תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

רעיון ל"שבת זכור"

11/03/2014 13:20
רעיון ל"שבת זכור" (הגדל)

"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" ● למה נצטווה כל יהודי לזכור למחות את עֲמָלֵק מהעולם? ● מי זה העֲמָלֵק בחיים שלך, ולמה הוא שונא אותך כל כך? ● רעיון ל"שבת זכור"

 

השבת שלפני פורים נקראת "שבת זָכוֹר", וקוראים בה, בנוסף לפרשת השבוע, גם את "פרשת זָכוֹר" (מפטיר). "וַיֹּאמַר, רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר כד כ) - עֲמָלֵק היה העם הראשון שיצא להילחם עם ישראל, מיד לאחר צאתם ממצרים, והיה רודף והורג את הנחשלים והעייפים, שהלכו בסוף המחנה.

"פרשת זָכוֹר" עוסקת בחיוב לזכור מה עשה עֲמָלֵק לעם ישראל, וכן בחיוב למחות את זכרו מעל פני האדמה. בכל שנה, בשבת שלפני פורים, אנו מזכירים מחדש את רשעותו של עֲמָלֵק, ומקשרים זאת מיד לסיפור המגילה, ואל המן האגגי, שרצה להשמיד את ישראל, והיה אף הוא מזרעו של עֲמָלֵק (צאצא של אגג, מלך עֲמָלֵק).

"הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא" (בבלי, מגילה יז א). על פי גישת הבעל שם טוב (מייסד החסידות), כל הקורא את מגילת אסתר בפורים, במחשבה שזהו רק סיפור היסטורי, ללא רלוונטיות לחיים בימנו - "לא יצא" ידי חובת פורים, ולא קיים את מצוות קריאת המגילה.

בכל שנה מחדש, יורדת לעולם אותה מהות רוחנית של כוח "עֲמָלֵק", אותו הכוח של שנאה יוקדת, הרוצה להשמיד את עם ישראל כולו. מנגד כשמתכנסים עם ישראל בשבת שלפני חג הפורים, לתפילה בבתי הכנסת, וקוראים את "פרשת זָכוֹר", מצליחים בכך להחליש את כוחו הרוחני של עֲמָלֵק "מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", ושוב ניצלים ישראל מגזירותיו, ויוצאים לחגוג מיד את ניצחונם בחג הפורים.

"אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע ש"עשו שונא ליעקב" (רש"י בראשית, ל"ג, ד'). ל"עֲמָלֵק", שהיה נכדו של עשו, יש חשבון היסטורי רב שנים עם בני ישראל, ורוצה תמיד להשמידם, מתוך שנאתו אליהם. בכול פעם שעומד עם ישראל לשוב אל ארצו, לאחר שהוגלה ממנה, ורוצה לשוב ולבנות את בית המקדש, עולה מנגד לפתע גם כוחו של "עֲמָלֵק", והוא יוצא למלחמת השמדה על עם ישראל, במטרה למנוע מהם את השיבה לארצם.

"עֲמָלֵק" מקבל בכל סיבוב כוח ואחיזה גשמית בעולם, אשר באמצעותם מנסה הוא להשמיד את ישראל:
 
- כך היה ביציאת מצרים, בדרכם לארץ ישראל, כשבאו "עֲמָלֵק" ממרחקים להילחם בישראל.

- כך היה לקראת סוף שבעים שנות הגלות בבבל, בפרס ובמדי, רגע לפני ששבו עם ישראל לארץ, כדי להקים בו את בית המקדש השני – שהופיע המן האגגי (מזרע עֲמָלֵק), ורצה להשמידם.

- וכך היה לאחר אלפיים שנות גלות, ממש לפני הגאולה, כשהופיעו הנאצים בגרמניה, עם "הפתרון הסופי", בניסיון להשמיד את עם ישראל, ולמנוע מהם לשוב אל ארצם, ולקבל בו פני משיח צדק.

"וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ, לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו, וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז, אֶת עֲמָלֵק" (בראשית לו יב) - כדי להבין את שורש השנאה של "עֲמָלֵק" לישראל, ומדוע מצווה עם ישראל להרוג את כולו, יש להבין תחילה את הקשר ההיסטורי השורשי, שבין ישראל ל"עֲמָלֵק".

