תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

זוהרים בחושך

22/04/2014 13:10
הרב גרוסמן עם הנערים. צילום: 'ישראל היום' (הגדל)
הרב גרוסמן עם הנערים. צילום: 'ישראל היום'

הצצה לכפר נוער טיפולי מודרך, שלא נחשף עד היום לאור הזרקורים ● כפר זוהרים הפך בשקט לביתם של נערים שנטשו את החברה החרדית, וחוזרים אליה בהצלחה ● "אני הולך עם טי־שירט, ולא בשחור ובלבן, ואף אחד לא שופט אותי", אומר אחד הנערים בסיפוק

 

אבי (שם בדוי, כמו כל שמות הנערים בכתבה) גוזם את שיח העגבניות בחממה. במכנסיים קצרים, כפכפים, תספורת קצוצה ועיניים בהירות־צוחקות, הוא נראה כמו כל נער חילוני בגילו. עד לפני שלוש שנים לבש מכנסיים שחורים ארוכים, חולצה לבנה, גידל פאות, חבש כיפה שחורה.

"חילוני שחזר בתשובה, רואים עליו סימנים: פה קעקוע, שם חור של עגיל באוזן. היציאה מהעולם החרדי לא משאירה סימנים על העור. אנחנו באים נקיים, כמו תינוקות שנולדו", אומר מוישי לאמילי עמרוסי מ'ישראל היום'.

"בחברה החרדית, לפחות עד החתונה, יש מסלול אחד לכולם", הוא ממשיך בחיתוך דיבור זרוק, ישראלי, שמסתיר את ההגייה היידישאית. "לֵך לישיבה. אם לא הסתדרת, אתה נפלט. אם למישהו יש הפרעת קשב או הפרעת חשק - אין אלטרנטיבה. משם מתחילה דחייה שלך מהעדר. החברים, הקהילה, לפעמים המשפחה, עושים קאט למי שלא מתיישר. הילד מוצא את עצמו נטוש. צריך להסתדר לבד, לישון לבד, בחוץ. מארבע אמות של הלכה - אל הרחוב. בלי מדרגות באמצע".

"כפר זוהרים" נמצא בעמק האלה, בין בית שמש לקריית גת. כאן ניצח דוד את גוליית. כאן מנצחים 80 ילדים בני 14 עד 18 את כל הגולייתים שבעולם. כפר נוער טיפולי מודרך, שהקים הרב דוד גרוסמן בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. מודל חלוצי בטיפול בנוער חרדי נושר, בנפלטי החברה הסגורה והאחידה. אין עוד דבר כזה בישראל.

המקום הזה, שקיים כבר שנתיים, לא נחשף עד היום לעין עיתונאים. מקימיו חששו מהתנגדות של הזרם המרכזי בקהילה החרדית, ניסו לגבש את קשרי האמון והעדיפו שקט תעשייתי. עכשיו, משצלחו את מהמורות ההתחלה, הם פותחים בפנינו את הדלתות.

הם מגיעים מכל המוקדים הקלאסיים, מרביתם מהיהדות החרדית האשכנזית - ליטאים וחסידים. ירושלים, בני ברק, אלעד, מודיעין עילית, בית"ר. ילדים שהיו מנותקים מהבית חודשים ושנים. ילדים שהוריהם ישבו עליהם שבעה. שקרעו עליהם קריעה בבגד. שאין להם לאן לחזור, כי הורידו את הכיפה וגזזו את הפאות. שכבר חיו ברחוב. מיעוטם ממשפחות של חוזרים בתשובה, שבהן "התפקרות" של הילד מגביהה עוד יותר את הגיבנת החברתית, המודבקת ממילא לחוזרים בתשובה.

אין חובה להתפלל. אין חובה לשמור שבת. אבל בין השבילים היפים, בין צריפי העץ המטופחים, הנערים, במכנסיים קצרים וקרוקס, מסתובבים עם כיפות. פעם היה כאן כפר לנגמלים מסמים קשים על שם זוהר ארגוב, שהיה פעיל מאמצע שנות ה־90 ועד לפני כשלוש שנים. הכפר נסגר והשם נשאר. זוהרים.

מוישי הוא בן 18. גדל בירושלים, במשפחה אשכנזית־ליטאית עם תשעה ילדים.

"אני בא מבית קפדן, שהרגש לא שיחק בו שום תפקיד. מגיל 12-11 הבנתי שאני לא רוצה לחיות כמו שהכתיבו לי. בגיל 13 ידעתי שאני רוצה משהו אחר, אבל לא ידעתי מה.

"הייתי סקרן. התחלתי לטייל. אבל בין החרדי לבין החילוני הנורמטיבי יש בור. ובתוך הבור - סמים, אלכוהול, בנות, שוק של גוף. חצי שנה אחרי הבר־מצווה עזבתי את הבית. היה לי פיצוץ עם ההורים על שמירת שבת, ומצאתי את עצמי ברחוב עם תיק גב וכמה בגדים. לא העיפו אותי, כמו שאני העפתי את עצמי. החברה החרדית היא פס ייצור: אם אתה לא עומד בקריטריונים, אתה נפלט.

"הייתי לבד. לא עניינתי אף אחד. כמו במגלשה, הגעתי למקומות הכי נמוכים. גנבתי כדי שיהיה לי אוכל. הייתי ישן במבנים הנטושים בליפתא, בכל מיני חורבות ביפו, בדיזנגוף, בחוֹרים. בגיל 14 כבר ידעתי מה זה חשיש, גראס, אל.אס.די. היתה לי תחושה שאני מתחיל את החיים שלי מחדש. בלי אהבה. בלי תמיכה.

"היום אין לי שום קשר עם ההורים. יש לי שמונה אחים, והוריי לא מוכנים לאבד את כל השמונה בשבילי. הם ויתרו עלי. אחותי לא תקבל שידוך טוב בגללי.

"בינואר הבא אני מתגייס. רציתי לשרת בדובדבן, אבל בסוף התקבלתי לשייטת, לתפקיד לוגיסטי.

"אני לא אגדל את הילדים שלי בחברה החרדית. זו חברה שלא מסוגלת לקבל מורכבויות. כל חשיפה לעולם, לאינטרנט, לרשתות החברתיות, מאיימת עליה. הכל שם מעוּות. איך אבא מוכן להשתייך לקהילה ששופטת אותו על פי מעשי הבן?" אומר מוישי ברגש.

"אתם תבנו את העיר שלכם"

במבנים הנטושים של כפר הנגמלים לשעבר צמח גן עדן יפהפה, הכל נבנה בכפות ידיהם העדינות של הילדים הללו. הם ניסרו בולי עץ וריצפו את השבילים, בנו את בית הכנסת, את המיטות, את מועדון הביליארד.

"אמרנו לילדים, אתם תבנו את העיר שלכם. אתם, הסמרטוט האדום, תצליחו לבנות עולם", אומר הרב גרוסמן. "תוך כדי עבודה התגלה הפוטנציאל הגדול שלהם, האינטליגנציה, החריצות, הרצון להיות חלק ממשהו".

הקמת המקום, בעלות 27 מיליון שקלים, התאפשרה מתרומות. 70 אחוזים מתקציב התפעול השוטף מגיע ממשרד החינוך, והשאר מתרומות. מלבד כיתות לימוד רגילות יש כאן חממה חקלאית, נגרייה, פינת חי, חוות סוסים. ויש עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. 40 אנשי צוות על 80 תלמידים. שישה מדריכים, חובשי כיפה, מתגוררים בפנימייה עם נשותיהם וילדיהם.

"בעולם החרדי, אם החלטת לצאת מהישיבה, לאן אתה הולך?" שואל צחי חיון, מנהל הכפר, חובש כיפה סרוגה. "אין לך משפחה, אין לך דודים, גדלת על זה שחילונים הם גויים. אין לך לאן ללכת, אלא לרחוב. המוסר היחיד שאתה מכיר הוא התורה, אז אם הורדת את הכיפה - אתה יכול לגנוב. ברגע שאתה מחליט שאין אלוהים, אין אלוהים: יש סמים קשים, פשיעה, מצוקות רגשיות. ילד יכול להכיל מציאות שבה אבא ואמא שלו מתו. קשה לו יותר להכיל שאבא ואמא חיים, אבל לא רוצים איתו שום קשר.

"כל אחד מהילדים האלה עבר אירוע מזעזע כלשהו, שגרם לו לקום וללכת. החל מבעיות אובייקטיביות של קשב וריכוז, דרך אסון במשפחה או גירושים של ההורים, ועד טראומת ילדות, כמו סטירה שהוא קיבל מהמלמד בתלמוד תורה. אין לי תחרות עם ישיבות חרדיות, אלא רק עם הרחוב".

על השביל, בין שיחי רוזמרין עזי ריח, אנחנו פוגשים את איציק. הוא בכיתה י"ב, בדרך לשיעור רכיבה על סוסים.

איציק בא ממשפחה של 13 אחים ואחיות. עבר בכמה מסגרות של ישיבות, בכל מקום היה חודש־חודשיים ועזב, אבל לא רצה לחזור הביתה, "הכל בבית היה בחיוב, בכפייה. 'אם לא תלמד גמרא, לא תוכל לרכוב על האופניים'. היה לי רע.

"אם הייתי חילוני, הייתי יכול לעבור לתיכון מקצועי, או לתיכון לאמנויות. אבל בתור חרדי שעף מהישיבה, אתה נפלט אל הכלום בבת אחת. הייתי בַכלום. הורדתי את הכיפה, התגלגלתי לעבוד בפיצרייה בתל אביב. ילד בן 15, לבד בעולם. עד שהרב גרוסמן מצא אותי והביא אותי לפה.

"פה התחנה האחרונה שלי. כיף לי לקום בבוקר, הגעתי למצב שאני רוצה להתפלל. אני הולך עם טי־שירט, לא עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, ולראשונה בחיים שלי - לא שופטים אותי על זה. אני עדיין בן אדם. ואני מגלה שיש לי עתיד גם אם אלך לצבא, גם אם יהיה לי מקצוע 'חילוני'. עכשיו אני עושה בגרות מלאה - 10 יחידות במחשבים, 5 יחידות במתמטיקה, היסטוריה, אנגלית. זוהרים זו המשפחה החדשה שלי".

תוכנית הלימודים, שבמסגרתה ניגשים התלמידים לבגרות מלאה, מותאמת לכל תלמיד באופן פרטני. הכיתות מחולקות בהתאם לרמה ולא לגיל, ויש גם שיעורים פרטיים להשלמת לימודי הליבה. תלמידים מהמכינה הקדם־צבאית בית גוברין באים פעם בשבוע לסייע להם להדביק את הפער במתמטיקה ובמדעים. נערי כפר זוהרים מתנדבים בעצמם בקריית גת הסמוכה - מסייעים בלימודים לילדים יוצאי אתיופיה.

המוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל - בשמיים. שייטת, קורס טיס, סיירות, הם רוצים להיות במקומות הטובים ביותר. בין השאר, בזכות שיתוף הפעולה עם פרויקט "אחריי" של צה"ל, תוכנית הכשרה לצבא, המיועדת לאוכלוסיות מוחלשות. חטיבת הצנחנים אימצה את הכפר: פעם בחודש נוסעים תלמידי י"ב לבסיס צנחנים, לאימונים. פעמיים בשבוע יש להם אימונים של "אחריי"; "סיירת זוהרים", קוראים להם.

"הצבא מאמין בהם, וזה המקום שלהם להוכיח שהם שווים", מסביר חיון. "זה ראוי לציון כשמדובר בילדים שגדלו בלי שראו אח גדול או בן־דוד במדים. בכל הרדיוס החברתי שלהם, הם לא מכירים אף אחד ששירת בצבא. אין להם אף אחד להתייחס אליו כאל מודל. והם רוצים להתגייס".

"זו השקעה מניבה עבור החברה הישראלית", אומר ד"ר בני פישר, ראש המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. "אנחנו נותנים להם כלים שיאפשרו להם להשתלב בחברה, להקים משפחה, להיות אזרחים יצרניים. זה גם אתגר מעניין מול הקהילה החרדית: איך להיות בשוליים של המחנה, בלי להיפלט ממנו. אנחנו נמצאים עכשיו בדיאלוג עם הרב הראשי לשעבר, הרב עמאר, על הקמת כפר נוסף".

"ישבו עליו שבעה"

רשות הדיבור ליהודה, בן 17, שגדל באלעד. "אני אוהב את המרק של אמא. אני מתגעגע אליו. אבל אם אני הולך הביתה - שתי כפות מהמרק, ויש פיצוץ. 'מה זה התספורת הזאת', 'למה אתה לא בישיבה'.

"יש לי חבר שהיה שייך לחסידות קרלין. הוא למד בישיבה, בחור חכם וחריף. החטא היחיד שלו היה שהוא שמע מוסיקה ב־3MP בחדר. ראש הישיבה תפס אותו, נתן לו פטיש ואמר לו לשבור את הנגן. הוא ענה: 'עבדתי קשה כדי לקנות אותו'. ביום חמישי, בשיחה של ראש הישיבה עם התלמידים לפני שמשתחררים הביתה, ראש הישיבה קרא לו, ולעיני 300 נערים, נתן לו סטירה. ההורים שלו גיבו כמובן את ראש הישיבה.

"הוא עזב את הישיבה, עבד קצת במכולת, ועלה על מטוס לארה"ב. היתה לו ויזה בתוקף, כי למשפחה שלו היתה חתונה שנה קודם לכן בארה"ב. הוא התקשר מנמל התעופה קנדי להורים שלו. הם קרעו קריעה בבגד וישבו עליו שבעה. אמא שלו אמרה לו: 'היו לי שישה ילדים, עכשיו יש לי חמישה'.

"ככה, ילד בן 14, עם פאות ואנגלית מקרטעת, ישַן עם כל הכושים ברכבת התחתית. ילד קטן. ניצלו אותו מינית. כשהוא חזר לארץ, הכרתי אותו. עשינו מכה ביחד, דברים לא חוקיים. למזלנו לא נתפסנו, אבל עשינו הרבה כסף. בגיל 15 הוא כבר ראה הכל. כולל מסיבות טבע וסמים קשים.

"אני אוהב את הקדוש ברוך הוא. אבל אפשר לעשות את זה גם בכפכפים. כאן, בזוהרים, זו הפעם הראשונה שאני חי עם חברים בלי חלוקה של ספרדים־אשכנזים, ליטאים־חסידים. כאן זו משפחה אחת גדולה. זה המקום היחיד בעולם שבו מאמינים בי, משדרים לי שייצא ממני משהו. בלעדיו, לא יודע איפה הייתי היום".

"אנחנו נותנים להם כלים"

ההערכות מדברות על 2,000 בני נוער שנשרו מהישיבות לאורך השנים האחרונות. יש ישיבות שמנסות להחזיר את הנערים אל חיק החברה החרדית. לכפר זוהרים אין מטרה כזאת.

"אין היום פתרונות לאוכלוסייה הזאת", אומר צחי חיון. "אין שום כפר נוער ליוצאי משפחות חרדיות. במשרד החינוך בכלל לא מכירים את התחום, זה שדה לא חרוש. ואנחנו הכפר היחיד שלא מוטרד מקליטה: אם היו לי 250 מיטות, הייתי ממלא אותן.

"הכפר הזה הוא בועת ניסוי של החברה הישראלית. פעם ראשונה שלוקחים כזה סוג של נוער ומנסים לעבוד איתו. אנחנו מקווים להוציא מכאן אזרחים שתורמים לחברה, שיש להם כישורים להתנהל בעולם, להתפרנס, ללמוד, שיהיה להם אמון בעצמם. אם הפנימייה החקלאית 'כדורי' הצמיחה רמטכ"לים, אנחנו נצליח לחנך למנהיגות את אלה שהחברה החרדית ויתרה עליהם.

"יכול להיות שיהיו כאלה שיחזרו לישיבה. זה ישמח אותנו, אבל זו לא המטרה. ובניגוד לארגונים כמו 'ה.ל.ל.' (האגודה ליוצאים בשאלה), אנחנו יודעים שאסור שהילדים האלה יאבדו את המשפחה, ועושים כל מאמץ להחזיר את ההורים לתמונה. בלי זה, הנזק הנפשי הוא בל יתואר".

לא פעם גם המשפחה עצמה היא קורבן ללחצים חברתיים קשים. חיון: "באחד הימים ראיתי כאן אבא שהגיע לראות איפה הבן שלו נמצא. הוא רב, מלמד בתלמוד תורה, אב ל־11, שקרוע מבפנים. אמר לי בתסכול: 'אני לא רוצה לוותר על הבן שלי'. הילד שלו הולך עם ג'ינס קרוע ותספורת מוהוק. כשהוא עומד בתחנת האוטובוס בעיר, הוא היחיד שנראה ככה.

"והאבא אומר לי: 'התלמידים שואלים אותי למה הבן שלי נראה כמו תרנגולת. השכנים שואלים מה קרה לחינוך שלנו. יפטרו אותי. לילדים לא יהיה שידוך'. ההורים עצמם הם קורבן של השיטה. שניהם על כדורי הרגעה. היום, אם הדודה או השכנה שואלות איפה מוישל'ה, התשובה היא שהוא אצל הרב גרוסמן".

ליום ההורים האחרון הצליחו להביא יותר ממחצית מההורים. הגברים בזקנים ארוכים ובמגבעות, חלקם, כמנהג החסידים, עם מכנסיים בתוך הגרביים. הנשים בפאות או במטפחות ובלבוש חרדי שמרני.

"ההורים סומכים עלי", אומר הרב גרוסמן. "הם יודעים שהילד אצלי, אז זה בסדר. אני מסביר להם שיראו נחת מהילד רק עם אהבה. בהתחלה האבות התביישו לבוא, ורק האימהות היו מגיעות. לאט לאט, גם האבות באים".

45 שנים של פעילות חינוכית

שמו של הרב, בנו של ראש ישיבת פינסק־קרלין והרב של מגדל העמק מאז 1970, קשור בנוער ובפעילות חינוכית כבר 45 שנה. בעבר זכה בפרסים רבים על פעילותו החינוכית, ובראשם פרס ישראל על מפעל חיים, בשנה שעברה. כשהגיע למגדל העמק, מצא עיירה מושמצת שסובלת מאחוזי פשיעה גבוהים. "רב הדיסקוטקים", קראו לו, כי נהג להיכנס לדיסקוטקים לחפש את הנוער. במוסדות רשת החינוך שהקים, "מגדל אור", עברו תחת ידיו 15 אלף נערים לאורך השנים.

במשך השנים נגע בנערים נושרים דווקא מהמגזר החילוני. טיפל בעולים חדשים, באסירים. עד שגילה שגם לחברה החרדית, שאליה הוא משתייך, יש חצר אחורית.

"בחמש השנים האחרונות התגברה מאוד הבעיה של נושרים במגזר החרדי. האייפון והאינטרנט הרסו כל חלקה טובה. תוסיפי לזה את העובדה שהשְנַתונים פשוט גדלו: ראשי הישיבות יכולים לברור את הטובים ביותר, והפחות טובים נפלטים. רק בבני ברק מדובר בשנים האחרונות בכ־1,000 נושרים.

"הורדתי את המעיל והכובע והסתובבתי לילות שלמים בגן העיר בירושלים, בכיכר החתולות, בגנים הצדדיים בבית"ר עילית וקריית ספר. הזמנתי לילדים פיצות, חילקתי להם סיגריות ובירות.

"עבדתי בעבר עם ילדים מעיירות פיתוח, אבל זה לא אותו דבר. כאן מדובר בבנים של ראשי ישיבות, של מחנכים, מהבתים הכי טובים. אם נגמר להם הכוח מול הלחץ של הלימודים, או שהתעורר בהם רצון ללבוש ג'ינס - הסיפור שלהם נגמר. ככל שהפרי יותר גבוה על העץ, כך הנפילה יותר קשה. ואז גם אין שום תמיכה משפחתית. היו כאלה שהתאבדו.

"זה לא 'נוער בסיכון'. נוער בסיכון לא עובר בגרויות ולא מקבל זימונים לקורס טיס, כמו החבר'ה פה. אלה צעירים חרדים, שפשוט רוצים יותר. ילד חרדי שלומד בחיידר ורוצה לנגן בגיטרה, אין לו מה לעשות עם זה. אז אני אתן להם חקלאות ונגרות ומוסיקה, כי זה מה שהנפש שלהם צריכה. הדגש הוא לא על הדת, אלא שקודם כל ייצאו בני אדם. אני לא מכריח אותם להתפלל, אני מאמין שהם יגיעו לזה לבד, מתוך רצון".

גרוסמן מספר איך נכנס לפגישה במשרד החינוך עם נער מאחת החסידויות, שמסתובב היום בתספורת פאנקיסטית ושיער צבוע. "אמרתי להם: 'זה הבן שלי'. הילד היה מאושר. ביקשתי ממנו שישלח להורים ברכת שבת שלום. הוא לא מסוגל לדבר איתם. הכעסים גדולים. אז הקלטתי אותו מברך אותם בשבת שלום, ושלחתי להם. הם בכו".

"אין יציאה מהתלם"

חיים, בן 16, גדל בבני ברק, מספר בכאב על חייו האישיים שהפכו למרורים: "יש הורים שהשלימו עם הדרך שהילד בחר, שמוכנים להציג את הילד בפני המשפחה המורחבת. אבל גם במשפחות האלה יש בושה. 'מה יגידו'. זה קיים בכל חברה, שהורים צריכים שהילדים שלהם יהיו מוצלחים כדי לקבל איזה אישור חברתי, אבל אצל חרדים זה קיצוני. אין יציאה מהתלם. מי שלא מסתכל על העולם דרך המשקפיים שלהם, מוקצה. מספיק שתלך פעם אחת לקולנוע כדי שתאכזב אותם. מספיק שתצא פעם אחת מהבית עם חולצה צבעונית כדי שיגידו לך, 'פגעת במשפחה'.

"מריבות בין ההורים, למשל, צריך להסתיר. אסור שבחוץ יידעו. 'אנחנו חרדים, ואצל חרדים זה לא קורה'. אז הילד לחוץ. הוא לא יכול לדבר על זה. הוא בטוח שהמשפחה שלו דפוקה. הוא מאבד את עצמו בכיתה, בלימודים.

"בגיל 12 וחצי התחלתי לראות סתירות בדרך שבה גידלו אותי. הצגות. צביעות. אבא שלי משמש במשרה תורנית, והוא גם רב ראשי של מדינה בחו"ל. בתוך הבית הוא לא התנהג כמו בחוץ. ישב שעות מול המחשב, שתה אלכוהול. תמיד דרש ממני ללמוד ולהתפלל, ולא יישם את זה בעצמו. אמרתי לו שאני לא רואה דוגמה אישית, והוא היכה אותי ודרש ממני לעזוב את הבית.

"עזבתי. ישנתי ברחוב. קצת עבדתי, קצת גנבתי, לא היתה לי ברירה. נחשפתי לסמים, לאונס, לתחתית.

"אתה ילד קטן, ואתה נשאר חסר הגנה. אין לך לאן לחזור גם במשפחה המורחבת - לא דודים, לא סבים. אתה בשפל, והם אומרים: 'הוא עזב את הדת - הוא לא מעניין אותנו'.

"אני מדבר לפעמים עם אמא שלי בטלפון. היא ממשיכה להאשים אותי. פינגווין שחור־לבן, זה מה שהם דורשים. אם לא - אל תחזור הביתה".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

לכל אדם יש סיפור
"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |