תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הרב עובדיה שלא הכרתם

20/10/2013
הגר"ע בביתו. "היה מאכיל אותנו בכפית" (הגדל)
הגר"ע בביתו. "היה מאכיל אותנו בכפית"

"אבא היה אמיץ מאין כמותו, והלך איתי יד ביד נגד הזרם" ● ממבט אישי ומרתק, מתארת עדינה בר שלום את דמותו של אביה, הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל ● איך התייחס הרב לכך שבמגירתה של בתו נמצא עיתון חילוני, ואיך הוא גרם לה להפסיק לקרוא זאת? ● מדוע המיילדת כעסה על הגר"ע? ● וגם: כיצד התייחס ל"קווי מהדרין" ולבוש טאליבן?

 

בתו הבכורה של הגר"ע יוסף היא הרבנית עדינה בר-שלום, המתגוררת כיום בתל אביב. בעלה, הרב עזרא בר-שלום, הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול וכיהן בעבר כאב בית הדין של תל אביב. בעת הראיון היא יושבת בלב בית הכנסת של הרב עובדיה יוסף, מטרים ספורים מהכסא המרופד שבו שלט בש"ס. היא בוהה בכיסא הריק של האדם הכי קרוב אליה ב-68 שנותיה.

 

המילים הגבוהות שנשמעות סביבה על "גדול הדור" חולפות ליד אוזניה. היא פשוט מתגעגעת לאבא, לאבא האהוב שלה. להקשבה שלו, איך שהוא הבין אותה, בלי שהיתה צריכה לעטוף את הדברים שלה בהרבה מילים. היא נתקלה בחייה בלא מעט חומות, והעידוד שלו נתן לה את הכוחות להמשיך. "היינו אני והוא ביחד למען המטרה", היא מספרת בראיון לעקיבא נוביק מ'ידיעות אחרונות'.

 

לצידה יושבות חמשת אחיותיה הקטנות: שרה, לאה, רבקה, יפה ומלכה. מעבר לכביש יושבים באוהל אבלים ענק ארבעת אחיה: אברהם, יצחק, דוד ומשה. שורת רבנים ופוליטיקאים מגיעה לנחם אותם. בר שלום מביטה בהמולה מרחוק, ומנידה ראש. "יקח זמן להבין מה אבדנו השבוע. זה אובדן שכל אדם בישראל, חרדי, דתי, או חילוני, ירגיש היטב. מצטטים פה כל הזמן את העיקרון שאבא העלה על נס: "כוחא דהיתרא עדיף", השאיפה להקל על הציבור. אבל לא הרבה באמת מתנהגים כך. אבא רצה להכניב שפיות לקיום תורה ומצוות. הוא קרא לה "תורת חיים", שחיים בה. חיפש תמיד להקל בכל הלכה ובכל פסק, כדי לא להקשות על עם ישראל".

 

במשך השנים היו רינונים סביבה על כך שלא הלכה בדרכו. את הרושם הזה חיזקה חזותה החיצונית. בר שלום חובשת כובע מעל תספורת קצרה, שערה המלא והכהה נוכח בחזית. אבל בתגובה היא מצביעה על תצלום ישן של הוריה, שבו נראית אמה ולראשה מטפחת רפויה. "ככה הלכו אצלנו בבית", היא אומרת. "אני ככה וכל אחיותי נראות ככה. היה פעם סגנון כזה של נשים חרדיות. פשוט העולם השתנה".

 

כילדה, גדלה בר שלום והתחנכה לאור ההכרה שאביה דגול. התודעה הזאת, היא אומרת, הוחדרה לילדים באהבה רבה על ידי אמה, מרגלית, ש"העריצה את האדמה שעליה הוא דורך". רוב הזמן היה האב ספון בחדרו, לומד תורה, והילדים היו הולכים על קצות האצבעות כדי לא להפריע לו. מדי פעם היה יוצא. "אבי היה מאכיל אותנו בכפית, עד גיל מבוגר, כדי להיות בטוח שאכלנו", היא מספרת. "תוך כדי הארוחה הוא היה מקשיב לרדיו, לשיעורי התנ"ך של נחמה ליבוביץ, ואומר לי שאלמד כמוה". לדבריה, הוא עודד את הבנות ללמוד תנ"ך וגם היה עוזר בשיעורי הבית. "אבל הלימוד לאשה נתפס בעיניו כתחביב, לא כקריירה".

 

ההערצה אל האב זרמה בדמה, והתגבשה כחלק מהזהות שלה. "מגיל עשר קיבלתי דמי כיס. הייתי מקבלת שתי לירות לשבוע וזה היה המון כסף. חסכתי אותו כדי לקנות לעצמי בגדים ולאבא רחת לוקום. נורא רציתי לפנק אותו, לזכות למלה ממנו". כל כך חיכתה למילת שבח ממנו. היא היתה מתעוררת בחצות, מכינה תה, נכנסת על קצות האצבעות לחדר שבו ישב ולמד, מניחה את הכוס והממתק על השולחן, וחוזרת לישון.

 

היא נאנחת: "אם אבא היה נשאר איתנו עוד קצת, הוא יכול היה להפוך את עולמנו לשפוי יותר. הוא אף פעם לא הבין למה נשים מתלבשות כמו טאליבן, וכשהוא שמע על "קווי המהדרין" הוא אמר לנו במפורש: "מה זה, זו רשות הרבים!"

 

הבת שלה, חני שמעוני, ממחישה את דעתו של הרב בענין, בסיפור שכבר הפך לחלק מהפלוקלור המשפחתי: "פעם סבא נסע באוטובוס, וכרגיל היה שקוע בספר. באחת התחנות עלה אשה בהריון והתיישבה לידו. סבא לא קם והמשיך ללמוד. רק אחרי שהוא ירד מהאוטובוס, האשה קראה לו והתברר שזאת אשתו. הוא בכלל לא שם לב".

"אני לא מגלה לך מה נולד"

הרבה מאוד פרסים קטף הגר"ע יוסף בימי חייו, אבל לא בטוח ש"אב השנה" הוא אחד מהם. בדרכו לצמוח ולהיות גדול הדור, הוא דילג לעיתים על חלק ממטלות גידול הילדים. גם את הלידה של בתו הבכורה עדינה, החמיץ. "הוא רצה ללוות את אמא שלי", הסבירה הבת, "אבל אחיו הקטן, נעים, חזר מאיזו פעולה באצ"ל, וביקש ממנו להתחזות לבעלה של אמא, ולהתלוות אליה במקומו לבית החולים, כדי לברוח מהבריטים".

ילדותה של עדינה עברה בפשטות קיצונית, שלא לומר עוני. "גרנו בדירת חדר, עם מיטת יחיד ושולחן. השירותים המשותפים היו בחוץ, בלילה היינו שמים את הכיסאות על השולחן כדי לפתוח את המיטה. כשבאו אנשים לשאול את אבא שאלות, אמא היתה נכנסת מכוסה מתחת לשולחן כדי להניק אותי ואת אחי יעקב".

בשנת תש"ז ירדה המשפחה הקטנה למצרים, שם כיהן הרב כאב בית דין וכסגן הרב הראשי. גם שם החמיץ הרב את לידת בתו מלכה. "זה היה בשבת, ואבא רצה ללכת למסור שיעור. המיילדת אמרה לו לא ללכת כי הלידה צפויה בקרוב, אבל הוא חשב שיספיק ולא רצה לאכזב את השומעים. 'אני אתן שיעור תורה ובזכות זה הלידה תהיה קלה', הוא הסביר".

זמן קצר אחרי שיצא מן הבית, החלו הצירים ואת מקום הבעל התומך תפסה עדינה בת השלוש וחצי. "אמא החזיקה אותי ביד אחת ואת אחי יעקב ביד השניה, הדלת נשארה פתוחה והיא החזיקה אותנו חזק שלא נרוץ לרחוב. אני זוכרת עד היום את הכאב ביד ואת הפנים האדומות של אמא. אחי בכה עד שהמיילדת הגיעה והוציאו אותנו".

"אני זוכרת את אבא בא, אולי חצי שעה אחרי הלידה, והמיילדת קמה ומתריסה: 'אני לא אגיד לך שום דבר, אני כועסת עליך'. אבא עמד מאחורי הדלת וקרא 'מרגלית, את בסדר?' והערבייה צועקת לה 'אל תעני לו!' אבל היא ענתה 'הכל בסדר עובדיה, אני בסדר'. ואז הוא שמע את הבכי של התינוקת, והמיילדת קפצה ואמרה 'אני לא מגלה לך מה נולד'. הרב ענה 'לא משנה, העיקר שהכל בסדר'"...

חוברת 'לאשה' במגירה

יום אחד חיטט יעקב במגרותיה של אחותו הגדולה, ומצא חוברת של "לאשה". כשעדינה מספרת לנו על כך, הנוכחות באולם מופתעות לשמוע את שמע העיתון הלא בדיוק חרדי. גם יעקב הצעיר הופתע, ורץ להלשין לאביו. הרב עובדיה דוקא קיבל את הענין בשלוות נפש.

זה לא זיעזע אותו?

"לא. אבא שלי היה ער לחולשות אנוש. כנערה גם קראתי רומנים, ומידי פעם הוא היה לוקח את הספר שלי ומעיין בו".

הרב עובדיה ראה שבתו נחשפת לספרים שאינם לרוחו, אך במקום לפתח משבר משפחתי הוא בחר בדרך עוקפת. "יום אחד הוא בא אלי ואמר, 'אני אקנה לך ספרים'. הלך, קנה 20 ספרים של סופר חרדי (מ. להמן?) סיפורי אהבה בלי נגיעה, כאלה שמתארים חברות אפלטונית. אבא הבין שילדה בת 15 אוהבת לקרוא דברים כאלה".

רק במקרה אחד תהה האב, האם לא הרחיק לכת בשחרור שנתן לבתו המודרנית. "מישהו הלך לאבא ואמר לו, 'הבת שלך מסתובבת לא צנוע ברחוב'. הוא הגיע הביתה ואמר לאמא שלי 'שעדינה תיכנס אלי מיד, אני רוצה לראות אותה'. נכנסתי אליו לחדר והוא מיד שאל 'למה החלפת בגדים?' עניתי שהרגע נכנסתי. הוא שאל 'ככה היית ברחוב?' עניתי שכן. ואז הוא אמר 'איזה רשעים'. לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואמא שלי הסבירה לי".

כשהיתה עדינה בת 14 כבר היו לה תשעה אחים, "זה היה מובן מאליו שעזרתי לה לגדל את הילדים". כששואלים אותה על המחיר ששילמה בשל היעדרותו של האב, היא מתגוננת: "אתה יכול לשאול למה אמא שלי הביאה 11 ילדים, אולי היה מספיק 2 ילדים? אף אחד לא חושב ככה, זה דרך החיים שלנו, וזה כל כך טבעי שאתה אפילו לא חושב על זה. אמא שלנו היתה הכל בשבילנו וגם בשבילו. כל התורה של אבא שלנו ושל הילדים, זה בזכותה".

שירים וסיפורים בערבית

עדינה ורבקה, הן היחידות מבין האחיות שמשתייכות לזרם הדתי-לאומי. לרב זה לא הפריע כלל: "כשאחותי רבקה התחתנה, היו בסביבתו מי שרצו שבעלה יחליף את הכיפה הסרוגה שלו בכיפת קטיפה שחורה. הרב התנגד ואמר 'שישאר בכיפה שלו, מה זה משנה איזה כיפה הוא חובש".

יום אחד נכנס הרב הביתה ומצא את שתי בנותיו מאזינות ללהיט "רוזה רוזה" של יהורם גאון. במקום לכבות את הרדיו או לנזוף בבית, לקח הרב דף ועט והחל להתאים לשיר את מילות הקדיש. "הוא ניסה את כוחו בפיוט הרבה פעמים", מחייכת עדינה, "יש כמה שירים שהוא כתב על מנגינות ערביות. בעיקר של אום-כלתום שהוא אהב, ושל לילה מורד שאבא שלה היה חזן. תאר לך את הרב עובדיה הגדול, יושב ומספר לנו על עולם המוזיקה שלו".

כשחזרו ממצרים לישראל, הקפיד במיוחד הרב עובדיה ללמד את ילדיו שירים וסיפורים בערבית, כדי שיתגאו במורשת שלהם. אבל הסביבה לא קיבלה אותם בזרועות פתוחות: "נכנסתי בגיל חמש לבית ספר שבו הייתי אחת משתי ספרדיות יחידות. קראו לי "הערביה" וראו בנו אוייב. אז אבא רצה שאני אהיה גאה בתרבות שלנו, זה חלק ממי שהוא היה. מצד שני, כשחזרנו לארץ, הוא החליט שלכולנו יהיו שמות עבריים. אני זוכרת אותו אומר את זה לאמא על האוניה".

"כשהגענו לחוף, איזושהיא עובדת סוציאלית אמרה לו "מה זה עובדיה עובדיה? אתה תהיה עובדיה מזרחי". הוא התנגד, והודיע לה שכבר החליט מה יהיה שם המשפחה שלנו - יוסף". באותה הזדמנות הפכה הבת הבכורה מ"זכיה" לעדינה. "אבא הרגיש שהשליחות שלו היא לאחד את עם ישראל, חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים", היא אומרת.

אז למה הוא הקים את ש"ס, שחרטה את הקיטוב העדתי על דיגלה?

"המפלגה לא יצרה את הקיטוב, אלא הציפה החוצה את הבעיה שקודם פשוט קברו. הרחיקו את הספרדים לעיירות פיתוח. אבא רק דאג שיהיה לנו כח וגאווה".

המרד הספרדי הפרטי שלה פרץ בגיל 12, בעידודו של אבא עובדיה. "לא הצלחתי להתפלל בנוסח האשכנזי, ומורה בבית הספר אמרה לי שהיא תסלק אותי אם לא אתפלל כאשכנזיה. עמדתי בתוקף ואמרתי לה 'אבא שלי אמר לי שאני צריכה להתפלל מהסידור הזה!' והיא אמרה 'מי זה בכלל אבא שלך?'" קהל המנחמות מתחלחל, אבל בר שלום ממשיכה. "עניתי לה שהוא האיש שקובע לי איך אני אתפלל. מאותו יום התפללתי בנוסח ספרדי".

"שרפו את הספר שלו בחוצות הערים"

● מתי הבנת בפעם הראשונה שמשהו באבא שלך יוצא דופן?

"כשהייתי בת שמונה, אבא כתב את הספר הראשון שלו וחלק בצורה נחרצת על ה"בן איש חי". זה חולל סערה עצומה, ואפילו שרפו את הספר שלו בחוצות הערים. חודש שלם אבא היה חולה והתקשה לתפקד, הרופאים לא ידעו מה יש לו. היינו טובלים את הידיים בליזול לפני שנכנסנו לחדר. יום אחד הגיע לבקר אותו המקובל הרב אפרים כהן, אבא של חכם שלום כהן שהיום יושב במועצת החכמים. הרב אפרים נראה בעיני כמו מלאך. הוא היה איש גבוה ומרשים, עם זקן לבן והדרת פנים. הוא ניגש אל אבא ואמר לו 'אין לך כלום. זה צער לא מוצדק, ואתה עוד תנהיג את עם ישראל. קום!' אני הסתכלתי מהצד והתרגשתי מאוד. אתה יכול לדמיין איך הרגע הזה נראה בעיניה של ילדה קטנה? אז הבנתי שאבא שלי אינו אבא ככל האבות".

"אני זוכרת גם איך אבא אמר לילדי בית הספר שלי שהוא אוהב את כולם כמו אבא. אז ילדה אחת הקטניה אותי ואמרה שהיא אחותי. הלכתי לאבא וביקשתי שיבהיר שרק אני הבת שלו, והוא ענה ש'בבית אני אבא שלך, אבל בחוץ יש לי לב מספיק גדול בשביל כולם'".

את החודשים האחרונים לחייו של אביה העבירה עדינה בירושלים, לידו. "יום לפני שאבא נפטר הייתי אצלו ודיברתי אליו בפעם האחרונה לפני שהוא עצם את עיניו ולא פתח אותן יותר. סיפרתי לו על הנכדה שלו יעל, הבת של אחי הצעיר משה, שיושבת ובוכה ומתפללת שהוא יחתן אותה. סיפרתי לו על הספר הפתוח בחצי העמוד, מחכה שהרב ימשיך ללמוד בו, תיארתי לו את החדר מחכה לו. הוא שמע אותי, פתח את העיניים בכאב, סימן לי עם הראש שהוא מבין. אמרתי לו 'אל תלך אבא, אנחנו עוד זקוקים לך'. ניסיתי להיכנס לו ללב, אני יודעת איך לעשות את זה".

יד ביד נגד הזרם

השם עדינה בר שלום מופיע תדיר בל פעם שהתקשורת בוחרת את הנשים החרדיות המשפיעות ביותר, או מנסה לחזות מי תהיה הח"כית החרדית הראשונה. בר שלום חברה בשלל פורומים וועדות חברתיות, מחזיקה בתואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון, ונחשבת למהפכנית בזכות עצמה - אחרי שהקימה את המכללה החרדית הראשונה לבנות, וקידמה את העולם החרדי צעד גדול אל שוק העבודה.

 

מתברר כי הגר"ע יוסף חשב שנחוצות עובדות סוציאליות חרדיות, והיו ניסיונות להקים מסלול הכשרה בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, שנכשלו. "כשבאתי אליו עם הרעיון להקים אוניברסיטה חרדית, הוא שמח ובירך אותי", היא מספרת. "כנראה לכל דבר הזמן שלו. אולי אם הייתי מתעוררת קודם, אבי לא היה מסכים".

בשנה הראשונה של המכללה הרבנים האשכנזים נלחמו בה, הקירות כוסו בפשקווילים נגדה והיה חשש שהמכללה לא תעמוד בזה. "אבי הבין את העניין ולכן בא כל חודש למכללה", היא אומרת. היא שמחה גם בבחורים החרדים שבאים ללימודים אחר הצהריים, לאחר לימוד תורה מהבוקר. אבל דומה שהיא מתרגשת יותר מהנשים.

"פה בדיוק רואים כמה הרב יחסר", היא אומרת. "הוא היה מעשי והבין את התקופה יותר מרוב הרבנים הצעירים. גם בעבר יצאו נגדו על לא מעט נושאים, כמו המכללה שהקמתי, אבל אבא היה אמיץ מאין כמותו והלך איתי יד ביד נגד הזרם. אתה יודע בכמה הלכות הרבנים יצאו נגדו והיום זה חלק מהחיים שלנו? אבא עודד נשים, עודד אותן לצאת לעבוד ולהיות פעילות".

היא מהרהרת, ולאחר כמה רגעים מוסיפה: "אבא תמיד קירב אותי. הייתי באה לחדר שבו הוא ישב עם רבנים או פוליטיקאים, מביאה כוס תה, והוא תמיד נתן לי להישאר ושמח שאני מתעניינת. מעולם הוא לא הרחיק אותי או אמר שזה לא מקום בשבילי. גם בשבעה על אמא הוא התעקש שנשב יחד, למרות שהיו פוליטיקאים חרדים שרצו שהבנות יישבו במרפסת. הוא אמר שהרבנים שבאים רוצים לנחם גם אותנו, הבנות, וישבנו יחד".

● בדיעבד, את מצטערת שהוא פתח בקריירה פוליטית?

"אני מצטערת על דבר אחד. על זה שלא מכירים את האדם שמאחורי התדמית. שלא עמדו על הלב הענק שלו, ועל זה שכל מעשה הוא עשה כדי לקרב אנשים אל התורה. חבל שרק עכשיו אנחנו יכולים לעסוק בזה בצורה אמיתית. הוא לא ייזכר כמנהיג תנועה פוליטית, אלא כרב עצום ואוהב".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |