תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הצעירה מתוניס שמצאה את היהדות באתר חב"די

8/01/2012 08:25
הצעירה מתוניס שמצאה את היהדות באתר חב"די (הגדל)

 

בין החופשות בהרי האלפים לשיעורי הכינור, שלטו בבית אמונה איסלמית חזקה והזדהות פאן-ערבית. "אמא שלי הייתה דתייה, אחת כזאת שמתפללת חמש פעמים ביום, שמטיפה לשמירה על אורח חיים דתי ● "בגיל 13 התחילו להתעורר אצלי ספקות בנוגע לכל מה שכתוב בקוראן. לא הבנתי איך זה שאלוהים מצד אחד כל כך רחמן, ומצד שני הקוראן מלא בתיאורים שאומרים שאסור לסמוך על הנוצרים והיהודים ● "הדברים שהוא אמר על הנשמה של האדם ועל הקשר בין גוף לנפש התחברו מיד למה שהרגשתי בתוך תוכי", היא נזכרת ועיניה נפערות בהתפעלות. "אחרי השיחה שלנו הלכתי לאינטרנט, הגעתי לאתר של חב"ד והתחלתי לקרוא" ● עיתון 'מעריב' מביא את הסיפור המדהים

 

כשבכל העולם ציינו לפני שלושה חודשים עשור לפיגועי 11 בספטמבר, נזכרה ציפורה (השם המלא שמור במערכת) איך בעיצומה של הטרגדיה השתנתה לה תוניסיה, מולדתה, מול העיניים. כמו שאר העולם, המדינה הצפון אפריקנית שנחשבה מתונה יחסית ראתה את מגדלי התאומים קורסים בשידור חי, אבל במקום לחוש חמלה כלפי אלפי הקורבנות, נשטפה בגל עכור של הקצנה דתית ושנאת המערב.

"תוניסיה שלפני הפיגוע לא הייתה מדינה דתית במיוחד", נזכרת ציפורה, שאז עדיין נקראה בשמה הערבי, אסמה. "רוב החברים שלי היו חילונים, לא כאלה שמתפללים חמש פעמים ביום. אבל בימים שאחרי הפיגוע אנשים ברחוב חשו תחושה אדירה של גאווה מוסלמית. תחושה של אחדות השורות.

"פתאום העולם התחלק בין מאמיני האיסלאם מצד אחד ומדינות המערב מהצד השני. זה היה מדהים. כמה ימים אחרי הפיגוע הגעתי לבית הספר וראיתי יותר בנות בכיסוי ראש. תלמידים הלכו עם תמונות של אוסמה בן לאדן בארנק. המכה שהמערב ספג הייתה רגע של התרוממות רוח עבור העם התוניסאי".

אביה של אסמה, כלכלן שרכש את השכלתו באוניברסיטת סירקיוז שבמדינת ניו יורק, הועסק על ידי האו"ם והיה בקשרי עבודה עם ארגוני סעד בינלאומיים. יחסו לישראל התאפיין בתיעוב חסר פשרות. "אבא שלי הוא אנטישמי במלוא מובן המילה", היא מדגישה. "מצד אחד, אדם משכיל שלמד באוניברסיטה בניו יורק ומצד שני, שונא יהודים ואנטישמי ממש. אחד שבתוך תוכו באמת מאמין שכל היהודים מריחים רע, שהם לא נקיים. הוא היה צופה בחדשות באל-ג'זירה ואומר כל הזמן שהוא לא מבין למה העולם לא נלחם נגד ישראל, למה מאפשרים לה להמשיך בכיבוש, למה לא משמידים אותם.

"למרות השנאה לישראל אבא היה אינטלקטואל אמיתי", היא מספרת. "אדם סקרן שהיה בכל העולם. מאוד פתוח. הוא עבד עם הרבה אמריקאים. הוא הכיר אותם מקרוב וחש קרבה גדולה לתרבות האמריקאית. אחרי הפיגועים הוא חשש שאנחנו הולכים לקראת שפיכות דמים קשה, לקיטוב בין מזרח למערב.

"היינו משפחה אמידה. אמא עקרת בית, שלוש אחיות. כל מה שרציתי קיבלתי. היינו נוסעים לחופשות שנתיות מעבר לים, כמעט בכל העולם הייתי. גרנו בבית של שתי קומות בבירה תוניס, היה לנו כלב. במשך שבע שנים למדתי נגינה בכינור".

אבל בין החופשות בהרי האלפים לשיעורי הכינור, שלטו בבית אמונה איסלמית חזקה והזדהות פאן-ערבית. "אמא שלי הייתה דתייה, אחת כזאת שמתפללת חמש פעמים ביום, שמטיפה לשמירה על אורח חיים דתי. אני זוכרת שכשבחוץ היה חם היא הייתה ממלאת בקבוקים במים קרים והולכת לחלק לעניים. ברמדאן, כשהצום היה נגמר בערב, היא הייתה ממלאת סירי אוכל ויוצאת לחלק לאנשים ברחוב. היא הייתה אישה של הרבה חסד". חיוך נוסטלגי עולה על פניה כשהיא אומרת את המילה "חסד" בעברית נטולת מבטא.

איך הרגשת עם פרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה בחורף שעבר?

"בהתחלה שמחתי מאוד על כך שהעם התוניסאי לוקח את הגורל שלו בידיים סוף סוף. אחת הסיבות שרציתי לעזוב את תוניסיה וללמוד מחוץ למדינה הייתה שכמו הרבה צעירים אחרים במדינה, גם אני חשתי מחנק גדול כתוצאה מהמצב הפוליטי. כשזין אל-עבאדין בן עלי עזב את המדינה, זה היה ממש סוריאליסטי. הדרך שבה הוא ובני משפחתו עשקו את תוניסיה היא נוראה. האופן שבו הם השתלטו על הכל - חברות הסלולר, חברות התעופה, מערכת החינוך. הם היו המאפיה התוניסאית בחסות החוק".

הופתעת מניצחונה של התנועה האיסלאמית בבחירות שנערכו לאחרונה במדינה?

"אני לא מופתעת מכך שהעם התוניסאי בחר במפלגה דתית. זו מהות הדמוקרטיה, אנשים בוחרים במי שמייצג אותם בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת, התאכזבתי כמו רבים מאנשי האליטה הליברלית של תוניסיה שציפו להקמת מדינה חילונית. אם מסתכלים על זה בצורה ריאלית, אנחנו צריכים להבין עד כמה העולם הערבי-מוסלמי, אפילו החוגים הליברליים שבו, כמו העם התוניסאי, מחובר למסורת שלו, לדת, לאמונה. בשורה התחתונה, כל מפלגה היום בתוניסיה היא אנטי ישראלית, ובקרוב עומדים להעביר שם חוק שקובע שכל קשר עם ישראל הוא בבחינת פשע, מה שאומר שאם אמא שלי תדבר איתי בטלפון ניתן יהיה להעמיד אותה למשפט. זה מאוד מעציב אותי".

ספקות מגיל צעיר

אנחנו נפגשים בפיצרייה כשרה בחלקה היהודי של העיירה פסאייק, בצפון מדינת ניו ג'רזי. ציפורה מגיעה בכיסוי ראש ובחצאית ארוכה שמקנים לה מראה שמשתלב היטב בנוף המקומי. לצדה בעלה יוסף, כיפה שחורה לראשו, ציציותיו בחוץ, אוחז בבתם בת החצי שנה, צופיה-אמונה. לניו ג'רזי הגיעה המשפחה שלושה ימים קודם, לקראת ההמראה לישראל, יחד עם עוד מאות זוגות יהודים שבחרו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לארץ, בסיוע ארגון "נפש בנפש".

כלפי חוץ הפרופיל שלהם לא שונה מזה של משפחות יהודיות אחרות שעברו בשנים האחרונות מסלול דומה: צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, עם ילד או שניים, שסיימו לא מזמן את הלימודים, רגע לפני שהקריירה כובלת אותם למקום עבודה קבוע. כמו בעלה, גם ציפורה רואה את עצמה כציונית אדוקה. "כשרצו לעשות ליוסף ולי שידוך הדבר הראשון שהוא רצה לדעת זה אם אני אהיה מוכנה לעבור לישראל", היא נזכרת.

אבל מתחת לחזות החרדית, הלימודים בישיבה והשמירה הקנאית על אורח חיים דתי, מסתתר סיפור אנושי חריג של שני צעירים שנולדו הכי רחוק שאפשר מישראל ומהיהדות. היא, אסמה (את שם משפחתה, כמו את פניה, היא חוששת לחשוף בגלל הרגישות הגדולה של מצבה), בת למשפחה מוסלמית מתוניסיה שחונכה לשנאת יהודים; הוא, אוסקר הווארז, בן למשפחה קתולית מהונדורס, נוצרי אדוק שהעביר את שנות התבגרותו כמדריך בכנסייה. שניהם משכילים, דוברים כמה שפות ומצוידים בניסיון חיים ייחודי. אבל במקום לחיות בניו יורק הקוסמופוליטית, הם בחרו להתגייר, להקפיד על קלה כחמורה ולהקים את ביתם בישראל.

ציפורה אומרת שרמזים לשינוי שהיא עתידה לעבור הופיעו כבר בגיל צעיר. "אני זוכרת שבגיל 15 ראינו טלוויזיה. כמו תמיד, החדשות היו פתוחות על ערוץ אל-ג'זירה, שהראה פעילות של כוחות צה"ל בשטחים. בת דודה שלי הגיבה בזעם. היא אמרה שהיא לא מאמינה מה היהודים עושים לפלסטינים, לעינויים שהם מעבירים אותם, לכיבוש האכזר. ואני יושבת שם וחושבת לעצמי, כל מה שאני יודעת על מה שקורה שם מגיע מאל-ג'זירה. מעולם לא פגשתי ישראלים, מעולם לא למדתי על מה שקורה שם בשום מקום אחר. אף אחד לא נתן לי לשמוע מה הצד השני מרגיש. גם אבא שלי, עם כל ההשכלה והפתיחות שלו, מעולם לא חשב שאולי יש צד נוסף לסיפור. כשזה מגיע לישראל, לכל התוניסאים יש עמדה אחת, שישראל היא התגלמות כל הרוע ושצריך להשמיד אותה".

אז איך קרה שאצלך זה אחרת?

"באופן אירוני, אבא שלי לימד אותי לחשוב בעצמי. הוא זה שלימד אותי לא לקבל מה שהתקשורת אומרת לי באופן עיוור. למרות שאני יודעת שהוא לא יאהב את זה, הרצון שלי ללמוד על ישראל, להכיר את הצד השני, בא ממנו. הוא אדם סקרן שחינך אותנו ללמוד כל הזמן. אני זוכרת שבגיל שמונה, תשע, אמרתי לאבא שלי שזה בטח לוקח נצח לספור עד אלף. והוא, בתגובה, ביקש ממני להתחיל לספור, כדי שאראה בעצמי כמה זמן זה לוקח. אז ישבנו ביחד וספרנו מאחד עד אלף, בלי לדלג על אף מספר. הוא לא היה מוכן לוותר עד שאני לא אראה כמה זמן זה לוקח".

האביב הערבי של אסמה-ציפורה לא עצר שם. את ספקנותה כלפי הסכסוך המזרח תיכוני היא לקחה איתה לשיעורי הדת שנערכו בבית הספר שלה. "כולם היו מקבלים בהסכמה את מה שלמדנו ורק אני הייתי נשארת בסוף השיעור ושואלת הרבה שאלות", היא מספרת. "בהתחלה אלו היו שאלות כמו, למה אישה לא יכולה להיות אימאם אלא רק גברים, ובהמשך זה גלש לשאלות על הנרטיב עצמו".

מה לא הסתדר לך בדיוק?

"בגיל 13 התחילו להתעורר אצלי ספקות בנוגע לכל מה שכתוב בקוראן. לא הבנתי איך זה שאלוהים מצד אחד כל כך רחמן, ומצד שני הקוראן מלא בתיאורים שאומרים שאסור לסמוך על הנוצרים והיהודים, שהמוח של האישה קטן יותר מזה של הגבר. בשלב מסוים התחלתי לחשוב לעצמי האם כל זה באמת מאלוהים".

מה עושים עם הספקות האלה?

"בשלב מסוים, בסביבות גיל 16, התחלתי לחפש פתרונות במקומות אחרים, התחלתי לפנות לכיוונים חדשים בחיפוש אחר תשובה. פעם אחת, בדרך לשיעור כינור, נכנסתי לאחת הכנסיות שהייתי חולפת על פניה, רציתי לראות איך הם יתייחסו אלי, אם הם יוכלו לעזור לי. זה לא פתר לי את הבעיה. במקביל התחלתי ללמוד על דתות אחרות. קראתי על הנצרות, על בודהיזם, הינדואיזם. על היהדות כמעט לא קראתי, כנראה בגלל שחומרי קריאה בנושא לא היו נגישים בתוניסיה.

"בשלב מסוים התחילו להתייחס אלי במשפחה ובבית הספר כאל האגנוסטית הבעייתית. זה השפיע עלי בצורה קשה. הייתי חושבת על זה כל זמן, קמה כל בוקר מלאה במחשבות למה אני בכלל חיה. המחשבות לא הרפו ממני, ובגלל שלא היה לי עם מי לדבר, זה הגיע למצב שהתעורר חשש אמיתי שאם זה יימשך זה עלול להשפיע על המצב הנפשי שלי. זה היה מצב מאוד מורכב, מאוד בעייתי, במיוחד בגלל שהמשפחה והחברים לא היו מוכנים לשתף איתי פעולה.
 
"בסוף הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם זה היא פשוט להמשיך בחיי. לעשות מה שכולם מצפים ממני לעשות ולהמשיך הלאה. ללכת לקולג' טוב, להתחתן, למצוא עבודה מכובדת ולהרוויח הרבה כסף".

אירוע משנה חיים

נאמנה לתוכנית החילוץ שלה, אסמה נרשמה ללימודי מדעים ומתמטיקה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בבירת ארצות הברית, שאליה יכלה להתקבל בזכות הגרין קארד שקיבלה מתוקף מעמדו המיוחד של אביה. במקביל המשיכה להשקיע שעות בנגינה בכינור והצטרפה לקבוצת אינטרנט של נגנים מכל העולם. שם, בין קבוצות הדיון והקונצרטים הווירטואליים, פגשה נגן יהודי בן גילה, והשניים החלו לנהל קשר אינטרנטי.

מהר מאוד השיחות ביניהם גלשו גם לנושאים דתיים. "בשלב מסוים אמרתי לו שאני לא מאמינה בכלום ושאני כלל לא בטוחה שיש אלוהים. מאוד הפריע לו שאני לא מאמינה. הוא אמר לי שאנחנו הרבה יותר מסתם גוף, שיש לנו נשמה, שכל לילה הנשמה שלנו עוזבת את הגוף ובגלל זה בבוקר הוא אומר את תפילת השחר".

אולי זה היה התיאור שקסם לה כל כך, אולי השיחה הפתוחה שבאה אחרי שנים של הדחקה ועוינות מצד כל מי שהכירה בתוניסיה. מה שבטוח זה שהשיחה האקראית הפכה במקרה שלה לאירוע משנה חיים. ההסברים של הידיד האינטרנטי היו מענה לחיבוטי הנפש של אסמה, להתלבטויות שלה בשאלות קיומיות ובאובדן האמונה. "הדברים שהוא אמר על הנשמה של האדם ועל הקשר בין גוף לנפש התחברו מיד למה שהרגשתי בתוך תוכי", היא נזכרת ועיניה נפערות בהתפעלות. "אחרי השיחה שלנו הלכתי לאינטרנט, הגעתי לאתר של חב"ד והתחלתי לקרוא".

מה ראית שם שמשך אותך כל כך?

"זה היה מדהים. התחלתי לקרוא על פרשת השבוע, על התורה, על מפרשים שונים כמו הרמב"ן. פתאום גיליתי אוצר אדיר של מידע. זה היה מסמך היסטורי שהתחבר למציאות היומיומית שלי. מאז, כל שבוע קראתי את פרשת השבוע והייתי שואלת אותו שאלות. הייתי קוראת את הפרשנויות השונות, את ההסברים של רש"י, ובכל אותו זמן בכלל לא הבנתי שמה שאני קוראת זו היהדות. לא הבנתי למה לא מלמדים את זה בתוניסיה, למה לא מפיצים את המידע המדהים הזה בכל העולם, בלי קשר אם זה יהודי או לא. בשלב מסוים ראיתי שאני מוצאת את עצמי יושבת שעות ארוכות על האתר של חב"ד, והתחלתי לשאול את עצמי מה אני אמורה לעשות עם כל המידע הזה? איך כל זה מתחבר לחיים שלי ולאן אני צריכה לקחת את זה?".

איך זה השפיע על סגנון החיים שלך?

"היינו מדברים בטלפון לא מעט, בעיקר בנושאי דת. וכל שבוע, ביום שישי, הוא היה אומר לי שאני לא יכולה להתקשר אליו עד אחרי השבת. כך שבוע אחרי שבוע, ואני מתחילה לחשוב על השבת שהוא מספר לי עליה, כמה שזה רעיון חכם, המחשבה שיום אחד בשבוע מכבים את הפלאפונים, סוגרים את המחשב ואת הטלוויזיה ופשוט חושבים על החיים, על הקשר עם אלוהים. זמן להתבוננות פנימית, למדיטציה. קו טלפון ישיר לאלוהים שמאפשר לאדם להתחבר למשהו שהרבה יותר גדול ממנו".

אסמה התחילה לשמור שבת והבינה שמכאן כבר אין דרך חזרה. "זאת הייתה התחושה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים", היא מספרת. "הידיעה שזה יום שישי בערב, שאני מדליקה נרות והזמן כאילו עוצר מלכת. הייתה באוויר תחושה חזקה מאוד של קדושה".

ואז הבינה שהיא צריכה לעשות את השינוי שכל כך פחדה ממנו. "פניתי לרב ברי פרונדל מוושינגטון (רב בית הכנסת "קשר ישראל" בוושינגטון, סגן נשיא ועד הרבנים של וושינגטון ומי שעומד בראש ועדת הגיורים של הרבנות הדתית באמריקה - צ"י). "אלא שבמקום לקבל אותי הוא ניסה להדוף אותי ואמר לי שהוא לא בטוח שזה רעיון טוב".

נעלבת?

"מה שהוא אמר זה שתהיה לי הרבה יותר השפעה בתור מוסלמית שפועלת למען העם היהודי. שאם אני אתגייר המשפחה שלי עלולה לרצוח אותי. היום אני מבינה שזה חלק מהתהליך, שהמטרה שלו הייתה לראות כמה אני רצינית ונחושה להתגייר. ואני באמת חזרתי אליו עוד פעם ועוד פעם, והוא נתן לי ספרים לקרוא ואני קראתי את כולם. עד שבשלב מסוים התחלתי ללכת לבית כנסת 'קשר ישראל', שבו מתפלל גם הסנאטור ג'וזף ליברמן".

כעבור כמה חודשים החליטה אסמה לעבור לניו יורק, כמה שיותר קרוב לשכונת קראון הייטס, המרכז הגדול של תנועת חב"ד. "נרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטה בברוקלין. הסיבה שעברתי לשם היא שקראתי על הרב שלהם, שמחה ויינשטיין, שמאוד מעורב בחיי הסטודנטים ופועל לקירוב של סטודנטים מקומיים לדת היהודית, גם כאלה שהם לא יהודים. יצרתי איתו קשר והוא הבין מיד שאני מוסלמית שרוצה להתגייר".

כמה חודשים אחר כך היא עזבה את האוניברסיטה החילונית והצטרפה לסמינר לבנות של חב"ד בברוקלין.

איך מספרים להורים מוסלמים שהבת שלהם מצטרפת לסמינר של חב"ד?

"סיפרתי להורים שלי בטלפון. הידיעה שאני פורשת מהלימודים בקולג' הייתה קשה להם מאוד. לא הפסקנו לבכות כל השיחה. ניסיתי להסביר להם, אבל הם היו בטוחים שאני מצטרפת לכת. בשיחה כזאת אין יותר מדי מקום להסברים אלא בעיקר להרבה בכי. הם לא היו מוכנים לשמוע, לא רצו ללמוד. אני זוכרת שאבא שלי אמר שהוא ימצא מישהו שינפיק אישור רשמי שהשתגעתי ושהם יוציאו צו שיחייב אותי לחזור לתוניסיה. הוא אמר שהוא מפחד שמוסלמי קיצוני ירצח אותי.

"אחותי הייתה בטוחה שהמוסד גייס אותי. היא אמרה לי, 'אל תעשי את זה. אל תכניסי את עצמך לדברים מהסוג הזה'. הייתה בטוחה שאני מרגלת. מאותו רגע אמא שלי החרימה אותי. היא לא הייתה מוכנה לדבר איתי יותר. בניגוד אליה, אבא שלי המשיך לבקר אותי בברוקלין. זה היה מטורף. הוא היה בטוח שזה שיגעון רגעי, טירוף שיחלוף. בגלל זה התגובה שלו הייתה רגועה יותר משל אמא שלי. הוא המתין שהשיגעון יעבור".

לא רק שהשיגעון לא עבר, ככל שמשפחתה הרחיקה אותה, כך היא מצאה את עצמה עמוק יותר בזרועות הממסד האורתודוקסי המקומי. בתחילה למדה יהדות שבע שעות ביום בסמינר בברוקלין, ואחר כך עבדה כמזכירה בקודש הקודשים של תנועת חב"ד, ביתו של הרבי מלובביץ'. בסיוע הרב מאיר פאנד היא השלימה גיור אורתודוקסי.

חתונה עם שליח ציבור

אז גם פגשה את בעלה לעתיד, יוסף-אוסקר הווארז. כמו ציפורה, גם הוא בן למשפחה אמידה מהאליטה החברתית של הונדורס. "אבא שלי בא ממשפחה אמידה מהמעמד הגבוה, והקים עסק מצליח לשירותי קייטרינג. הרחוב שבו גרנו נקרא על שם המשפחה שלנו, בגלל שכל מי שגר ברחוב הזה היה בן משפחה", הוא מספר.

ב-‏1993, כשהמצב הכלכלי בהונדורס החל להידרדר, ארזה משפחת הווארז את המזוודות ועברה ליוסטון, טקסס, שבה הקימו הוריו של אוסקר חברת שיפוצים מצליחה וחברה לשירותי ניקוי. במקביל החליטה המשפחה לייסד ביוסטון שלוחה של הכנסייה שאליה השתייכו בהונדורס. "המשפחה שלי דתית מאוד, וברגע שהם עברו ליוסטון הם חשו בהבדלים בתפיסה הדתית בין ארצות הברית להונדורס. בהונדורס, בגלל התנאים הקשים, בגלל העוני, אם אתה לא מאמין באלוהים אין לך סיכוי לשרוד. הדת היא המפתח לקיום שלך".

את המודל האבסולוטי, הלא מתפשר, שרואה בדת את חזות הכל, ניסתה המשפחה לייבא לטקסס. "היינו מאוד מיסיונריים, מאוד פעילים. יוצאים החוצה לרחוב ומגייסים מאמינים חדשים", מספר הווארז. אלה הלכו והצטרפו בקצב קבוע, עד שהכנסייה הפכה לבית של למעלה מ-‏500 מאמינים חדשים, מרביתם ממרכז אמריקה. בקהילה החדשה הזאת נועד לאוסקר הצעיר תפקיד של שליח ציבור. "הייתי נער והכנסייה הייתה החלק המרכזי בחיים שלי. כל יום היה משהו לעשות - לבקר חולים או להשתתף בפעילויות בכנסייה".

ואז קרסה הקהילה הדתית הקטנה. "יום אחד המטיף של הכנסייה, הקטור, עמד לפני כולם והכריז, 'אני מתפטר היום מתפקידי והופך ליהודי'", נזכר הווארז. "הייתה לזה השפעה מדהימה. שבוע לאחר מכן 85 מאנשי הכנסייה הלכו לתפילת יום השבת בבית כנסת ביוסטון. המתפללים לא הבינו מה אנחנו עושים שם. בדיוק הייתה אז בר מצווה, ואנחנו ישבנו ולא הבנו מה קורה סביבנו. חשבנו שכל שבת זורקים סוכריות, שרים, עושים סעודה גדולה. דמיין לרגע את השוק של יושבי בית הכנסת שפתאום באים להם לתפילת השבת 85 נוצרים ממרכז אמריקה. הם לא בדיוק קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. הם חשבו שבאנו בשביל האוכל. מדובר בקהילה יהודית מאוד מבוססת, והם פחדו שבאנו למצוא כלה מקומית מבית עשיר".

שלוש שנים וחצי אחרי כן הוא השלים גיור אורתודקסי, עבר ברית מילה והחל ללמוד בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. אחרי חצי שנה, בגלל ענייני גרין קארד, הוא שב לארצות הברית ונרשם ללימודים בישיבת "אור שמח" בעיר מונסי, ניו יורק.

אז הכיר באמצעות שידוך את ציפורה. הם יצאו שלושה חודשים בטרם החליטו להתחתן. חתונתם התקיימה בנוכחות 300 אורחים, רובם תלמידי ישיבה ובנות סמינר. אמה של ציפורה הייתה בת המשפחה היחידה שהגיעה לטקס בתקווה שתוכל לעשות משהו כדי לבטל את רוע הגזרה.

"שבוע לפני החתונה היא פגשה אותי בפעם הראשונה ושאלה אותי 'מה גורם לך לחשוב שאתה יכול להתחתן עם הבת שלי?'", יוסף נזכר. "זה היה נורא, פשוט נורא. כל אותו שבוע ציפורה לא הפסיקה לבכות".

עשרה חודשים אחר כך התברר שזה היה רק הבקרוב. "יום אחד אבא שלי דופק לנו על הדלת", נזכרת ציפורה. "הוא ישב בסלון ואמר לי בתוניסאית, 'אני יודע שאת מאוד לא מאושרת ושעשו לך שטיפת מוח. מחכה לך כרטיס טיסה בחזרה לתוניסיה, וכל מה שאת צריכה לעשות זה לפגוש אותי מחר באחת בצהריים בשדה התעופה קנדי ואנחנו עוזבים. אני מוכן לשלוח אותך לכל מקום בעולם שתרצי, אבל את חייבת לבוא איתי מחר".

איך יוסף הרגיש בסיטואציה?

"בגלל שהוא דיבר איתי בתוניסאית, יוסף לא הבין מה הוא אמר. הוא אמר כמה מילים בספרדית ויוסף חשב שהוא שמח להכיר אותו. רק כשאבא שלי עזב סיפרתי לו מה באמת הוא אמר לי".

למחרת התקשר האב מנמל התעופה, ביקש לוודא שהיא בדרך. כששמע שאין לה כוונה להצטרף אליו ניתק בזעם ומאז לא דיבר איתה עוד. ציפורה, מצדה, החליטה לעזוב את ברוקלין, אבל במקום לחזור לתוניסיה היא עשתה עלייה לישראל לפני כשבוע.

"ראיתי את השנאה הגדולה לישראל. זו שנאה שאתה לא יכול לדמיין לעצמך. ראיתי מקרוב עד כמה האיום על מדינת ישראל גדול, ולכן מבחינתי המעבר לארץ ישראל הוא שאלה של חיים ומוות. אין לי ספק שזה הדבר הנכון לעשות, שזה המפתח לשרידותו של העם היהודי. יוסף לא היה מוכן לצאת איתי אם הוא לא היה יודע שאני מוכנה לעשות עליה. זה הדבר הראשון שהוא רצה לדעת כשעשו לנו שידוך".

כמה ימים לאחר שנחתה בישראל ציפורה שלחה לי אימייל. "ארץ ישראל פשוט מדהימה", היא כותבת. "ותאמין לי, טסתי בחיי לא מעט. אבל זה מעבר לכל מה שראיתי. הגבעות, האוויר, הנוף הירוק, האבק. אני מוקסמת מכל סנטימטר. יש כל כך הרבה הזדמנויות פה, יש כל כך הרבה דברים לבנות בארץ ישראל, ואני לא מתכוונת לבנייה פיזית. העולם באופן כללי הפך להיות עולם של צרכנים עצלים, אנשים שיושבים על הגב ומחכים לקבל שירות, אבל זה מנוגד למהות של מהו יהודי. הגיע הזמן שנפסיק להיות צרכנים כי זה הבית שלנו, וכשמשהו בבית שלך נשבר אתה קם ומתקן את זה, ולא יושב ומתלונן.

"מבחינת האנשים", ציפורה כותבת עוד, "אני חייבת להודות שעוד לא יצא לי לפגוש את הישראלי חם המזג, אולי בגלל שגם אני, בתור תוניסאית, גדלתי עם מזג ים תיכוני. בארצות הברית יש הרבה פוליטיקלי קורקט ונימוסים, אבל אתה אף פעם לא באמת יודע איך אנשים מרגישים לגביך. פה אנשים כנים, הם לא מבזבזים לך את הזמן עם בלבולי מוח. זה משהו שצריך להתרגל אליו, אבל אני חושבת שכתוניסאית יש לי יתרון על פני שאר העולים מארצות הברית.

"באופן אישי, אני מופתעת מכמה שאני מרגישה בנוח, עד כמה שאני מרגישה בבית. קשה להסביר את התחושה הזאת, אבל בשבילי בית זה מקום שאכפת לי ממנו, מקום שאני דואגת לו, שאני רוצה לבנות ולשפר. פה אני מרגישה בבית, וזו תחושה מדהימה".

ישראל בעלייה

יוסף וציפורה ובתם הקטנה נחתו לפני עשרה ימים בישראל יחד עם עוד 76 עולים חדשים מארצות הברית, במסגרת טיסת עולים קבוצתית של ארגון "נפש בנפש". לדברי צבי ריכטר, מנהל מחלקת טרום עלייה בארגון, המפגש הראשוני של הצוות שלו עם יוסף וציפורה היה מרגש במיוחד.
 
"רק לעתים נדירות יוצא לנו להגיש סיוע לזוג עם סיפור אישי כל כך מיוחד. ציפורה ויוסף הם אנשים מקסימים וחביבים להפליא, והצוות ב'נפש בנפש' שטיפל בהם התחבר אליהם מהרגע הראשון. אנחנו מאוד נרגשים ושמחים שהם הצליחו להגשים את החלום שלהם, ונעשה כמיטב יכולתנו לסייע להם כדי שהקליטה שלהם בארץ תהיה מושלמת".

"נפש בנפש" הוא ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שהוקם בשנת 2002 על ידי טוני גלברט, פילנתרופ ואיש עסקים יהודי אמריקאי, והרב יהושע פס, במטרה להפיח חיים בעלייה לישראל ממדינות המערב. הארגון, שפועל בשיתוף עם הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, סייע בתשע שנות קיומו לכ-‏29 אלף עולים מארצות הברית, קנדה ואנגליה להגיע לישראל.

הארגון מסייע בתהליך העלייה עצמו ובהמשך בקליטה בארץ. לדברי העומדים בראשו, 98 אחוז מהאנשים שעלו לישראל באמצעותו בוחרים להישאר בה. עוד על הארגון אפשר לקרוא באתר האינטרנט שלו.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
תגובות
1. שירה (8/01/2012 15:57:06)
2. סיגל (8/01/2012 15:58:45)
3. דוד (8/01/2012 16:35:35)

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

לכל אדם יש סיפור
"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |