דבר יום ביומו, ונזכה בפועל, לקיים מצוות: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", להביא ביכורים לפני מזבח יי, בהלל ותודות ל-יי אלקינו, ורוב טוב לבית ישראל, "ישושום מדבר וציה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת, פרוח תפרח ותגל אף גילה, ורנן, כבוד הלבנון נתן לה, הדר הכרמל והשרון, המה יראו כבוד יי, הדר אלקינו במהרה בימינו, אמן.


 
חמישה-עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלה הם:
אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לענייניו:

אחד בניסן - ראש השנה למניין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה.

אחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. שכל הבהמות הנולדות עד אחד באלול נחשבות על השנה שיצאה ומתעשרות לעצמן, והנולדות אחריו נחשבות על השנה החדשה ומתעשרות לעצמן, ואין מעשרים מן הנולדות בשנה זו על הנולדות בשנה אחרת.  רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. (מעשר בהמה אינו כשאר מעשרות אלא יש עליו קדושת קרבן, לפיכך אינו נוהג בזמן הזה.)

אחד בתשרי - ראש השנה לדין, וכל באי עולם עוברים לפניו ביום זה כבני מרון.  וכן הוא ר"ה למניין שמיטות ויובלות, ולמניין שנות ערלה בנטיעות חדשות, ולמעשר תבואות וירקות.

חמישה עשר בשבט - ראש השנה לאילן. למאי נפקא מינה?  למעשרות.

הואיל והמעשרות אינם שווים בכל שנה (השנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשנייה, והרביעית, והחמשית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והשישית - שנות מעשר עני הן, (מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים), והואיל ואין מעשרים מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת - איזהו היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שנייה?  חילוקי דינים וזמנים יש בעניין זה בין ירקות ותבואות ופירות האילן; לזה ראש השנה שלו, ולזה ראש השנה שלו;  ופירות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.

וכן לעניין ערלה ורבעי נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לעניין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית - דינם כשל שביעית.

חנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פירות אלה לכשיבשילו - על פירות אשתקד ייחשבו;  חנטו לאחר ט"ו בשבט - על פירות השנה ייחשבו. וחנטה זו שאמרנו, לאו פריחה היא אלא תחילת הפרי וקודם שגדל שליש מגודלו המלא.

יש מפירות האילן שאין שעת החנטה קובעת בהם אלא זמן לקיטתם או זמנים
אחרים, ולעולם תחילת שנתם בט"ו בשבט.

וקבעו חכמים את יום חמישה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיוון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך - ברכת השנה החדשה תהא.

בט"ו בשבט כבר אגורים דשנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף
הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך - הן בחזקת שייקלטו יפה ויוציאו פירות.

כיצד מברכין.
האוכל מפירות האילן, בין שלא בתוך הסעודה ובין בתוך הסעודה, מברך עליהם תחילה "בורא פרי העץ", ואין ברכת "המוציא" שבתחילת סעודה פוטרת את הפירות אלא אם אוכלם עם הפת לשם ליפות הפת. אבל אם אוכלם לעצמם - מברך עליהם אפילו באמצע הסעודה.

היו לפניו הרבה מינים של פירות האילן - מברך על הפרי החשוב בעיניו מכולם ופוטר בברכה זו את כל שאר המינים.

 
היו ביניהם ממיני פירות שנזכרים בתורה לעניין שבח הארץ - זיתים, תמרים, ענבים, תאנים או רימונים - מברך עליהם ופוטר את שאר הפירות, אף על פי שחביב עליו יותר מין אחר של פירות מאלה שלפניו, ואפילו אם הפירות מהמין האחר שלמים הם והפירות ממין שבעה אינם שלמים.

בין הפירות שנזכרו בתורה לעניין שבח הארץ - כל הקודם למילה "ארץ" קודם
לברכה. סדר הכתוב כך הוא (דברים ח): "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון" - והפסיק מלהזכיר שאר הפירות והמשיך - "ארץ זית שמן ודבש". הרי כשמזכיר הכתוב שבחה של הארץ בפסקה הראשונה, מונה את הגפן (ענבים) - שלישי, תאנה - רביעי,רימון - חמישי. וכשמזכיר שבחה של הארץ בפסקה השנייה, מונה זית - ראשון,ודבש (תמרים) - שני. לפיכך, גם סדר הקדימה בברכת הפירות האלה כך הוא: זית- ראשון, תמרים - שני, ענבים - שלישי, תאנה - רביעי, רימון - חמישי.  משום כך, אם היו לפניו תמרים ושאר פירות - מברך על התמרים ופוטר את השאר;  לא היו לו תמרים אלא ענבים ושאר פירות - מברך על הענבים;  וכן אם לא היו לו ענבים אלא תאנים ושאר פירות - מברך על התאנים;  וכן הרימון - שהוא האחרון בשבח הארץ קודם בברכה לכל שאר הפירות שלא נשתבחה בהם הארץ.


מברך על מה שמונח לפניו

אין מברכים לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו. בירך ואחר כך הביאוהו לפניו- צריך לברך פעם נוספת, כיוון שבשעה שבירך לא היה לברכה על מה לחול. אבל היו האוכלים והמשקים מונחים במקום אחר, וידע בשעת ברכה כי ייגש לשם וימצאם במקומם - יצא בדיעבד באותה ברכה שבירך עליהם קודם שהיו לפניו.

בירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו עוד פירות מאותו המין, או פירות ממין אחר אלא שברכתם כברכת הראשון, אין צריך לברך. ויש חולקים בדין זה ואומרים שדווקא אם היו הפירות האחרונים מאותו המין - רק אז אין צריך לברך. וטוב להיזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו. אורח שהיה סועד על שולחן בעל הבית, אפילו הביאו לו כל פעם מינים חדשים, כיוון שבירך פעם אחת - פוטר את כל המינים שברכתם כברכת הראשון, כי האורח מברך על כל מה שיגישו לו בזמן הסעודה.

ברכת "שהחיינו"
היה לפניו פרי חדש שלא אכלו עוד בעונה זו - מברך עליו ברכת "שהחיינו" לאחר הברכה "פרי העץ", כיוון שברכת העץ תדירה, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. ויש מקדימים "שהחיינו" קודם לברכת העץ, כיוון שמעיקר הדין מתחייבים בברכת "שהחיינו" משעת ראיית הפירות החדשים, ומפני שהחיוב בא ראשון - לכן מברכים אותה תחילה.

שכח ואכל ולא בירך "שהחיינו", שוב אינו מברך.

אין מברכים "שהחיינו" על פרי שגדל בהרכבת שני מינים (מכיוון שזו עבירה).

היו לפניו הרבה מינים חדשים שצריך לברך עליהם "שהחיינו" - כשם שפוטר ב"פרי העץ" את כולם, כך פוטר את כולם ב"שהחיינו" אחת.

הביאו לפניו כמה מיני פירות, ויש ביניהם פירות שכבר אכלם בעונה זו ואינו צריך לברך עליהם "שהחיינו" וגם פירות שצריך לברך עליהם "שהחיינו" - אם אותו פרי שצריך לברך עליו "שהחיינו" הוא גם קודם לברכה, כגון שהוא אחד מן המינים שנזכרים בתורה, או פרי אחר שהוא חשוב מכל המינים - מברך עליו "פרי העץ" ו"שהחיינו", ופוטר את כולם משתי הברכות.

אבל אם אינו קודם לברכה, כגון שהיו לפניו ענבים שכבר אכל בעונה זו ותאנים שלא אכל עדיין - מברך על הענבים פרי העץ, ופטר את כולם מברכה זו, וכשהוא בא לאכול אחר כך התאנים - מברך "שהחיינו" בלבד ופוטר את המינים הטעונים "שהחיינו".
ויש נוהגים להקדים אפילו בברכת "פרי העץ" את המין הזה שמברך עליו "שהחיינו".
ויש שמברכים "שהחיינו" קודם על ראיית הפרי החדש, ואחר כך מברכים "פרי העץ" על המין המשובח, ואוכלים.


ברכה אחרונה

גמר לאכול את הפירות, אם בתוך הסעודה - מברך ברכת המזון ופוטר את הכול מברכה אחרונה. ואם אכל את הפירות שלא בתוך הסעודה - על הפירות שכתובים בתורה מברך עליהם לאחרונה "ברכה אחת מעין שלוש" ("על הארץ ועל פירותיה", ובחו"ל- "על הארץ ועל הפירות"), ועל שאר הפירות - "בורא נפשות". ואם אכל גם ממינים אלה וגם ממינים אלה - מברך ברכת "מעין שלוש" ופוטר את שאר הפירות מ"בורא נפשות", שגם הם בכלל ברכת "על העץ", שגם הם פרי העץ.

תרומות ומעשרות.
 מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כוללת סדרה של פעולות.
חלקן נעשות על ידי החקלאי המגדל את הפירות, וחלקן על ידי הלוי המקבל את המעשר הראשון. יש מן המתנות הניתנות לכוהן, יש הניתנות ללוי, יש הניתנות לעני, ויש שהבעלים עצמו אוכל אותן בירושלים, בזמן בית המקדש. המקורות הבאים מתוך ספר החינוך מגדירים את המצוות השונות הקשורות בתרומות ומעשרות, המצוות המיוחדות לארץ ישראל ולגידוליה.


תרומה גדולה

"כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב).

"וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם... ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו, כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטך, לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (דבריםיח, ג-ה).


מעשר ראשון

"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד... כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוויים לנחלה, על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" (במדבר יח, כא-כד).


תרומת מעשר

"וידבר ה' אל משה לאמור: ואל הלוויים תדבר ואמרת אליהם, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמליאה מן היקב. כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל, ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכוהן. מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה', מכל חלבו את מקדש וממנו. ואמרת אליהם, בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוויים כתבואת גורן וכתבואת יקב. ואכלתם אותו בכל מקום, אתם וביתכם, כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באוהל מועד. ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, כה-לב).


מעשר שני

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים. וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם, כי יברכך ה' אלקיך - ונתת בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו. ונתת הכסף בכל אשר תאווה נפשך - בבקר ובצאן, וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כב-כו).


מעשר עני

"מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא, והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו.

 ערלה

 
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו.
שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא ייאכל.
ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'.
ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו,
אני ה' אלהיכם." (ויקרא יט, כג-כה)

 שתיים מן המצוות התלויות בארץ קשורות בגילו של העץ המניב את
הפירות: מצוות ערלה ומצוות נטע רבעי. מצוות ערלה קובעת גיל מינימום, שרק אחריו מותר לאכול מפירות העץ: רק בשנה הרביעית הפירות מותרים, ולפני כן הם אסורים. בשנה הרביעית יש בפירות קדושה מיוחדת, על כן בזמן שבית המקדש היה קיים היה צריך להעלות אותם לירושלים ולאכול אותם שם בטהרה. היום, שהדבר אינו אפשרי, פודים את הפירות ואין משתמשים בכסף הפדיון.

עץ מאכל - בשלוש השנים הראשונות אחר נטיעתו אסורים פירותיו באכילה ובהנאה. פירות אלו נקראים "ערלה".

בשנה הרביעית לנטיעת העץ, פירותיו קדושים כקדושת מעשר שני: נאכלים
בירושלים, כשהאוכל טהור והפירות טהורים, ונפדים כשירחק המקום ולא יוכלו לשאתם. וכל שאר דיני קדושת מעשר שני עליהם, ללא הבדל כלל.

אין איסור משום ערלה אלא הפרי וקליפתו וכל הנמצא בתוכו. שכן כך אמרה תורה: "וערלתם ערלתו את פריו" - 'את' בא לרבות את הטפל לפריו. אבל עלים וקנוקנות ופרחים, וכל שכן זמורות - אין בהם איסור ערלה כלל. פרי שבשל לפני זמנו על ידי שידפון, כל שנשר הפרח ונתגלתה צורת הפרי - אסור משום ערלה, שהרי חל עליו איסור ערלה משעת חנטה.

חנטה היא בשעה שנושרים עלי הפרח ונראה הפרי בתחילתו (לפי "כפתור ופרח").

כל צמח שהוגדר כעץ מאכל בעניין איסור כלאיים או בדיני ברכות, נוהג בו איסור ערלה. ולכן, בננות - שברכתן בורא פרי האדמה - אין בהן דין ערלה.

פירות ערלה אסורים בארץ מן התורה, וכל האוכל מהם כזית לוקה. ובחוץ לארץ הלכה למשה מסיני שאסורים הם. וכל האוכל ערלת חו"ל אינו לוקה, שאין לוקים אלא על דבר שאיסורו מפורש בתורה. ועוד הבדל יש בין ערלה של א"י לזו של חו"ל, שספק ערלה בארץ אסור כדין כל ספק דאורייתא, וערלה של חו"ל - ספקה מותרת.
שכך נאמרה הלכה: ודאה (של ערלה) - אסורה: ספקה - מותר. ואסורה ערלה בין בזמן הבית בין בזמן הזה, בין בנטיעות של ישראל ובין בנטיעות של נוכרי. נטע רבעי ספק אם נוהג בחו"ל, ולכן פודה את כל הפירות בלי ברכה.

אחד הזורע גרעין, ואחד הנוטע ייחור, ואחד המבריך - היינו כופף ענף, תוחב אותו באדמה שישריש ויגדל עץ נוסף, ואחד המרכיב - כולם דין אחד להם, שהעץ הגדל פירותיו ערלה. במה דברים אמורים? בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אין במבריך ובמרכיב דין ערלה, לפי שנחלקו חכמים במבריך ובמרכיב, והרי הדבר ספק; וספק ערלה- בארץ אסורה, ובחוצה לארץ מותרת.

נטע רבעי כולו קודש, פירוש: כל הפירות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו הם קודש, כלומר הם נאכלים על ידי הבעלים בירושלים )כמו מעשר שני(, וזו היא קדושתן, שנאמר "ונטעתם כל עץ מאכל... ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'". ופירוש "הילולים" הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההילול. ולזה יקראו חכמים בכל מקום "נטע רבעי".

ובספרי (נשא, פס' ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב "ואיש את קודשיו לו יהיו "וגו' (במדבר ה, י), ומה שאמרו שם "איש את קודשיו" וגו' - משך כל הקודשים ונתנם לכוהנים, ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי - שיהיו לבעלים.


משורשי המצווה

רצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחילת מבחר פירות
אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם השם וברכתו ויתברכו פירותיו. כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, ולכן ציוונו להעלותם ולאכול אותם במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, "כי שם ציווה ה' את הברכה" )תהלים קלג, ג(. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית.

ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצווה לאכול במקום ההוא קצת פירותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמוד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה.

והרמב"ן זיכרונו לברכה כתב בפירושיו טעם מצווה זו: כדי לכבד השם מראשית כל תבואתנו, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רוב האילנות לא יוציאו פירות כלל עד שנה רביעית לנטיעתם, ולכך נמתין לכולם. והמצווה הזאת דומה לביכורים.

ועוד כתבנו, כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחילת נטיעתו, עד השנה הרביעית, רב הלחות ודביק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת. והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף.


מדיני המצווה

מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמו מעשר שני, שהוא נפדה, כלומר פודה הפירות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו - מוסיף חומש, שכן הוא הדין במעשר שני, מדכתיב ביה =( מאחר שכתוב בו): "ואם גאול יגאל איש ממעשרו" (ויקרא כז, לא). אבל הפודה מעשר שני לאחרים - אין מוסיף חומש.

והפדיון הוא שאומר "פירות אלו יהיו מחוללין על כסף זה", והרי הם מחוללים בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא, ע"ב), שהקדש שווה מנה, שחיללו על שווה פרוטה - מחולל, אבל לא בפחות משווה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר; והוא הדין לפירות רבעי.  

ונוהגת מצווה זו בזמן הבית בארץ, בזכרים ובנקבות, אבל לא בחוצה לארץ. ויש מרבותינו שהורונו, השם ישמרם ויחיים, שחיוב מצווה זו הוא אפילו עכשיו בארץ ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן. ולפי זה צריך כל אדם עכשיו לפדות פירות כרם רבעי שלו על שווה פרוטה או יותר. גם אמרו שמברכין על הפדייה, ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד כדי שלא תיהנה בו בריה, לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פירות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ, אפילו מדרבנן.

והעובר על מצווה זו ולא העלה הפירות או פדיונן לירושלים בזמן הבית, או שלא פדאם בארץ כדעת קצת מפרשים אפילו עכשיו - ביטל "עשה" זה ולא חפץ בברכה; ומקיימה- יהיה ברוך.

נמצאו שלושה מניינים לערלה:

1.הנוטע מט"ז בשבט עד ט"ז באב - מניינו מסתיים בט"ו בשבט;

2. הנוטע מא' בתשרי עד ט"ו בשבט - מניינו מסתיים כעבור שלוש שנים, מיום ליום;

3. הנוטע מיום י"ז באב עד כ"ט באלול - מניינו מסתיים בא' בתשרי אחרי שלוש שנים,ונמצא זה מונה מניינו יותר משלוש שנים (רמב"ם ורש"י). יש אומרים, שגם במקרה שנטע אחרי י"ז באב - איסור ערלה לפירות החנוטים נמשך עד ט"ו בשבט גם אם לא הקלנו עליו בתחילה (ר"ן וטור וכ"נ גם מן הרא"ש).

קדושת ארץ ישראל

אין ארץ ישראל קדושה מעצמה, שנתחייב בה בחובות התלויות בה, אלא מלך ישראל ובית הדין מצווים לקדש אותה לשם כך.

לאחר שכבשו ישראל את הארץ במשך שבע שנים, וחילקו אותה במשך שבע שנים נוספות, קידש יהושע את הארץ ומאז התחילו לנהוג בה קדושה ולקיים את המצוות התלויות בארץ: תרומות ומעשרות, שמיטים ויובלות.

משחרב הבית הראשון, ונכבשה הארץ מידי ישראל ובטלה בעלותם עליה - בטלה קדושת הארץ ויושביה היו פטורים מכל המצוות התלויות בארץ, וכל שכן שהגולים היו פטורים במקום גלותם ממצוות אלה.

כשחזרו ישראל ובנו את הבית השני בימי עזרא, חזרו וקידשו את הארץ קדושה שלא היתה תלויה בעצמאות מדינית או בבעלות ממלכתית. נמצא, שקדושה שנייה זו קדושה לשעתה ולעתיד לבוא, ולא בטלה עם חורבן הבית השני. וכל שנות הגלות, עד היום הזה, כל יהודי שיש לו בעלות אזרחית על אדמה בארץ ישראל - פירותיה חייבים בתרומות ובמעשרות.

אדמת ארץ ישראל שבבעלות גוי, יש אומרים שקדושתה לעניין תרומות ומעשרות נתבטלה ופירותיה כאילו גדלו בחו"ל; ויש אומרים שהואיל והיא מן האדמה שנתקדש העל ידי עזרא, אין קדושתה בטלה לעולם, אלא שעבודת הגוי בפירות וגמר עבודתו בהם היא הפוטרת את הפירות מתרומות וממעשרות.  אבל אם קנה יהודי את הפירות וגמר את המלאכה בהם - הפירות חייבים בתרומות ובמעשרות.

תרומות ומעשרות מהתורה ומדרבנן

נצטווינו מן התורה להפריש תרומות ומעשרות, ולתת אותם לכוהנים וללוויים.
מצווה זו היא מן המצוות התלויות בארץ, שאינן נוהגות מן התורה אלא בארץ
ישראל.

מן התורה, אין מפרישים אלא מדגן תירוש ויצהר. דגן - היינו חיטה ושעורה
ותולדותיהן: שיפון, כוסמת ושיבולת שועל. תירוש - הוא יין. יצהר - שמן זית. מדרבנן חייבים על כל גידולי קרקע שהם מאכל אדם.

מה חייב במעשרות

כלל אמרו במעשרות: "כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ - חייב במעשרות".
"אוכל" - מאכל אדם, להוציא צמחי תרבות אחרים; בין שהם משמשים מאכל בהמה ובין שהם משמשים לצורך אחר - הם פטורים. "נשמר" - פרט להפקר, שאם הפקיר את פירות שדהו ופירות גנו, פטורים הם מתרומות ומעשרות (מטעם זה פטורים פירות שביעית מתרומות ומעשרות, שהרי הם הפקר). "וגידולו מן הארץ" - להוציא פטריות, שאינן צמחים במובן זה.


סדר ההפרשות

סדר הפרשת תרו"מ כך הוא:  מקודם הוא מפריש תרומה, אחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני או מעשר עני.


תרומה גדולה

תרומה גדולה ניתנת לכוהן, ונאכלת לכוהנים ולבני ביתם - אחד זכרים ואחד נקבות, ואפילו לעבדי כוהנים; אבל לזרים היא אסורה. התרומה נאכלת רק לטהורים, ובזמן הזה- שכולנו טמאי מת ואיננו יכולים ליטהר -התרומה אסורה באכילה לכולם, ואינה מותרת לכוהנים אלא בהנאה, דהיינו להאכילה לבהמותיהם, ולהסיקה כדי לבשל בה ולהתחמם כנגדה. וכן מותר לכוהנים לערב תרומה בחולין ולבטלה ברוב, ולזרוע את התערובת; ואם זרעו תרומה בלי לבטלה מקודם, גם גידולי תרומה - תרומה.

מן התורה אין לתרומה שיעור:  חיטה אחת פוטרת את כל הערמה;  וכן אם רוצה לעשות את כל הערמה תרומה - עושה, כולה מתקדשת בקדושת תרומה. ובלבד שישייר משהו שייפטר על ידי הפרשה זו, שאם לא שייר - אין כאן תרומה שהרי לא הפריש דבר מדבר.

חכמים תיקנו שלושה שיעורים לתרומה: מי שיש לו עין טובה נותן אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים 2% ,  ועין רעה - אחד משישים. ובזמן הזה, שאין הכוהן אוכל את התרומה, נותנים לכתחילה משהו, כדין תורה.


מעשר ותרומת מעשר

אחרי שהפריש את התרומה - מפריש מן הנשאר אחד מעשרה למעשר ראשון, הוא חלקו של הלוי.

ממעשר זה מפרישים מעשר - מעשר מן המעשר - הניתן לכוהן. דין המעשר מן המעשר להיות קדוש כקדושת תרומה, ולכן הוא נקרא גם 'תרומת מעשר'. חלקו של הלוי הוא אפוא תשעה אחוזים, וחלקו של הכוהן - שניים למאה תרומה ואחד למאה תרומת מעשר. חלקו של הלוי, לאחר שהופרש ממנו תרומת מעשר הוא חולין, ומותר לזרים, ואין בו כל קדושה.


מעשר שני ומעשר עני

אחרי שהופרש מעשר ראשון, מפרישים מן הנשאר מעשר שני, וזה בשנים א' וב' מן השמיטה; ובשנה השלישית מפרישים במקום זה מעשר עני. ושוב בשנים ד' וה' - מעשר שני, ובשנה השישית - מעשר עני.

מעשר שני שייך לבעלים, וחייב להעלות אותו לירושלים ולאכול אותו בירושלים בטהרה ובקדושה. וכי ירחק ממנו המקום ויקשה עליו להעלותו לירושלים - יפדה את המעשר בכסף, יוסיף חומש 25%) ,( יעלה את הכסף לירושלים, ושם ישהה עד שיוציא את הכסף על מאכל ומשתה.

מעשר שני אסור לאוכלו בטומאה, ולכן בזמן הזה אסור מעשר שני באכילה ובהנאה.
אך הואיל והקדש שווה מאה שחיללו על שווה פרוטה - מחולל, יכול אדם בזמן הזה לחלל את כל מעשר שני שלו על פרוטה ולשחוק את הפרוטה ולקלקלה;  כי קדושת מעשר שני נתבטלה מן הפירות שנפדו, והיא חלה על הפרוטה - לאסור את הנאתה מחוץ לירושלים. יש המתירים לפדות פירות מעשר שני מרובים על פירות חולין מועטים, במקום לחללם על פרוטה.

דין מעשר עני הוא - להינתן לעניים. פירות שלא הופרשו מהם מתנות נקראים
"טבל", והם אסורים באכילה.


מעשרות כהן לוי ועני

גם הכוהן והלוי חייבים בהפרשת תרו"מ, אבל אינם חייבים לתת את המתנות שלהם לאחרים. אלא הכוהן זוכה בתרומתו ובמעשר ראשון ובתרומת מעשר, והלוי זוכה במעשר ראשון בלבד.

כוהן ולוי שקנו פירות בלתי מעושרים, אם קנו לפני שנתחייבו במעשרות - הם
מעשרים וזוכים במתנותיהם, ואם קנו אחרי שנתחייבו הפירות במעשרות - לא זכו במתנותיהם וחייבים להוציא את המתנות לכוהנים וללוויים אחרים. אין דין העני במעשר עני כדין הכוהן והלוי במתנותיהם, שאין העני זוכה במעשר עני מפירות שצמחו בשדהו אלא נותן את המעשר לעני אחר.


עונת המעשרות

אין הפירות חייבים בתרו"מ אלא כשהוא קוטף אותם בזמן שהם ראויים לאכילה לכל הפחות בשעת הדחק, וזה נקרא "הגיעו לעונת המעשרות". היו ראויים לאכילה גם כשהם קטנים - אעפ"י שאין דרך רוב בני אדם לקטוף אותם עד שיגדלו, חייבים גם קטנים, כגון המלפפונים, הפלפל הירוק והבצל הירוק.

הגיעו לעונת המעשרות ועדיין הם מחוברים לקרקע, והפריש מהם תרו"מ בהיותם מחוברים לא חלה ההפרשה וכאילו לא אמר כלום; בין אם הפריש מן המחובר על המחובר, ובין אם הפריש מן המחובר על התלוש, ובין אם הפריש מן התלוש על המחובר.

תלש את הפירות - רשאי לאכול מהם בלי הפרשה עד שיגמור את כל מלאכתם ויכניסם אל תוך ביתו. ואם בדעתו למכור אותם, מתחייב כשגמר את כל מלאכתם בגורן;  וזהו שקראו חכמים "מירוח", והוא גמר מלאכה למעשר. הפריש מיד אחרי שתלש, אף על פי שלא נתחייב עדיין בתרומות ובמעשרות - חלה הפרשתו ונפטרו הפירות.

הואיל ואין הפירות מתחייבים בתרו"מ אלא אחר גמר מלאכה, אם גמר גוי מלאכה של פירות שגדלו באדמת א"י - אף על פי שהפירות קדושים לתרומות ומעשרות - אינו חייב להפריש מהם, שהרי הם כאילו לא נגמרה מלאכתם. יתרה מזו: דינם כפירות פטורים, שאם הפריש מהם אין תרומתם תרומה.


ראש השנה למעשרות

הואיל ונשתנו השנים אחת מן השנייה, שיש שנים שחייבים להפריש בהן מעשר שני, ובשנים אחרות חייבים להפריש מעשר עני, וכן אין לעשר מפירות שנה אחת על חברתה, יש צורך לקבוע מתי חל ר"ה לפירות. ברוב הפירות הולכים בזה אחרי עונת המעשרות: שאם הבשילו הפירות והגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה, נתחייבו לפי סדר מעשרות של השנה הקודמת, ואין מעשרים מהם על הפירות שהבשילו והגיעו לעונת המעשרות אחרי ראש השנה. א' בתשרי הוא ר"ה לכל פרי העץ.

קביעת עונת המעשרות לעניין זה היא דבר מסובך ושנוי במחלוקת רבה, ולכן צריך לעשות שאלת חכם בכל צמח וצמח. בפרי שאינו יודע בבירור מאיזו שנה הוא יפריש מעשר שני ומעשר עני כאחד.


איסור טבל

מדרבנן חייבוהו שלא יאכל אכילת קבע לפני שהפריש תרו"מ, אעפ"י שעדיין אינו חייב להפריש;  אבל כל הנאה אחרת, אפילו של כילוי, כגון להאכיל טבל לבהמתו ולזרוע טבל לפני גמר מלאכה - מותר גם מדרבנן. נגמרה מלאכתם, נאסרו הפירות באיסור טבל מן התורה, ואסורים אפילו באכילת ארעי ובכל הנאה שיש בה כילוי הפירות.


מצוות הפרשה ומצוות נתינה

תרומות ומעשרות מצוותם בהפרשה ומצוותם בנתינה. כל זמן שאינו בא לאכול, אינו מחויב להפריש את המתנות. אין תרומות ומעשרות דומות למצווה כהנחת תפילין וכקריאת שמע, שחייב לעשותם בכל יום. בא לאכול מן הפירות, נתחייב להפריש. והרי הדבר דומה למצוות שחיטה, שמי שיש לו בהמה אינו חייב לשחוט אותה כדי לקיים מצוות שחיטה, אך כשהוא בא לאכול את בשרה - נתחייב לשחוט.

מי שהפריש את כל תרומותיו ומעשרותיו, הותרו פירותיו לאכילה, ומעכשיו נתחייב לתת את המתנות שהפריש לכוהנים וללוויים. אם לא נתן אותם לבעליהם - עבר על מצוות נתינה וגזל את הכוהנים ואת הלוויים, אך פירותיו מתוקנים ומותרים באכילה. וכן אם אבדו המתנות אחרי הפרשתן, לא חזרו פירותיו לטבלם.


דמאי

בזמנו של יוחנן כוהן גדול התרבו עמי הארץ שלא רצו להפריש מעשרות. הם דימו בטעות שאיסור טבל חל רק על פירות שלא הופרשה מהם תרומה, ולאחר שהפרישו תרומה חשבו שאין פירותיהם טבל אף שלא הפרישו ולא נתנו את שאר המעשרות.
נמצא ישו תרומה. עמד יוחנן כוהן גדול ותיקן, שכל הקונה מעם-הארץ יפריש מעשר ראשון משום ספק, וממנו תרומת מעשר, ואחר כך יפריש מעשר שני ויפדה אותו, או יפריש מעשר עני. וכל זה כדי לקיים מצוות הפרשה, לתקן את פירותיו שלא יישארו באיסורם. אבל אינו חייב לתת אותם לבעליהם מפני שהדבר ספק, שמא הופרשו כבר המתנות, וכל ספק חיוב בדיני ממונות - פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. פירות אלה של עם הארץ, שאין אנו מאמינים לו שהפריש, נקראים "דמאי".


הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה

בזמן הזה נוהגים רוב ישראל שמפרישים תרומות ומעשרות כדי להתיר פירותיהם לאכילה, ואינם נותנים אותם לבעליהם אלא מאבדים את התרומה ואת תרומת המעשר, שהם אסורים לישראל באכילה ובהנאה של כילוי, ואת מעשר הלוי מעכבים לעצמם, שהרי מעשר זה מותר לזרים. ולמה אין נותנים להם מתנותיהם?  לפי שאין להם עדויות ברורות על ייחוסם. ופדיון הבן שהוחזקו בו הם ואבותיהם - שהיו נוהגים בו בחוצה לארץ - נוטלים מתוך חזקת כהונה, אבל תרומות ומעשרות שלא הוחזקו בהם - אומרים להם 'הביאו ראיה וטלו'. וטענה זו מספיקה בקושי לתרומות ומעשרות, אך בוודאי אינה מספיקה למעשר עני.
  

ההפרשה בזמן שכוהנים אוכלים תרומה

בזמן שבית המקדש היה קיים, והכוהנים היו טהורים, הפרישו הבעלים תרומה גדולה כ-2% מן הפירות ונתנוה לכוהן (כמות זו נקבעה ע"י חכמים, שכן מדין תורה אין שיעור לתרומה גדולה). ממה שנשאר הפרישו 10% מעשר ראשון ונתנוהו ללוי (והלוי, או אפילו הבעלים עצמם, הפרישו עשירית מ- 10% אלה, כלומר 1% מכללהפירות, ונתנו לכוהן כתרומת מעשר). המשיכו הבעלים והפרישו עשירית מהנשאר ונתנו לעני-בשנה שלישית ושישית לשמיטה, או שהפרישו למעשר שני - בשנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית לשמיטה. את המעשר השני לקחו לירושלים ואכלוהו בטהרה.ואם רחק מהם הדרך - פדו את המעשר בכסף (הוסיפו חומש, כלומר 25% ,) לקחו את הכסף לירושלים וקנו בו אוכל ואכלוהו בטהרה.


ההפרשה בזמן הזה

בזמן הזה, שאין כוהנים אוכלים את התרומה הגדולה ואת תרומת המעשר בגלל טומאתם, איןהבעלים נותנים את המעשרות לכוהן, שהרי אין הכוהן יכול לאוכלם. גם הלוי אינו מקבל את המעשר הראשון, על אף שמעשר זה מותר לזרים ויכול להיאכל בטומאה, מפני שאין לנו לוי שיכול להוכיח כי אמנם לוי הוא. משום כך ההפרשה בזמן הזה נעשית כולה בידי הבעלים: הוא מפריש את החלקים האסורים באכילה וכן את המעשר הראשון המותר באכילה.

החלקים האסורים באכילה הם תרומה גדולה ותרומת מעשר. זר האוכלם, או כוהן האוכלם בטומאה, חייב מיתה בידי שמים.  החלקים המותרים באכילה הם מעשר ראשון (לאחר שנפדה) ומעשר עני.

הכמות של החלקים האסורים באכילה היא מעט יותר מ 1%- . ה"מעט" יהיה תרומה גדולה, שאין לה שיעור מהתורה, וכיום - שאין נותנים אותה לכוהן -מפרישים כל-שהוא;  והאחוז האחד יהיה תרומת מעשר. כמות זו מוציאים מן הפירות החוצה.

וזה סדר ההפרשה על פי הנוסח המקובל, כפי שקבע בעל ה"חזון איש": בטבל ודאי מברך:

 "בא"י אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".


  "יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו":
"כאן"-בחלק שהוצא מן הפירות. יותר מ- 1% שיש כאן, יהיה תרומה גדולה בצפונו.
לא די באמירה שיותר מ- %1 יהיה תרומה גדולה, צריך גם לקבוע את המקום שבו תחול קדושת תרומה גדולה. מקום זה אנו קובעים "בצפון" (כמובן, אפשר לקבוע את מקום התרומה הגדולה "למעלה" או "מימין" או בכל דרך אחרת, ובלבד שיקבעו לה מקום).


"אותו אחד ממאה שיש כאן ועוד 9 חלקים כמותו בצד צפון של הפירות,
הריהו מעשר ראשון".

מהחלק שהוצא החוצה, "יותר מאחד ממאה", נקבע כבר ש'יותר' הוא תרומה גדולה.
עכשיו נשאר 1% שטרם נקבע מה הוא. מוסיפים ל- 1% זה 9% נוספים "כמותו", ויש לנו 10% שהם מעשר ראשון.  גם כאן לא די באמירה  "האחד ממאה ועוד 9 חלקים  כמוהו יהיו מעשר ראשון", אלא יש לקבוע מקום לתשעת החלקים הנוספים. אנו קובעים את המקום "בצפונם של הפירות", וגם כאן אפשר היה לקבוע את המקום "למעלה", "מימין" או בכל דרך אחרת.

בשלב זה הופרשו כבר תרומה גדולה ומעשר ראשון. המעשר הראשון נמצא בשני מקומות: 9 חלקים ממנו נמצאים עם הפירות במקום שנקבע להם, וחלק אחד הוצא מן הפירות החוצה, עם התרומה הגדולה.


"אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון - עשוי תרומת מעשר":

ה"אחד ממאה" הוא ה- 1% שהוצא החוצה. אחרי שהוסיפו לו 9 כמוהו וקבעו את העשירית להיות מעשר ראשון - אפשר להפרישו ולקובעו תרומתמעשר.

בשלב זה הופרשו מעשרות אלה: תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר. תרומה גדולה ותרומת מעשר הוצאו מן הפירות, והם אסורים באכילה. תשעת החלקים הנותרים של המעשר הראשון - המותרים באכילה - נשארו עם הפירות. עדיין לא הופרש:  מעשר שני  (בשנים ,5,4,2,1 לשמיטה) או מעשר עני (בשנים 3,6 לשמיטה).


"מעשר שני בדרומו":

אם הפירות הם טבל ודאי, והנם בוודאי מהשנים החייבות במעשר שני, מברך: "בא"י אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון מעשר שני".


"ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שייחדתי לחילול מעשר שני":

אין מוציאים את פירות המעשר השני מכלל הפירות, מפני שבזמן הזה מחללים אותם תמיד, שהרי אי אפשר לאוכלם בטהרה בירושלים. לכן קובעים להם מקום 'בדרומו' ומחללים אותם על מטבע.

וזה סדר החילול:  מדין תורה חייב הבעלים המחלל את קודשיו להוסיף חומש (25%)  על הסכום שהעריך בו את קודשיו. דין תורה נוסף קובע, שחילול מעשר שני בכל סכום שהוא - תופס, והפירות יצאו לחולין.  בזמן הזה, שאין אפשרות לאכול מעשר שני בטהרה, נוהגים לכתחילה בדין שהיה תופס בדיעבד:  פודים תמיד את המעשר השני בפרוטה אחת. הדין הקובע שבעלים הפודה  את קודשיו מוסיף חומש -נשאר בתוקפו, ועל כן מחללים "הוא וחומשו על פרוטה".

כדי להקל על הפדיון מייחדים מטבע גדולה (מטבע דווקא, שכן כתוב "וצרת הכסף בידך", ולמדו חכמים: כסף שיש לו צורה, היינו מטבע), ובכל פדיון מחללים על פרוטה אחת מתוך המטבע. ערכה של פרוטה שווה ערך ל-04/1 גרם כסף,  (ערך הפרוטה משתנה לפי מחיר הכסף בשוקי העולם). לאחר שחיללו על המטבע כמספר הפרוטות שיש בה, הפכה המטבע כולה להיות קדושה בקדושת מעשר שני. לאחר החילול מחללים את המטבע על אגורה אחת, ומשמידים את האגורה.

בשנים 3 ו- 6 לשמיטה מפרישים מעשר עני:


"מעשר עני בדרומו":

אם הפירות הם טבל ודאי, אין מסתפקים בקביעת מקום למעשר עני אלא מוציאים אותו החוצה ונותנים אותו לעני.

הדינים ביחס למעבר השנים ולקביעה אם פרי חייב במעשר שני או במעשר עני מסובכים ביותר, ועל כן מוטב להפריש תמיד גם מעשר שני וגם מעשר עני.

הליקוט נערך ברובו מהאתר "דעת". 

 

הדפסשלח לחבר

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תובנות קבליות על טו בשבט
כי האדם עץ השדה ● ליום ט"ו בשבט
בדיקת פירות טו בשבט
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |