תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

להסתכל להם בעיניים

4/05/2014 12:25
להסתכל להם בעיניים (הגדל)

לפני שמדברים כל כך הרבה על איך צריך ללמד ילדים בגן את השואה, כדאי אולי לשאול איך המבוגרים מבינים אותה ● סיון רהב מאיר מדברת על יום השואה, יום העצמאות, וצוואתו של פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל ● "להילחם על כך שבכל אדם יש יכולת שצריך לגלות אותה ואז צריך לממש אותה"

 

שתי מגמות משתלטות על יום השואה, יום העצמאות ושאר מועדים ממלכתיים שחודשו במדינת ישראל בדור האחרון.

התופעה האחת היא בריחה לנושאים שבשולי היום הזה במקום לעסוק ישירות בו ובתכניו. ביום השואה זה מתבטא בעיסוק בניצולי שואה שסובלים ממצוקה כלכלית. זה נושא חשוב לטיפול בימים אחרים, אבל למה להקדיש לו דווקא את היום הזה? האם זו לא בריחה קלה מהתכנים הקשים, הערכיים והמשמעותיים יותר שההשמדה של שליש מהעם היהודי מעלה?

לפעמים נדמה שהביורוקרטיה הישראלית ומשרד האוצר הם הסיבה לציון יום השואה, ולא המשטר הנאצי. אפילו השר לענייני גמלאים אורי אורבך, שמופקד על אותם ניצולים, הכריז ביום השואה כי לא נוח לו עם העובדה שזה הפך ליום ציון הזכויות הכלכליות של ניצולי השואה. יום העצמאות, במקביל, הולך והופך ליום המנגל, כי למה להתאמץ למלא בתוכן את היום שבו קמה מדינה יהודית אחרי אלפיים שנות גלות?

המגמה השנייה הגוברת בימים האלה היא העיסוק האובססיבי במי שלא מציין את התאריך. שוב, אולי מתוך חוסר ביטחון ואולי כי אין לנו מושג במה למלא את השעות החשובות, אנחנו פותחים במצוד אחרי מי שמעז לא להתאבל או לא לשמוח, לא להיות בדיוק כמו כולם. לא חבל לבזבז את יום השואה במרדף אחרי מי שעושה מנגל בגן סאקר, ואת יום העצמאות בזעם אחרי מי שמעז לא לעשות מנגל?

 יום רביעי, 12 בצהריים, "מכון פוירשטיין" בירושלים. פרופ' ראובן פוירשטיין, שעד לפני כמה ימים נכנס לכאן בכל בוקר מחדש כדי לתקן את העולם, עטוף בטלית ברחבת הכניסה וסביבו מאות אנשים. פוירשטיין בן ה־93 היה פרופסור נערץ לפסיכולוגיה חינוכית, שהקים מוסד לקידום יכולת הלמידה ובו טיפל ברבבות. בהלוויה הזו של מייסד המקום צופים גם מחלונות הבניין. עוד ועוד פנים של ילדים עם תסמונת דאון מציצים מבפנים על האירוע הלא שגרתי, שומעים איך אחיו, שמואל, אומר עליו: "הוא הצית בכל ההורים ובכל הילדים זיק של תקווה, של אופטימיות. שאפשר להשתנות, שחייבים להתפתח, שאסור לוותר על אף ילד. אנשים חשבו שאין בהם כלום, אבל הוא האמין בהם".

בעיתון צרפתי נכתב פעם כי "פוירשטיין לא נותן לכרומוזומים לומר את המילה האחרונה". בהלוויה מזכירים כמה הוא היה גאה בציטוט הזה, שתימצת את שיטתו, עליה קיבל גם את פרס ישראל: לא להיכנע לתורשה, אלא לנסות ולקדם כל אחד.

בנו אהרון הסביר זאת כך: "אהבת את המטופלים, אבל הסברת שלאהוב זה לא לקבל בלי תנאי, אלא להילחם. אהבה זה מלחמה. אני אלחם איתך ואקשה עליך כדי שתתקדם. אל שולח השבת שלנו הבאת ילדים עם בעיות בלתי נסבלות. התעקשת שהם יעשו קידוש וחיכית בסבלנות, וגם אנחנו כילדים למדנו לחכות עשר דקות לכל אחד מהם עד שיקרא את טקסט הקידוש מההתחלה ועד הסוף. ילדה אוטיסטית שלא הישירה מעולם מבט לאף אחד פגשה אותך ואחרי פגישה אחת נתנה לראשונה בחיים נשיקה לאמא שלה. כי אחרי כל התיאוריות המלומדות שפיתחת, הבסיס היה להסתכל קודם כל בעיניים של הילד".

מטס של חיל האוויר עובר מעלינו, בחזרות ליום העצמאות, בדיוק כשקצין חינוך ראשי, תא"ל אבנר פז צוק, סופד ומודה לפרופ' פוירשטיין על ששינה את פניו של צה"ל, גם בטיפול בחיילים מאוכלוסיות מיוחדות וגם בשיקום פצועי צה"ל. אחד מהם, אהרון קרוב, עומד בקהל. הוא נחשב לפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה. בחור צעיר שיצא מחתונתו לשדה הקרב לפקד על חייליו וחזר משם במצב אנוש עם פגיעת ראש קשה.

"תמיד בשיקום דיברו על הצורך שלי לחזור לאכול, ללכת, להתלבש", מספר לי קרוב. "פרופ' פוירשטיין דיבר איתי על השכל, ורק עליו. כשבאתי אליו בפעם הראשונה, שאל מה הקטע הכי קשה שלמדתי בגמרא. אמרתי לו, והוא הודיע לי: תוך שנה אתה מסיים את כל המסכת הזו. אחר כך שאל אם אני יודע אנגלית ואמרתי שלא מספיק טוב, והוא הכריז שאני אדע אנגלית עד סוף השנה. עבדתי קשה. רק היום אני מבין כמה המוח שלי היה פגוע וכמה אני חייב לו".

בין הפטירה להלוויה התקבלו במכון מכתבי תנחומים מאוסטרליה, בריטניה ודנמרק. זו כנראה רק ההתחלה. השיטה מיושמת ב־40 מדינות, כולל כפר אינדיאני ומחנה פליטים ברואנדה.

אבל חלק מהמטופלים, מתברר, היו גם בני משפחה. "לפני 25 שנה", אומר בנו הרב רפי פוירשטיין בקול סדוק, "באת לסטודנטים שלך באוניברסיטה ופתחת את השיעור ואמרת: 'מגיע לי מזל טוב, נולד לי נכד עם תסמונת דאון'. זה הבן שלנו, אלחנן. חווינו איתו על בשרנו את עוצמת השיטה שלך". אלחנן עצמו ניגש למיקרופון בהמשך ואומר: "סבא שלי עודד אותי ועכשיו הלב שלי בוכה כי סבא שלי לא איתי".

הרב רפי מסכם: "הצוואה שלך ברורה ונאמר אותה כאן בפניך: להילחם על כך שבכל אדם יש יכולת שצריך לגלות אותה ואז צריך לממש אותה. אותך צריך עכשיו כנראה שם למעלה, לעשות כמה אבחונים".
 
פרשת "אמור", מספרת בין השאר על ספירת העומר שאנו בעיצומה. 49 ימים יש בין פסח לשבועות, ונהוג לספור אותם בתפילת ערבית, יום אחרי יום. הרבה פרשנים מסבירים שיש צורך להתפתח ולעבור תהליך כלשהו בין יציאת מצרים בפסח לבין קבלת התורה בשבועות. כלומר, יש למנות את הזמן שחלף כדי לפתח בנו באופן הדרגתי סבלנות וציפייה. ב"ספר החינוך" נכתב כי ספירת העומר צריכה "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו".

השבוע קיבלתי הוכחה לכך מפרשן בן שלוש, הבן שלי. גם בשנה שעברה הוא הביא מהמעון לוח מושקע של ספירת העומר וחבילת מדבקות כדי להדביק בכל יום עוד מדבקה, עם הסבר מצורף של הגננת על ההמתנה של הילדים לחג השבועות. בשנה שעברה הוא הדביק בבת אחת את כל המדבקות, באותו יום. נו, ברור. קשה להתאפק. השנה – כבר שבועיים – הוא מצליח לחכות ולשים בכל יום מדבקה אחת. כנראה באמת צריך בגרות וסבלנות בסיסית בתהליך הזה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

המשגיח הליטאי שקירב את השליח החב"די
שוברות את הקרח: שתי נשים ורצון אחד גדול
ילדי החטא שלי
האם צריך לנטוש את הדת כדי לשחק בסרט?
העיוור שפקח את עיניי
חילול ה' או תוכחה?
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |