תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הפוסק ● הרב עובדיה יוסף

16/10/2013 16:20
הגר"ע יוסף זצ"ל, על קברו של בר הפלוגתא (הגדל)
הגר"ע יוסף זצ"ל, על קברו של בר הפלוגתא

כבר בהיותו בן עשרים, הוסמך הגר"ע יוסף לרבנות ודיינות בהמשך שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית, כיהן כאב בית דין במצרים, כדיין בבית הדין בפתח תקוה, בבית הדין הרבני הגדול, ולאחר מכן כנשיא בית הדין, כרב ראשי לישראל  למעשה, אין תפקיד תורני שהוא לא כיהן בו

 

השנה היא שנת תרצ"ז (1937).

ר' עובדיה יוסף, בחור הישיבה בן ה-17, נשלח ע"י רבו, ראש ישיבת פורת יוסף, הרב עזרא עטיה, למסור שיעור לבעלי בתים. השיעור נמסר בבית הכנסת של עולי פרס, בשכונת "בית ישראל". אך הרב עובדיה לא מוסר שיעור כמו כולם. כבר בגיל שבע עשרה, משנתו ההלכתית סדורה בפיו, כשהוא בקי בתלמוד בבלי וירושלמי, רמב"ם ושו"ע, ויש לו דעה עצמית באשר לכל הלכה והלכה. לטעמו, יש מקומות בהם ה"בן איש חי" מחמיר, ויש מקומות בהם יש להעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך.

קהל השומעים מתקומם, והשמועה עושה לה כנפיים, אך ר' עובדיה הצעיר לא נרתע. בהקדמה לסידרת הספרים "הליכות עולם" (אוסף פסקי ההלכה בהם הוא חלק על ה"בן איש חי", כשמונה כרכים שיצאו לאור ב-תשנ"ח), הוא מספר על כך:

"ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו... אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול", כותב הרב עובדיה, שנים רבות לאחר מכן.

את הדברים הוא כתב בקונטרס, ששמר לעצמו. על אודות קונטרס זה הוא מוסיף ומספר שם: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש", והדברים מכוונים לאחד מגדולי רבני עירק, שנלחם בו.

אותו רב, שהיה לימים הרב הראשי הספרדי, לא היה בודד במלחמתו. רבים החלו להתקומם נגד הרב עובדיה יוסף, ש"העיז פניו" אל מול המנורה הטהורה, שהיה עד אז הפוסק ההלכתי הבלתי מעורער בקרב יהודי בבל - ה'בן איש חי'. הרב עובדיה יוסף מצא עצמו חסר אונים, אל מול תלמידי חכמים ובעלי בתים נזעמים, שאף הגדילו לעשות כאשר לקחו את כל ספריו והעלו אותם על המוקד, כספרי מינים ואפיקורסים (ח"ו). הוא אף נפל למשכב כתוצאה מכך, והיה בין חיים למוות במשך מספר שבועות.

כאן נכנס לתמונה הגאון הרב עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שעודד את הרב עובדיה הצעיר להמשיך ולפסוק הלכה על פי הבנתו. הוא הבטיח לו שבדרך זו, עם דעות עצמאיות, הוא יהפוך לגדול הדור הבא. דבריו של הרב עטיה הפיחו חיים ברב עובדיה יוסף, והוא קם ממיטת חוליו.

במעלות הרבנות והדיינות

הגר"ע יוסף טיפס במעלות הרבנות והדיינות בצורה מטאורית, כיאה למעלותיו התורניות הנדירות. בשנת ת"ש, בהיותו בן עשרים בלבד, הוסמך הרב לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. בין השנים 1945 - 1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים.

מפנה חשוב בקורות חייו היה בשנת תש"ז, אז עבר למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, כדי לשמש שם אב בית דין‏. במצרים מצא הגר"ע יוסף כר נרחב לפעולות תורניות מקיפות, כמו חיזוק הדת בקרב הרבנים המקומיים שנטו מדרך הישר. אך הבעיות החמורות במערך הכשרות גרמו לסכסוכים בינו ובין אישים בקהילה, כאשר בעקבות אירועים אלה התפטר מתפקידו, שנתיים לאחר בואו, בשלהי תש"ט. כשנה לאחר מכן, בקיץ תש"י, חזר לישראל.

תקופה קצרה לאחר ששב לארץ ישראל ממצרים, שימש הגר"ע יוסף כדיין בביה"ד האזורי בפתח תקווה בהרכבו של הרב ראובן כץ והרב ישעיהו משורר. כבר בתקופת כהונתו הראשונה, בהיותו בן 30 בלבד, באה פסיקתו הייחודית והעצמאית לידי ביטוי, בעת שכתב פסק דין שהתיר יבום במקום חליצה. פסק הדין היה בניגוד לתקנות של הרבנות הראשית לישראל, "חרם ירושלים", שנקבעו שנה קודם לכן, שאסרו על יבום.

בשנת תשי"ט הוא שב וחזר לירושלים, ונתמנה בירושלים לחבר בית הדין האיזורי. בשנת תשכ"ד, מונה הרב למשרת חבר בית הדין העליון לערעורים. מי שפעלו רבות למינויו, היו הגאונים רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, ורבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.

בשנת תשכ"ט (1969) נתמנה הרב לכהונת הרב הראשי לתל אביב יפו. פעילות הרב בתל אביב ניכרה בעוצמה רבה, וגם שם הוא התעמת עם רבנים אשכנזים מתוך רצון להסיר את כפיפותה של הפסיקה הספרדית לזו של הפסיקה האשכנזית, ומתוך רצון להקל על הציבור ולא להחמיר.

משם קלה היתה הדרך להתמנותו של הגר"ע כראשון לציון וכרב ראשי לישראל, והטבעת חותמו על היהדות כולה. בז' בחשוון ה'תשל"ג נבחר הגר"ע לרב הראשי לישראל ולראשון לציון, וזאת לאחר שגדולי הדור האיצו בו להגיש את מועמדותו למשרה זו, כמשקל נגד לרב גורן שלא היה רצוי על רבני היהדות החרדית.

שם, ברבנות הראשית לישראל, הטביע הגר"ע את חותמו במספר פסקי הלכה שהתקבלו כנכסי צאן ברזל: בין השאר, התרת נישואין עם קראים, לאחר שלמדו עם רב או רבנית את יסודות תורה שבעל פה‏; קביעה כי 'ביתא ישראל' הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; התרת כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, והכרזה עליהם כמתים שמקום קבורתם לא נודע; ועוד ועוד.

גם לאחר תום כהונתו ברבנות, וסילוקו משם ע"י גורמים אינטרסנטים, הוא המשיך לכהן כאחד מפוסקי הדור הבולטים, אשר לפתחו הגיעו השאלות הקשות ביותר בהלכה, עד ליום פטירתו.

הספרות ההלכתית

בשנת תשי"ב החל הגר"ע יוסף לפרסם את ספריו ההלכתיים, שקנו להם שביתה ברוב הבתים התורניים של יוצאי עדות המזרח. לראשונה פורסם ספרו על הלכות פסח, הנקרא "חזון עובדיה". הספר שזכה לביקורות חיוביות מאוד מצידם של גדולי הדור, ששיבחו את הגר"ע יוסף בצורה יוצאת דופן, יחסית לגילו הצעיר. לאחר מכן, בשנים תשי"ד ותשט"ז, הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר", יצירה שזיכתה אותו בשנת 1970 בפרס ישראל לספרות תורנית.

המעיין בתשובות ב"יביע אומר", עומד נדהם מול הבקיאות העצומה והשליטה ללא עוררין באלפי ספרים תורניים. הגר"ע יוסף בנה כל תשובה לתלפיות, מהמסד עד הטפחות, כשהוא שוזר את כל הפוסקים שדיברו בנושא זה במרוצת השנים. היו שטענו מתוך בורות או קנאה, שמדובר ב"מראה מקומות". אך דבריהם של גדולי הדור שהסכימו על ספריו, מדברים בעד עצמם.

בנימוקי וועדת 'פרס הרב קוק', כותבים הרבנים: "צעיר לימים הוא המחבר, וכבר נתפרסם לגדול בתורה... מיוחד במינו הוא מחברנו בבקיאותו המפליאה, לכל פרט ולכל קו מהעניין הוא מביא המון מקורות מהראשונים והאחרונים, וכל ספרי השו"ת בין של הספרדים ובין של האשכנזים גלויים ופתוחים לפניו... ראוי הוא המחבר להכרה והוקרה בדמות פרס הרב קוק".

לאחר מכן, בשנים תשל"ז-תשנ"ד הוציא הגר"ע יוסף שישה כרכים מסידרת "יחוה דעת", המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה" בקול ישראל, מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. בשונה מ"יביע אומר", התשובות בסידרה זו נכתבו בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לאריכות המופלגת המאפיינת את "יביע אומר".

ספריו של הגר"ע מתאפיינים ב"כוחא דהיתרא", דהיינו שימוש רב בגישה הלכתית מקילה. "ריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה" (יביע אומר חלק ז, או"ח סוף סימן לח). את הפרסום הגדול הקנה לו בנו, שהתמנה לאחרונה ל"ראשון לציון", הרב יצחק יוסף, שכתב את סידרת הספרים "ילקוט יוסף". הספרים היו שימושיים מאוד לציבור עדות המזרח, והיה בהם מגוון נרחב של הלכות, אשר כאמור ברובם נעשה שימוש ב"כוחא דהיתרא". כתוצאה מכך, הספרים נתרמו לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואלפי אנשים רכשו את הספרים, שהיה בהם מענה נרחב לכל שאלה הלכתית המתעוררת בבית היהודי.

מזרח תיכון חדש

רוב ההלכות, בפרט המקילות, התקבלו על הציבור הספרדי כמעט ללא עוררין. בינינו, מי לא אוהב פוסקים מקילים. אך עם זאת, המטרה היחידה שלשמה נכתבו הספרים, קרי: הנחלת מורשתו ההלכתית של הגר"ע יוסף, ההולך ע"פ פסקי השו"ע ו"מנהג ירושלים", והפיכת הציבור הישראלי למקשה אחת, בנוסח חזונו של בן גוריון - נכשלה, ובגדול.

נתחיל בציבור האשכנזי. זה לא סוד שבראשית דרכו, רצה הגר"ע יוסף לראות את הציבור האשכנזי הולך אחר פסקי מרן השו"ע. בשו"ת יביע אומר (חלק ה - אורח חיים סימן לז) הוא כתב: "אע"פ שיש לבני גלות אשכנז פעה"ק ירושלים ת"ו בית דין קבוע בפ"ע, וקהלה קבועה בפ"ע, חייבים לעשות כאן כמנהג בני עדות הספרדים... בשלמא אילו באו שם קהל אחר בבת אחת ניחא וכו', אמנם עתה שבאו שם מעט מעט מאן לימא לן שמותרים לשנות ממנהג המקום?"

לשיטתו, הציבור האשכנזי עלה לארץ ישראל "מעט מעט", והוא בטל ברוב. והוא מצטט פוסקים הטוענים כך: "מרוב החובות ועלילות הגוים ברחו כולם ולא נשאר עד אחד מבני אשכנז, ואפילו כשהיה בא אחד להשתטח על קברי הצדיקים היה בא בהחבא ובאישון לילה מפני רשעת הגוים. ויותר ממאה שנה עברו שלא דרכה רגל אשכנזי פעה"ק ירושלים, עד שמקרוב בא הרב המופלא ר' מענדל אשכנזי מתלמידי הגר"א מווילנא ז"ל, והוא היה הראשון שבא לדור פעה"ק ואחריו באו מעט מעט עד שנעשו לקהל גדול, ה' עליהם יחיו, ואעפ"כ כי יהיה להם דבר למשפט באים לפני דייני העיר הספרדים, אלא שזה שנתיים ימים שרבתה המחלוקת בעוה"ר, והושיבו ב"ד מעדת האשכנזים, וא"כ מאן נימא לן דבכה"ג מותרים לשנות ממנהגי הספרדים שפוסקים עפ"ד מרן ז"ל?"

מיותר לציין כי הציבור האשכנזי כולו, לא התייחס כלל לשאיפה זו, ואף הגר"ע לא הוסיף לדבר על כך. עם זאת, שאיפתו לבטל את מנהגיהם של כל עדות המזרח, נותרה בעינה כל ימי חייו, והוא נאבק על כך ללא הרף, בשיעורים, בדרשות, בכנסים, ובכל הפרסומים שעמדו לרשותו.

"בן איש חי לא ירד מהשמים"
 
שיעור ה"לווין" האימתני, שהיה לו פרסום רב בעולם כולו, שימש את הגר"ע יוסף למטרה חשובה זו, כאשר הוא מזלזל במנהגים השונים בשפתו העסיסית, ומתנגח ב"עיראקים משובשים", כהגדרתו. באחת מדרשותיו הוא אמר: "אני אוהב את כל העדות באופן שווה. יש לפעמים הלכות של עדות אחרות שנכשלים בהם ואני מביא עליהם. למשל העדות של הבבלים נכשלים בדבר אחד, כשעושים הדלקת הנרות בערב שבת, קודם מדליקים את הנרות ואחר כך מברכים... ואני אמרתי שהבבלים עושים בזה שלא כהוגן. אז אני שונא בבלים? אני בבלי בעצמי", אמר.

מכך שזהו פסק הלכה של ה"בן איש חי", הוא לא התרשם. "הטיפשים האלה היו צועקים 'איך חולק על יוסף חיים, חולק על יוסף חיים..", שיחזר הרב באחת מדרשותיו. "מה זה בן איש חי? בן איש חי ירד מהשמים? אם תלמיד חכם טועה חס וחלילה, מכשיל אלפים. אלפים לומדים בן איש חי ועושים כדבריו, עד שאני באתי ופרסמתי את זה".

גם מהתימנים הוא לא חסך את שבט לשונו: "התימנים, עכשיו באו לארץ ישראל. 'כל ההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור'. תימנים, דעתם לחזור לתימן? חלאס, הם באו פה. וכל אחד, ברוך ה', בני מקום ובני נחלה. ולכן, מכיוון שאין דעתם לחזור חייבים לנהוג כמנהג המקום. פה נוהגים כמו מרן. אין להם רשות ..."

רבני התימנים, מצידם, לא טמנו את ידם בצלחת. מאוגדים סביב רבניהם, הם שומרים על מנהגיהם והלכותיהם בקנאות. הרב יצחק רצאבי, מרבני התימנים, אף יצא נגד הגר"ע יוסף בביטויים קשים במיוחד, מה שגרם לרבנים אחרים בעדה התימנית למחות נגדו. אחרי הכל, יש לתת לגר"ע יוסף את הכבוד המגיע לו, כאחד מגדולי הדור. ב'גילוי דעת' שחתומים עליו כמעט כל רבני תימן, הם כותבים: "נדהמנו לראות... דברים שנכתבו בעזות מצח, ובלשוןבוטה מזלזלת ומתנשאת... ואם במשך שנים הבלגנו על דברים אחרים בכגון אלה, שכתב [הרב רצאבי] על זקני חכמי תימן... מגלים אנו את דעתנו בהסתייגות גמורה ובמחאה נמרצת על כל דברי הבלע".

בר הפלוגתא הנצחי: הגר"ש משאש

ככלות הכל, האופוזיציה החריפה ביותר שהיתה לגר"ע יוסף, היא חכמי מרוקו לדורותיהם. הגאון הרב שלום משאש, שכיהן כרבה של מרוקו ולאחר מכן כרבה של ירושלים, ונחשב לגדולי חכמי מרוקו בדור האחרון, הרבה לחלוק על הגר"ע יוסף בספריו, תוך שהוא רוחש לו כבוד מלכים, ומכנה אותו "מרן". גם הגר"ע יוסף, מצידו, החזיר לו אהבה בכפל כפליים, אך במישור ההלכתי לא וויתר לו. ניתן לומר שמאחרי כל אריכות מופלגת ב"יביע אומר", מסתתרת מחלוקת כלשהי בין הגר"ע יוסף לגר"ש משאש, שמוזכר שם מידי כל כמה דפים...

הראשון לציון, הגר"ש עמאר, נוהג לספר שהרב משאש לא פסק בהלכות החמורות מבלי שהגר"ע יוסף יסכים עמו. למעשה, זה לא מדוייק. בעשרות הלכות חמורות, בהלכות שבת ועוד, נחלקו הגר"ש משאש והגר"ע יוסף זצ"ל, תוך שהגר"ש משאש לא מוותר, ועומד על שלו בתוקף. רק במספר תשובות הנוגעות לעניני עגונות וממזרים, אנו מוצאים שבסוף הפסק כותב הגר"ש משאש "ובתנאי שיסכים עמי הגר"ע יוסף".

כאמור, למרות המחלוקת הרבה, הם אהבו זה את זה אהבה עזה, ובהקדמה לשו"ת שמש ומגן חלק ד', שיצא לאור לאחר פטירתו של הגר"ש משאש זצ"ל, כתב הגר"ע יוסף: "נודע בשערים המצויינים בהלכה, הגאון המפורסם בקצוי תבל רבי שלום משאש זצ"ל, שהיה רבה של ירושלים במשך עשרים וחמש שנה... כל באי שער עמי יודעים כי נקשרנו בעבותות אהבה כל ימי חייו של הגאון הצדיק זצ"ל, ובאו לידי ביטוי בדברי הערכה שכתב בספר הנוכחי (עמ' קפח-קפט) בשבח הספרים אשר זכיתי לחבר, ועוד הוסיף לשבח ולפאר את הנהגתי, מרוב ענוותו, ואהבת התורה היוקדת בקרבו. והנה למרות שבכמה עניינים היינו חלוקים בהלכה, אולם נתקיים בנו את והב בסופה (ראה קידושין ל:) והיינו תמיד באהבה ואחווה, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

"הוא רוצה להיות במקום מרן"

במישור המעשי, נעשו כל הזמן פעולות מצידו של הרב עובדיה, בניסיון לכפות על יהודי מרוקו את ההלכות השנויות במחלוקת. "במרוקו - כך היה מספר לי עליו השלום הרב משאש - הן לא ידעו כלום. אוכלות ושותות כמו בהמה", אמר הגר"ע יוסף בדרשתו בלווין. על מנהג חשוב שעומדים מאחריו גדולי רבני העדה המרוקאית, אמר: "חביבי, יש לך כל הפוסקים האלה, מה מרוקו? אנשים מדלת העם הם יחלקו על הפוסקים האלה?" לאחר מכן הוסיף: "זה סתם עקשנות להגיד 'מרוקו, מרוקו'. מה, מרוקו ירדה מהשמים? צריך להיות מנהג שזה על פי ההלכה".

התגובות בציבור המרוקאי, היו כצפוי, נזעמות. "אין ויכוח שהרב עובדיה הוא גדול הגדולים, אבל בשביל זה אתה יכול לרמוס עדה שלמה?" אמר אחד הרבנים לכתב מעריב, אבישי בן חיים. "הרב הוא יהודי צדיק, יהודי טוב, אבל יש סביבו מאפיה, שחוש שבים שאם לא פוסקים כמוהו מזלזלים בו. חס וחלילה. למה? כל החיים שלנו נחלוק בהלכה ונישאר ידידים. יש המון קושיות על הרב, אבל אף אחד לא רוצה להתעסק איתו כי הוא ייצא עליו בלוויין".

רב אחר, מבכירי הרבנים המרוקאים, התבטא: "אני עוד אצא נגדו, אני לא עושה לו חשבון בכלל. אני לא מפחד מהקללות שלו, הקללות שלו לא מגיעות לתקרה. לא מעזים לדבר בגלל שיש מאפיה. הוא רוצה להיות במקום מרן וזה לא בא בחשבון. הוא לא בדרגת מרן השולחן ערוך. הוא צועק ולא נענים לו. יש בעל בית על התורה? מה זה הדברים האלה? הוא יכול להגיד... יש עוד רבנים, הוא לא הרב היחידי".

עקירת מנהגי העדות

תודות לפרסום הרב שזכה לו, הצליח הגר"ע יוסף לשרש כמה מנהגים שלא מצאו חן בעיניו. הברכה על ההלל בראש חודש, שאפיינה ציבורים שלמים מבין עדות המזרח, כולל המרוקאים והתוניסאים, נשכחה לגמרי בבתי כנסת רבים.

הרב יצחק יוסף, שפעל כל השנים למען החדרת פסקי אביו הגדול בציבור הספרדי, שם דגש חזק על העדות השונות שלא אבו לקבל את פסקי הגר"ע יוסף. הוא כתב מאמרים הלכתיים שפורסמו בסידרת הספרים "ילקוט יוסף", ולאחר מכן בסידרת הספרים "עין יצחק", ופורסמו שוב ושוב במוסף התורני של הביטאון המפלגתי "יום ליום", על פיהם חובה על כל יוצאי העדות השונות לזנוח את מנהגיהם ולדבוק בשיטת הגר"ע יוסף ובפסקי הלכותיו, אותם הוא כינה "מנהג ארץ ישראל" או "מנהג ירושלים".

דוקא פרסומים אלו, פעלו כבומרנג. הדברים דרבנו אחדים מרבני מרוקו להחזיר תשובה לגר"ע יוסף, וספרים רבים התפרסמו במענה לטענות הגר"ע. מכון "מורשת אבות" הוציא לאור סידרת ספרים, המבארת את מנהגי מרוקו ושורשם בדעות הראשונים; הרב אריאל אדרי הוציא לאור סידרת ספרים מקבילה לילקוט יוסף, הנקראת "ילקוט שמ"ש"; ואחרון חביב - הרב שלמה טולדנו, הוציא לאור סידרת ספרים הנקראת "דברי שלום ואמת", המיוסדת ע"פ סדר ההלכות של ילקוט יוסף - תוך ציון כל המנהגים שלא עולים בקנה אחד עם הכתוב שם.

בספרו, מוכיח הרב טולידאנו כי מנהג מרוקו הוא כדעת מרן השו"ע, יותר מהמנהג המכונה "עדות המזרח", בניגוד לדעה הרווחת שהגר"ע יוסף מצדד בדעת השו"ע ומנהגי מרוקו סותרים את השו"ע (ולעיתים יש גם מחלוקת בהבנת דברי השו"ע בין הצדדים). בספר יש עשרות דוגמאות, להלכות שהגר"ע יוסף פסק בהם נגד דעת השו"ע. הוא טוען כי מעולם לא היה מנהג אחיד בירושלים, וכי בכל אלף השנים האחרונות היו בה עדות שונות עם מנהגים נפרדים, ביניהם גם עדה מרוקאית שנקראה "עדת המערבים", ועדה אשכנזית, וממילא אין מושג כזה "מנהג ירושלים".

בנוסף לכך, ע"פ הכלל שכתב מרן השו"ע בעצמו בהקדמה לספריו, על כך שמנהגים שקדמו לכתיבת השו"ע, דוחים את השו"ע, מוכיח הרב טולדנו שכל מנהגי מרוקו קדמו למרן השו"ע, והשתמרו ע"י רצף של גדולי תורה בכל אלף השנים האחרונות, ולא הושפעו ממבקרים אשכנזים בדורות האחרונים, כפי שטען הגר"ע יוסף וסיעתו.

"אורייתא מרתחא ליה"

ידועה האימרה התלמודית, "האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה" (=ת"ח שכועס, התורה שבו גורמת לו לרתוח יותר מאחרים).

במהלך השנים, עורר הגר"ע את חמתם של רבים, כאשר התבטא בחריפות על רבנים ידועים, מתוך "ריתחא דאורייתא". התבטאויות אלו, גרמו למיעוט האהדה אליו בציבור הכללי, ולהפחתת ערכו כאישיות נדירה המגיעה לעולם הזה אחת לכמה דורות. לאחרונה פירסם העיתונאי אבישי בן חיים, הקלטה בה נשמע הגר"ע יוסף מתבטא בחריפות בלתי מצויה כלפי ראש אבות בתי הדין של העדה החרדית, הרב משה שטרנבוך: "אחד, שמו שטרנבוך, שמעתם עליו? זה שטרנבוך חיבר ספר, נגד אלה שהולכות עם מטפחת. אלא, צריך ללכת עם פאה נכרית. איזה שוטה, איזה בהמה... זה בן אדם לא נורמלי..."

בספרו "חזון עובדיה" על הלכות ט"ו בשבט, התייחס הגר"ע יוסף אל הגר"מ אליהו, מגדולי רבני עדות המזרח, וכתב עליו "אחד המתיימר להיקרא 'רב'". ובהתייחס לפסק ההלכה שלו, על פיו יש לברך "המוציא" על המצה, עד פסח שני י"ד אייר, ואחר כך במשך שאר השנה לברך מזונות, הוסיף בלעג: "לא יאומן כי יסופר וכל השומע יצחק לו". בדרשתו לאחר מכן, חזר על הדברים: "זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה - זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה. דברים תמוהים מאוד. כבר כתבתי בספרי נגד זה". מלשכתו של הרב מרדכי אליהו נמסר אז בתגובה כי "הרב אליהו ידוע כמי שנוהג יחס של כבוד ויראה בפני הפוסקים לדורותיהם, גם אם הוא חלוק עליהם. עוד הוסיפו בציניות כי הרב אליהו מסתמך בפסיקתו זו על החיד"א, וכי "יש קונצנזוס שהחיד"א הוא אחד שאיננו מתיימר להיות רב".

גם בספרו "חזון עובדיה" על הלכות חנוכה, הוא "סגר חשבון" עם הרב יצחק ברדא, מח"ס "יצחק ירנן", שפסק נגד השו"ע במספר מקומות. "הרהיב עוז לצאת נגד מרן... וכבר היכה הגר"ש משאש על קודקודו... וידעתי בני ידעתי כי הנ"ל עומד במרדו וממשיך לפסוק גם בעניינים אחרים נגד פסקי מרן השולחן ערוך, וכל יראי ה' יתרחקו מהוראותיו", כתב עליו הגר"ע.

ואחרון חביב, הרב סתיו, יו"ר רבני צוהר, שזכה לכינוי הלא חביב: "רשע". בדרשתו בלווין, שזכתה לפירסום רב, אמר הגר"ע יוסף על הרב דוד סתיו, המועמד לכהונת הרב הראשי לישראל, את המילים החריפות הבאות: "אין לו יראת שמים בכלל... אין לו חלק לעולם הבא... מסוכן ליהדות, מסוכן לרבנות, מסוכן לתורה... אדם רשע". הדברים היכו הדים בכל תפוצות ישראל.

בראיון לתקשורת, התייחס הרב סתיו למילותיו החריפות של הגר"ע. "מה שקרה השבוע זה חילול השם וחילול כבודה של תורה בעיני מיליוני אנשים במדינת ישראל", אמר. "מותר למישהו לחשוב שהמועמדות שלי היא סכנה לרבנות. המרחק מלהגיד על מועמדות של מישהו שהיא סכנה, לאמירה 'הוא רשע, אין בו יראת שמים' - זה מרחק שמים וארץ. זו אמירה נוראה. מה יאמר אדם שרוצה להתקרב ליהדות אם רב חשוב מדבר ככה על רב אחר? זו תורה? כך נראים לומדי תורה? אם כך, עדיף להיות במקום אחר. מה יגידו אזובי הקיר כשהם רואים שבארזים נפלה שלהבת? זה הכאב הגדול. אני כואב על הרב עובדיה כי אני כל כך מעריץ אותו ואת תורתו..."

"אין ספק שכשאדם, כל אדם, עושה דבר שלא צריך לעשות, הוא צריך לחזור בתשובה. במקרה הזה הייתה פגיעה קשה באדם, רב עיר, במשך 15 שנה, בלי ששמע אותו, בלי לדעת מי הוא. ונניח שיש פסיקה שהוא לא מסכים איתה. אז מה? כשאדם לא מסכים עם פסקים של מישהו, הוא הופך להיות רשע? אז אתה לא מסכים. אתה כותב הערה, ביקורת חריפה".

"הספר הזה", המשיך הרב סתיו, "זכה להסכמתו של הרב בוארון שהוא חברו הקרוב של הרב עובדיה. אז נכון, הוא לא הסכים עם שלושה דברים, זו דרכה של תורה. אגב, אם אנשי החצר של הרב עובדיה שמסובבים אותו בכחש היו מאפשרים לי להביא אליו את הספר והוא היה מעיר הערה, יכול להיות שהייתי מתקן. הרי אני העברתי גיליונות מכתב היד לרב עובדיה, רק שהם לא רצו להעביר לו אותם. רציתי לקבל את הסכמתו. יש דרכים לגיטימיות בין תלמידי חכמים כיצד מנהלים שיח, ועדיין, מי שלא מסכימים איתו, לא הופך להיות רשע".

כוחא דהיתרא עדיף

כאמור, אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הגר"ע יוסף הוא בנקיטת הגישה של כוחא דהיתרא עדיף, לפיה יש לפסוק להקל ולא לחומרא. הוא גם ראה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הגר"ע יוסף את דברי החיד"א: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים"‏. הרב יוסף העלה על נס עיקרון זה והפכו לאידאל, עד כדי כך שאם הוא נשאל בעניין ריטואלי-הלכתי והצליח להוכיח שעמדה מקלה היא הנכונה מבחינה הלכתית, הוא ראה בכך הישג חיובי".

בין פסיקותיו המקלות ניתן למנות את היתר מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה, היתר הידוע בשמו היתר מכירה; היתר לאשה ללכת בלי גרביים ברשות הרבים ("אוצר דינים לאשה ולבת" פרק ס' אות ד' בהערה); היתר לשמוע שירת אשה דרך מכשיר רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכיר את הזמרת‏, אע"פ שראה את תמונתה (שו"ת יביע אומר חלק ט', או"ח סי' ק"ח אות מ"ג); היתר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע (שו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סי' ד'. ראה שם); היתר לאשה נשואה לגלות משערות ראשה כאצבע אחת או שתיים (ספר "אוצר דינים". עמוד תשע"ז בהערה); היתר לרווקות ללכת בשיער שאינו אסוף (שו"ת יביע אומר, חלק ד' סימן ג'); היתר לנשים אלמנות וגרושות ללבוש פאה נכרית ככיסוי הראש (שם); היתר לשמוע שירי עגבים בשפה זרה, אם השומע לא מכיר היטב בשפה זו (ידוע ומפורסם שהגר"ע יוסף שמע פעמים רבות את הזמרת הערביה "אום כולתום"); היתר לקנות פירות וירקות מהשוק ללא צורך לעשר אותם; ועוד.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |