"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו" (לד, ל).
מבאר רש"י את המילה "קרן" לשון קרניים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן. מדייק ה'שפתי חכמים', שרק בלוחות האחרונים זכה משה רבנו לקרני הוד ולא בלוחות הראשונים.
שואלים המפרשים: מהיכן זכה משה לקרני ההוד? ה'אור החיים' הקדוש מבאר על פי המדרש רבה (מז, ו): "רבי יהודה בר נחמן אמר, כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד".
לכאורה, קשים דברי המדרש. האם הקולמוס של הקב"ה דומה לקולמוס של בשר ודם? סופר סת"ם, שמתחייב לכתוב ספר תורה, למשל, ורוצה לעמוד בלוחות הזמנים, שקבעו לו, קונה יותר דיו כדי לא להפסיק את מלאכתו. אבל אצל הקב"ה, האם שייך חוסר ידיעה מהי הכמות המדויקת? איך קרה, שנשאר עודף?
מיישב ה'אור החיים': "ומצינו, שהעידה התורה על משה, שעניו מאוד מכל האדם (במדבר יב, ג), וכשאמר ה' לכתוב הדברים, מצינו, שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו"ד. ואף זה מן הענווה. ובשכר זה זכה לקרני הוד... והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו: "נשתייר בקולמוס קמעה", והוא אות יו"ד, שהיה צריך לכתוב".
שמעתי תשובה נוספת: כיוון שמשה אמר "מחני נא מספרך", ולכן אין שמו של משה רבנו מוזכר בפרשת תצווה. כל הפעמים, ששמו של משה חסר בפרשה, הביאו לעודף הדיו. אומנם מצד אחד, משה נענש על הדברים, ושמו הושמט מפרשה שלמה. אבל מצד שני הייתה כאן מסירות נפש עצומה של משה המנהיג, שמוכן לוותר על שמו בתורה הקדושה. כדי לכפר לעם ישראל על חטא העגל, זכה משה בעשירות ובעור מיוחד על פניו.
חשבתי אולי להוסיף תשובה. מה גרמה קרן העור? בזכות קרן העור פחדו לגשת למשה רבנו, כמו שכתוב בסוף הפסוק: "ויראו מגשת אליו". וכמו שמצוטט במוסף רש"י הפסוק מ'קוהלת': "חכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונה". ומסביר: "משאר בני אדם, עד כי ייראו מגשת אליו, כי קרן עור פניו."
אם נתבונן בהנהגת אהרן מול חוטאי העגל, נראה, שאהרן אינו מתמודד איתם חזיתית.
"וירא העם, כי בושש משה לרדת מן ההר, וייקהל העם על אהרן, ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוקים" (לב, א). עונה להם אהרן בפסוק הבא: "ויאמר אליהם אהרן: פרקו נזמי הזהב באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי". מבאר רש"י: "אמר אהרן בלבו: הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבוא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן". אהרן לא אומר להם – 'אין על מה לדבר', אהרן מנסה להרוויח זמן.
בהמשך שוב אהרן מנסה לדחות אותם: "ויקרא אהרן ויאמר: חג לה' מחר". מבאר רש"י: "בלבו היה לשמים. בטוח היה, שיבוא משה ויעבדו את המקום".
לעומת אהרן הכהן, יורד משה רבנו מן ההר, ומיד לוקח פיקוד: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות.... וייקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק, וַיַשְׁק את בני ישראל". משה בודק מי חטא בעגל, מדמה רש"י, שמשה השקה אותם, כמו שבדקו במקדש אישה סוטה. אחרי הבדיקה: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי ... עברו במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... וייפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי ישראל" (לב, כח).
המפרשים מבארים, שאחרי שהחוטאים – הערב רב, לשיטת רש"י, הרגו את חור בן מרים, מפני שהתנגד לעגל. פחד אהרן, שגם אותו יהרגו, וחלילה לא תהיה מחילה לישראל, כמו שהיה בחורבן הבית, שרצחו את הנביא זכריה, דמו רתח, ונהרגו רבים מישראל.
שאלה נוספת מקשים המפרשים: כשבאו בני ישראל אל אהרן "ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוקים, אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". אם משה איננו, צריך לעשות עגל? הרי יכלו למנות את אהרן במקומו, בפרט שאהרן כבר הנהיגם במצרים, בעת שמשה היה במדיין .
מסביר רבי יצחק מוורקה – בתקופת הנהגתו של משה שימש אהרן איש רודף שלום, כך שהיה קרוב אליהם יותר מדי, והיחסים שבינו לביניהם היו יחסי קרבה, אם כן אין לבריות דרך ארץ לפני מי שמרגישים כלפיו קרבה יתרה.
לפי הדברים, ייתכן לומר, שהקב"ה הכין מלכתחילה יותר דיו כדי שיישאר עודף, כי אחרי חטא העגל משה היה צריך חיזוק ועוצמה לעמוד חזק בהנהגה. אחרי שקיררו את העם באמונה, כמו אותה אמבטיה רותחת, שאין כל ברייה יכולה לירד לתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים. (רש"י, דברים כה, יח) כך עם ישראל אחר חטא העגל צריך מנהיג שיש ממנו מרחק.מנהיג חזק שיוכל לעמוד מול הרצון לעבוד עבודה זרה במיוחד אחרי שהאמונה התקררה. לכן דאג הקב"ה לישראל, ועור פניו של משה קרן, והעם ממש פחד מלגשת אליו. כאן נעוץ הבדל בין הנהגתו של משה להנהגתו של אהרן – מנהיג נדרש לחוזק ולשמירת דיסטנס. אך ליד מנהיג חזק צריך גם יד רכה ומרככת, ימין מקרבת.