תמנע (אמו של עֲמָלֵק) שמעה אודות גדלותם של אברהם ויצחק, וביקשה להסתפח אל משפחת יעקב אבינו ולהתגייר. בדק יעקב את עברה, וראה שהיא ממזרה בת ממזרים, וחסרת תקנה, על כן סירב יעקב לגיירה. בנקודה זו התחיל חשבון השנאה עם יעקב ובניו, ובלית ברירה התחברה תמנע לאליפז בנו של עשיו, נהפכה לפילגשו, וילדה לו את בנם, "עֲמָלֵק".

עשו שלח את בנו, אליפז, לרדוף אחר יעקב ולהרוג אותו, לאחר שלקח את ברכתו. אולם אליפז הותיר את יעקב בחיים, ואז פנה עשו אל נכדו, עֲמָלֵק, ודרש ממנו שישמיד הוא את יעקב ובניו:

"אמר עשו לעֲמָלֵק (הסב לנכדו): כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי.
אמר לו (עֲמָלֵק לעשו): האיך אני יכול להזדווג לו?
אמר לו (עשו לעֲמָלֵק): המסורת הזה יהיה בידך, כשתראה שנתקלו בדבר, הווי קופץ עליהם (בכל פעם שיחלשו מן התורה והמצוות, זה הסימן שלך לנסות להשמידם).
לפיכך אתה מוצא אותו (את עֲמָלֵק) בא על ישראל
(ילקוט שמעוני, במדבר כא)

לאחר מותו של עשיו, נותרה השנאה מפעפעת בלב נכדו עֲמָלֵק, הן מכוח הנקמה על שדחה יעקב את אימו, והן מכוח הנקמה על שלקח יעקב את הברכות מסבו, עשו. מצאצאיו של עֲמָלֵק קם לו עם שלם, שיסוד מורשתו היא השנאה לבני ישראל, והרצון העז להשמדתם.

"ויבא עֲמָלֵק וילחם עם ישראל. מה ראה עֲמָלֵק להלחם עם ישראל, אלא כשרדף אליפז אחר יעקב בקש להרגו במצות אביו, אמר לו יעקב אם תהרגני מוטל עליך גזירת ברית בין הבתרים (לרדת להיות עבדים במצרים), ולא הרגו, וצווה לעֲמָלֵק בנו שימתין עד שיצאו ישראל ממצרים, ויהיו מוכנים לקבל הברכות בארצם, ואז ילחם עמהם". (ילקוט ראובני)

עֲמָלֵק ידע שיש גזירה על זרעו של אברהם, שיהיו מהם עבדים במצרים, לכן, אילו היה מתנפל על יעקב ובניו והורגם מיד, היה צריך הוא ובניו לרדת למצרים במקום בני ישראל, והגזירה הייתה מתקיימת בו – המתין עֲמָלֵק 210 שנה, שיעלו בני ישראל ממצרים, ואז יצא עֲמָלֵק, להיות הראשון להילחם בישראל, במטרה להשמידם.

"וַיָּבֹא, עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". בכל עת שרוצים עם ישראל לשוב אל ארץ ישראל, כדי לקדש בה שם שמים, לעשות רצון קונם – לחזור בתשובה שלימה, אז מתעורר " עֲמָלֵק", ובא להילחם בהם. כך היה ביציאת מצרים, ממש לפני שמקבלים ישראל את התורה – והרי לא ברור בעבור מה הגיע "עֲמָלֵק" ממרחק כה רב להילחם בישראל, כי לא הייתה זו מלחמה על רכוש, ולא על שטחים, ולא על משאבים, אלא מלחמה שמטרתה נטו השמדת ישראל.

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ". עֲמָלֵק רצו להנציח את הבהמיות בעולם, לא רצו שיקבלו ישראל את סודות קידוש החומר – שלא ירוממו את הארץ והחומר לדרגת שמים ע"י התורה. עֲמָלֵק הבין, שאין מקום לשני העמים להתקיים יחד עלי אדמות, שאם יחיה ישראל, אז בהכרח יחרב עולמו שלו.

על כן לא רצו שישראל יקיימו את התורה, רצו לצנן את עם ישראל מקיום המצוות ("קָרְךָ" – לשון קירור רוחני, שירפו ידיהם של ישראל מהמצוות), שלא יקדשו ישראל את החומר בעולם.

רצה עֲמָלֵק שלא תהיה מציאות של "נס" בעולם, שיחשבו כולם, כי המציאות היחידה היא טבע, שכל הקורה בעולם הוא על דרך המקרה, ושאין כלל השגחה, או יד אלוקית מכוונת ("קָרְךָ" – לשון מקרה) .

מסביר רש"י: "משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים" (רש"י דברים כה). עֲמָלֵק רצו לצנן את הפחד, שאחז באומות מפני ישראל ומפני הקב"ה, רצו לצנן את ההתלהבות של ישראל לקדש שם שמים בעולם החומר. בכך שבא להילחם עם ישראל, נכוה קשות, אך גם הצליח לצנן את האמבטיה לאחרים שיכנסו אחריו – עֲמָלֵק פתח את הפתח לכל שונאי ישראל בכל הדורות, שיבואו גם הם להילחם בישראל, בניסיון לבטלם מדרך התורה.

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו. וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א פרק טו). רצה הקב"ה לאפשר לישראל לחסל את כוח עֲמָלֵק בעולם, וציווה את שאול המלך להשמיד את "עֲמָלֵק" על כל רכושו הנגוע בטומאתו. שאול המלך עשה טעות והשאיר חי את אֲגָג מלכם ללילה אחד מיותר, וכן חס על הַצֹּאן וְהַבָּקָר, ולא ידע שבכשפים הפכו עצמם העֲמָלֵקים לחיות אלו – "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג, וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" ובכך השאיר זכר לעֲמָלֵק בעולם.

וכשבא שמואל אמר "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקי הֱבִיאוּם" – רמז שמניצוץ העֲמָלֵק שהותיר שמואל בעולם, עוד עתידים העֲמָלֵקים הללו להוביל את בני ישראל כצֹּאן לטבח, ושמע שמואל הנביא את צעקת בני ישראל לעתיד לבוא – " קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי".

מדרש עממי המסביר, שבלילה האחרון לחייו, כשהיה שבוי בידי שאול, הצליח אגג לבוא על שפחה עֲמָלֵקית, השפחה נמלטה והולידה בן, ומהבן הזה יצא "הָמָן הָאֲגָגִי", שניסה להשמיד את ישראל. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק. וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת, וַיֹּאמֶר אֲגָג: אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת".

"וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת" –מעודן ומעונג. "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת" - סר ממנו הפחד מפני אבדן וכיליון, לאחר שהשאיר את זרעו בחיים, בשפחתו.

"לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר פרק ג). וכך בסוף גלות בית ראשון, כשחש שוב "עֲמָלֵק" כי בני ישראל נמצאים רגע לפני הגאולה, רגע לפני השיבה אל ארץ ישראל ובניית בית המקדש, נזכר לבוא שוב בדמותו של הָמָן הָאֲגָגִי, מנצל את החלשותם הרוחנית של היהודים בשושן, אשר לקחו חלק במשתה המלך אחשוורוש – ויוצא להשמדת ישראל.

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן" – אך ורק בכוח התשובה, יכולים ישראל לגבור על כוחו של עֲמָלֵק. "גדולה הסרת טבעת, יותר מארבעים ושמונה נביאים, ושבע נביאות, שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת (טבעת החותם של אחשוורוש, שהסירה כדי לחתום על גזירת ההשמדה) החזירתן למוטב" (מגילה, יד א).

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת הָמָן, עַל הָעֵץ, אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי; וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ, שָׁכָכָה". והרי "הַמֶּלֶךְ" הוא הקב"ה (מלכו של עולם), שכאשר בניו ישראל בתשובה אליו, הוא משמיד עבורם את הספק – גובר על כוחו של "עֲמָלֵק", ומשמידו עבורם.

"אמר יעקב לפני הקב"ה, רבונו של עולם אל תתן לעשיו הרשע תאוות לבו 'זממו אל תפק' זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו" (מגילה דף ו'). והנה לאחר אלפיים שנות גלות, מתעורר עם ישראל לשוב לארצו, אולם רבים מיהודי אירופה יוצאים מדרך התורה, ושוב עולה עֲמָלֵק להשמידו, והפעם בדמותה של גרמניה הנאצית – יעקב אבינו מבקש מבורא עולם: שלא יתן לזרעו של עשיו הרשע למלא את זממו, לכבוש את העולם, באמצעות ממלכת גרממיא, שהיא העֲמָלֵק החדש, מזרעו של אדום.

הגאון מוילנה כבר לפני כ-250 שנה, כתב שבמקום "גרממיא" יש לגרוס "גרמניא", וכן כותב היעב"ץ (רבי יעקב עמדין) לפני כ-250 שנה, "גרממיא, רצונו לומר גרמניא - היא אשכנז שלנו".

אמר צורר היהודים הנאצי - "כי המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו. בין שני המחנות הללו בלבד, בין הגרמנים והיהודים. כל השאר אינו אלא מראית עין כוזבת".

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, יִתְלוּ עַל הָעֵץ". במגילת אסתר מוזכר שהיהודים שנאספו להכות באויביהם, הרגו בשושן הבירה את עשרת בני המן המופיעים שם בשמותיהם. מדוע אם כן, מתחננת אסתר לפני המלך אחשורוש, לאחר מכן, שיתלו שוב את עשרת בני המן? מדוע צריך היה להרוג אותם פעמיים?

כשנתלו עשרת בני המן בפעם השניה, זה קרה ב-1946, והיו אלו עשרת מנהיגי הנאצים, שהוצאו להורג בגזר הדין במשפט נירנברג.

תש"ז זו השנה על פי הלוח העברי, שבה הוצאו להורג עשרת בני המן בפעם השנייה - בדיוק שלוש האותיות הזעירות (תשז), המופיעות במגילה, השזורות בתוך שמותיהם של בני המן.

ה"וַ" הגדולה, בשמו של "וַיְזָתָא"– היא רמז לאלף השישי, בו יבוצע גזר הדין עם צאצאי עֲמָלֵק, של הזמן המודרני.
"יִנָּתֵן גַּם מָחָר" – המָחָר שביקשה אֶסְתֵּר, הוא זמן לעתיד לבוא.

ואם היה ספק, צעק אחד מהם (יוליוס שטרייכר) רגע לפני תליתו – משתה פורים ליהודים ("פורים שפיל 1946").

השורש של שנאת עשו ליעקב נעוץ בעימות שבין הטוב והרע בעולם, כוחו של השטן, הרוצה לעקור את התורה הקדושה.
ובעֲמָלֵק כתוב "וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר", וכידוע שעֲמָלֵק זהו היצר הרע, ויש להילחם בו, על זה שאומר לאדם תמיד, להתחיל כל דבר שיש בו קדושה רק ממחר.

עֲמָלֵק = ספק (בגימטריה), זהו הספק שעולה בלב היהודי, העֲמָלֵק שבתוכו, הוא הרצון הבא מצד יצרו הרע, הקורא לו למרוד במלכות שמים.

"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם אֲמַרְתֶּם הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן - הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד - וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (זהר פרשת בשלח( - אומר הקב"ה לישראל - בכל פעם שתנסו להפריד בהנהגתי ,הנה מגיע הכלב הנושך, וזהו עֲמָלֵק, המפריד, הספק, הקרי - המקרה, המפריד והמפלג.

"וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז, י"א). אם נרפים ידיהם של ישראל מן התורה (כמו "בִּרְפִידִם"), אזי מתחזק כוחו של עֲמָלֵק בעולם, אולם כאשר ישראל עושים תשובה, וחזקים ידיהם ומורמות בלימוד התורה ובקיום המצוות, אז גובר בהם כוח "ישראל", הכוח לשרות כנגד יצרם הרע, ואז נעלם הספק – וגובר כוח ישראל על "עֲמָלֵק" ("וְגָבַר יִשְׂרָאֵל").

שמיעת "פרשת זָכוֹר" הינה מצווה מן התורה, ועל כל אחד מישראל להגיע בשבת זו לבית הכנסת, כדי להשתתף, וכדי לעקור את כוח העֲמָלֵק מליבו.

 

"וכשיבא המשיח, יבא בהתחדשות ביד הגדולה ויערוך מלחמה בעֲמָלֵק" (זהר ויחי סא), ובזכות ההשתתפות במחיית זכר עֲמָלֵק גם בשנה זו, יתגברו הרחמים על הדינים, בדיוק כפי שהיה בזמן יציאת מצרים, ונזכה כולנו לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

הדפסשלח לחבר

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

נכנס יין, יצא דוס
עשרת בני המן: הסיפור האמיתי
רעיון מוסרי לחג הפורים
המגילה בראי הארכיאולוגיה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |