תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

החיים קשים? מסתבר שלא כל כך

7/02/2015 20:20
הרב מרגלית עם הגר"ח קניבסקי. צילום: הידברות (הגדל)
הרב מרגלית עם הגר"ח קניבסקי. צילום: הידברות

סיפור חייו של אהרן מרגלית הוא כל כך קשה וטראומתי, שלידו כל הצרות מתגמדות ● גם אם נפצל את הייסורים שעבר למספר אנשים, עדיין היה לכל אחד מהם הרבה על מה להתלונן ● זהו איוב המודרני: נדמה שאין מכה שלא פסחה עליו, אין צער שלא היה מנת חלקו, ובכל זאת, האיש חיובי ואופטימי באופן שקשה להבין ● אולי נלמד משהו?

בשנה האחרונה אהרן מרגלית פותח הרצאה נוספת שלו כך: "שלום רב, שמי 'אתהלך'. פעם קראו לי אהרן מרגלית...".
 
מזמן כבר לא קוראים לו אהרן מרגלית, קוראים לו פשוט "אתהלך".
 
"אתהלך", ספר אוטוביוגרפי על חייו של רבי אהרן מרגלית, ספר שהציב רף חדש למושג "רב מכר". ספר שכל מי שקרא אותו לא יכול להישאר אדיש למולו. אפשר לבכות ממנו, להתרגש, לדמוע, ובעיקר - להזדהות ולהתפעל מהאיש הצנוע הזה שמתעקש בכל תוקף שהוא 'לא גיבור'.
 
גמגום כבד מגיל שנתיים וחצי, מחלת פוליו בצורה הכי חמורה, שיתוק בכל הגוף, זוהי רשימה חלקית של שנות הילדות והבחרות של אהרן, או כמו שהוא מגדיר את זה: "יכולתי לקבל תווית של נכה ומוגבל, כולל תעודת נכות מרשימה, מהמוסד לביטוח לאומי, ולא לעשות כלום. זה משתלם", הוא מעיר בציניות, "אתה מקבל הרבה צומי... אבל כבר בגיל 7 החלטתי שאני לא אהיה נכה", הוא אומר בראיון לבת שבע לוי מ'הידברות'.

 

בעזרת כח רצון אדיר והמון אמונה שנטעה בו אימו, למד ללכת עם קביים, ומאוחר יותר על שתי רגליו. אמנם עם 'חלקי חילוף' כהגדרתו, פלסטיק במקום עצמות, ברזלים עד לברכיים, ונעליים ששוקלות שש קילו, אך הולך.
 
למרות שהוא לא יכול להרים את ידיו מעל לסנטרו, כי כתפיו משותקות, מעולם לא ביקש שיביאו לו ספר ממדף גבוה. בשביל זה יש סולם קטן בכל חדר בביתו ובמשרדו.
 
הוא לא נכה.
 
שני ילדים שיכל אהרן, שלוש פעמים חלה בסרטן, כולל טיפולים כימותרפיים נוראיים, ועשרות(!) ניתוחים, אבל מאז הילדות הוא החליט החלטה ברורה: הוא לא חולה. לטיפול הכימותרפי נסע כמו לעוד מטלה ביומן, לניתוח נכנס בשיר ובריקוד, ועל דלת חדרו בבית החולים היה שלט: "לחדר הזה נכנסים רק בחיוך".
 
אין ספק שהחיוך הוא אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר בחייו של אהרן.
 
מאיפה הכוחות? לאהרן יש תשובה ברורה: הילדות הקשה שלו, ילדות, ללא ילדות, הייתה מסע טירונות שהכין אותו לחיים.
 
"אם הוא יחיה, נשלח טלגרמה"
 
"התבקשתי לבוא הערב לספר את סיפור חיי לא בגלל שהוא מרגש ומסעיר, אלא כדי שנוכל לראות מה נוכל לקחת ממנו. יש לנו מסע ארוך...", כך מתחיל אהרן מרגלית לספר את סיפור חייו לפני קהל.
 
"נולדתי למשפחה נפלאה והורים מדהימים. היינו משפחה בלי משפחה. כמעט כל בני המשפחה עלו על המוקד בשואה. נולדתי בתפרח. כדי להגיע לתפרח בימים ההם הלכו עד קצה העולם, ואחרי שהעולם נגמר הלכו עוד כמה קילומטרים ואז הגיעו לתפרח. הימים היו ימי ה'פדאיון', כאשר מסתננים חדרו יום יום למושב, בוזזים, חומסים ומתנפלים על עוברי אורח. היו גם בעיות כלכליות, צנע. כשהורי הגיעו לשם הם קבלו שדה בור וטרשים. הם נאלצו לעשות הכל מאפס - לסלול כבישים, לסקל אבנים ולבנות בתים...
 
לתוך המציאות העגומה הזו נולדתי.
 
כ- 700 משפחות עברו בתפרח ועזבו מיד ב- 10 השנים הראשונות שלה. כולם הגיעו וברחו, אבל להורי לא היה כסף, מכר או גואל, והם נשארו שם.
 
בגיל שנתיים וחצי הגיע טרקטור ראשון למושב, ובחור גדול מהמושב החליט שיש לו שעשוע - הוא דוהר לכיוון הילדים בחול. כולנו נפוצנו לכל עבר, ואני נפלתי לתוך בור וגוננתי על ראשי. כשהוציאו אותי החוצה - לא הצלחתי להוציא הגה מפי. חדלתי לדבר.
 
אלא שהצרות השניות משכיחות את הראשונות.
 
כמה ימים אחר כך אימא העירה אותי ושמה לב שאני חולה במחלת ילדות כלשהי. היא מיד נכנסה ללחץ, כי מחלת הפוליו הטילה את חיתתה ואימתה על כל בית בישראל.
 
ברגע שאמא זיהתה את התסמינים, רתמה את הפרד, הניחה קש על העגלה, ולקחה אותי בדהרה לבית החולים בבאר שבע. משם הפנו אותנו (במשאית...) לבית החולים "תל ליטוינסקי" בתל אביב (היום "תל השומר").
 
14 אלף ילדים לקו בשיתוק, חלקם הגדול נעשו משותקים בחצי גוף. אלפיים מתוכם חלו ב"דבל פוליו" - כלומר בכל הגוף, ומתוכם כ- 300 ילדים שהמחלה הגיעה להם גם לריאות, והיו חייבים הנשמה במכשיר "ריאת ברזל". לא היה אז מד"א, 'הצלה', או מכונות הנשמה אונליין, אלא רק "ריאת ברזל". המכשיר היה מסורבל והיה קיים רק בבתי חולים.
 
אם מח של בן אדם לא מקבל חמצן תוך ארבע דקות, הוא מת. לכן לא הרבה מאלו שנפגעו בריאות שרדו את המחלה. למעשה, שלושה ילדים בלבד שרדו, ואני ביניהם. תוך כדי הנסיעה, שארכה כמובן הרבה זמן, מצבי החמיר. ברגע שנכנסנו ל'תל ליטוינסקי', אבדתי את ההכרה, אבל אז כבר היינו בבית החולים. אמא קפצה מהר מהמשאית ורצה לצריף המיון. הכניסו אותי מהר ל'ריאת הברזל'. בינתיים אמא הלכה לפתוח תיק בקבלה, שם אמרו לה שכדאי לה ללכת הביתה, זה יכול לקחת ימים, שבועות ואפילו חודשים! המערכת החיסונית צריכה להיאבק על חייה.
 
"ספק גדול", אמרו לאמא, "אם הוא יצא מזה. סעי הביתה. אם המצב יתייצב נשלח טלגרמה...".
 
"שבתות השמיכה"
 
"כשיצאתי מתל השומר הועברתי למעון נכים ב'סן סימון' בירושלים, קטמון של היום. רחוק מהמשפחה ומהחברה. אז לא היו ארגוני חסד, ולא הייתה מודעות כמה חשוב לטפל בילדים חולים. אמא הגיעה רק פעם בשבוע. זה היה מאמץ גדול מאד, הדרך הייתה ארוכה, היא יצאה ב-5 בבוקר, כדי שתספיק את האוטובוס הראשון, ובלילה עם האוטובוס האחרון, באישון לילה חזרה למושב. 15 שעות בילתה באוטובוסים כל שבוע, וזה הותיר לה שעה וחצי להיות איתי! הכבישים היו קשים, וודאי באזור הנגב. כשאני חליתי היו בבית עוד ארבעה ילדים והמון עבודה. כל זאת בעולם בלי מכונות כביסה או מעבדי מזון. חוץ מאימא אף אחד לא בא.
 
הבדידות הייתה קשה, בעיקר בשבתות ובחגים, אז היה שמחה וששון בחדר, אוכל, מתנות, תמונות, סביב כל ילד הסתובבו הורים, דודים וילדים, ורק ליד המיטה שלי לא הייתה נפש חיה".
 
כמה שנים היית בבדידות הזו?
 
"נכנסתי למעון נכים בן שנתיים ותשעה חודשים - יצאתי בן 7!".
 
מה עם אבא?
 
"אבא הגיע לביקורים אחת לכמה חודשים. הוא עבד מאד קשה, יצא כל בוקר לצומת 'משמר הנגב' והמתין שייקחו אותו לעבודה. 'יומית' קראו לזה. יום אחד בפרדס, יום אחד בבניין, והיו ימים בלי כלום... כמו בני המיעוטים בימינו.... כל פעם שאימא נסעה אלי, אבא נשאר בבית עם הילדים. הוא לא יצא לעבודה באותו יום. כשאמא חזרה הביתה אחרי כל ביקור, היא הייתה ממוטטת ושבורה. ידעתי איזו מסירות כרוכה בכל ביקור שלה והערכתי אותה, אבל אני זוכר את הקנאה בילדים האחרים, שהיו מוקפים באורחים. מה גם, שהאורחים, מתוך חוסר התחשבות, פגעו בי מאד. הם דיברו דברי בלע וביקורת על ההורים 'המזניחים' שלי, שאף פעם לא נמצאים. הם לא הגיעו באמצע השבוע ולא ראו את אמא, הם הגיעו בד"כ בשבתות. זה היה קשה מנשוא! אז ראיתי עד כמה הלשון יכולה להיות פוגענית ומעליבה, והבנתי את המשמעות והחשיבות של השמירה על הלשון.
 
מכיון שלא הייתי מסוגל להתמודד עם המצב, החלטתי שמידי שבת וחג, מיד אחרי שאספו את המגשים של ארוחת הבוקר, הייתי מתחבא בתוך השמיכה שלי ולא יוצא ממנה. "שבתות השמיכה" קראתי להן. כ-130 שבתות וחגים עברו עלי כך. ילד גלמוד ובודד, שסופג מכל עבר פגיעות ועלבונות, לבד בחושך.
 
שם בחושך קבלתי את ההחלטה המשמעותית בחיי: לעולם לא אהיה נכה!".
 
זה פלא! כל כך הרבה אנשים בעולם מרגישים נכים בתחומים מסוימים, ואיך אתה, בגיל 7 עשית כזו החלטה?
 
"המון שאבתי מהכוחות של אמא, היא נטעה בי אמונה ותקווה. מעבר לזה הקב"ה חנן אותי בשכל ישר, ודווקא בגלל הכאב, חיבוטי הנפש קשים, והריחוק מכולם - ילד קטן לבד, מונח לו כמו בקופסא בלי לנוע. בגלל כל המצוקה הזו, החלטתי שאני אעשה כל מה שאפשר, העיקר לא להיות מסכן!".
 
מה אימא עשתה?
 
"היא נטעה בי אמון עצום בעצמי. היא הייתה אומרת: 'ארהל'ה, אתה תראה - יגיע יום ותהיה בריא!'. היא אמרה יותר מזה: 'יגיע יום ונשחק ביחד תופסת בחצר - ואתה תשיג אותי!'. ראיתי את עצמי אלפי פעמים, בחלום ובהקיץ, משחק תופסת, רץ ליד אמא, ומשיג אותה! אמא לא סתם דיברה, היא באמת האמינה בי".
 
אתגרים. לא קשיים!                  

מה החזיק אותך בכל הקשיים הללו?
 
"אני אף פעם לא משתמש במילה 'קשיים' או 'צרות'. המילים הללו גורמות מיד לרפיון ידיים. לעומת זאת, אם נכנה את המצבים הקשים בחיים "אתגרים", נפשיל מיד שרוולים. על אתגר לא אומרים 'אוף', אלא חושבים איך אני מתמודד ומתגבר עליו. אם מסתכלים כך ההתמודדות הרבה יותר קלה. כשהייתי ילד היה פתגם מאד נפוץ: "קשה יש רק בלחם וגם הוא טעים...".
 
מה קרה הלאה?
 
"בגיל שבע, לאחר מאבק של אימא, שוחררתי הביתה. בבית אימא עשתה לי פיזיותרפיה, אבל אני קראתי לזה אינקוויזיציה. זה היה ייסורי תופת. כל המושב רעד מהצרחות שלי. אמא הייתה מניעה לי את הגוף ובוכה יחד איתי, אבל היא לא ויתרה. היא הצליחה לשכנע אותי שיגיע יום ואני אלמד ללכת עם קביים. ואכן כעבור 17 חודשים(!) חגגתי יום עצמאות פרטי - למדתי ללכת עם קביים! עד אז היו צריכים לשאת אותי על כפיים ממקום למקום (כסא הגלגלים לא עבר במסדרונות ובדלתות הצרים בבית הקטן), אבל מאותו רגע לא הייתי תלוי באף אחד - הייתי המאושר באדם!
 
מאותה תקופה התחלתי ללכת לבית הספר. התחלתי בכיתה נמוכה כדי להשלים את הפער, וקפצתי כיתות די מהר. המורים והמנהל מאד עזרו לי".
 
איך הייתה התקשורת עם בני גילך?
 
"בית הספר בתפרח היה סיפור עגום. המורים והמורות שם היו חיילים וחיילות שבאו להעביר שם את שירותם הצבאי, והרמה האינטלקטואלית והמנטלית היו נמוכות מאד. כל האחים שלי, והרבה ילדים מהמושב, נסעו לפנימייה בבני ברק בגיל 7. אני למדתי במושב כי לא יכולתי לנסוע כמובן. בית הספר היה של ממ"ד, בנים ובנות ביחד. שנאתי את בית הספר. הבנים שיחקו שני משחקים: משחק ראשון 'מכות'... הפעמון צלצל וכולם צעקו: "מי בא מכות?". אותי מינו בתור שופט. מהר מאד הבנתי שאחרי המשחק השופט סופג משני הצדדים... אחרי זה שיחקו כדורגל. שם היה לי תפקיד חשוב: אני הייתי הכדור...
 
זה היה עוד אתגר קשה שזימנה לי ההשגחה.
 
ואז התחילה בעיה נוספת: הרגל הימנית שלי כמעט לא תפקדה. היא הייתה מדולדלת לגמרי, וגרמה לי לנפילות בלי סוף. כך מצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב לבית החולים. הרופאים אמרו להורים שלי שכדאי לכרות את הרגל ולשים פרוטזה, ואז אוכל ללכת בלי קביים ובלי בעיות של נפילות. ההורים שלי, הונגרים תמימים, חתמו על ההסכמה, אבל לבורא עולם היו תוכניות יותר טובות בשבילי: שבועיים לפני הניתוח מונה מנהל חדש למחלקה האורטופדית בבאר שבע. הגענו לביקורת אחרונה לפני הניתוח, הוא בדק אותי, קרא את התיק ואמר: מה פתאום לכרות? מספיק להחליף את העצם בפלסטיק! זה הרבה יותר יעיל ואין בעיה של זיהומים. ההורים שלי שמעו את זה ואמרו עוד יותר טוב... הזמינו לי חלקי חילוף, וברוך ה' הניתוח הצליח, וכך נפטרתי מהקביים".
 
אפרסק כמתנת יום הולדת
 
"התאריך של הניתוח היה ביום הולדתי ה- 12. אבא הגיע באותו בוקר לבית החולים כדי להיפרד ממני ואמר: "היום זה יום ההולדת שלך, מה היית רוצה למצוא ליד המיטה כשתקום מהניתוח?". פתחתי זוג עיניים נדהמות, ממש התביישתי... מתנה? אצלינו בבית? לא היה לנו שום דבר מיותר. לצהריים אכלו פרוסת לחם לפעמים עם מרגרינה ופרוסונת בצל לכל ילד - זה היה המצב. גם יומולדת לא היה מושג שקיים בבית שלנו. אחרי הרבה הפצרות מצד אבא, אמרתי לו: "הייתי שמח אם תקנו לי אפרסק גדול ומלא מיץ...". מן הסתם הילדים של היום לא יבינו מה הכוונה.
 
היום פותחים את המקרר... וטורקים בכעס 'אוף אין מה לאכול'.... ואני נזכר בבית שלנו... אבל ברוך ה' שאין מחסור!".
 
ומה עם הגמגום?
 
"כל התקופה הזו גמגמתי מאד קשה, מעודי לא פגשתי אדם שגמגם כל כך קשה כמוני. היחידה שהעזתי לדבר איתה הייתה אמא, וגם קצת עם אבא. התביישתי לדבר.
 
אבל, כשחזרתי מבית החולים הסבירו לי ההורים שצריך להתחיל להתכונן לבר מצוה שלי בעוד תשעה חודשים. אני אמור לקרוא את כל הפרשה. ההורים שלי הם לא מהזן הוותרני: "אתה חייב" נקודה.
 
רק אחרי שהם ראו שאני מאבד משקל ולא ישן בלילה, הם ויתרו על הפרשה, אבל על ההפטרה - אין על מה לדבר! התחננתי לריבונו של עולם, 'כל כך הרבה פעמים הצלת אותי, תציל אותי גם עכשיו'...
 
לקב"ה היה רעיון יצירתי איך להציל אותי... פתאום צץ לו מנהג הונגרי, שבפרשה בה הייתי אמור לעלות לתורה הרב קורא את ההפטרה. הרגשתי כאילו הורידו אותי מחבל התליה! אבל עדיין נותרה לי בעיה קשה: ברכות קריאת התורה!
 
שבת בבוקר. אני מדדה לבימה עם הקביים, מתחיל את 'ברכות התורה' ולא יכול להמשיך. מתחיל שוב - ונתקע... עמדתי מבויש נכלם, ואבא אומר לי שוב ושוב: "תנשום עמוק ותתחיל שוב", אבל לא הייתי מסוגל לנשום. ואז, בשנייה אחת תפסתי את הקביים וברחתי החוצה, נכנסתי לשירותים ופרצתי בבכי.
 
את הצלקת הזו, אני נושא בתוכי עד היום. בכל שנות בחרותי, לא נסעתי לשמחות של המשפחה, כי פחדתי שיקראו לי לעלות לתורה. היה לי לחץ נוראי לפני החתונה בגלל העלייה לתורה, אבל אז ברוך ה' הכל עבר בשלום, כמעט בהצלחה מלאה.
 
אחרי הבר מצוה הגעתי לישיבה קטנה של חסידות 'קרעטשניף' ברחובות. הגעתי מאד לא מוכן, בבית הספר הייתי עם בנות ומורות, ופתאום נכנסתי לישיבה שמדברים בה רק אידיש. המילה היחידה שידעתי באידיש הייתה השם שלי... מלבד זאת הפער בין בית ספר ממ"ד בו למדנו שעה אחת שבועית משנה (או לפחות כך היה רשום במערכת...), לישיבה שלומדים בה רוב היום גמרא, היה פער אדיר".
 
לדבר עם בובה
 
דברת עם הבחורים שסביבך?
 
"לא דברתי עם אף אחד. פעם אמא שאלה אותי 'איך בישיבה', הסברתי לה שיש רב, תלמידים, ספרים ויש עציץ - אני העציץ...
 
 בגיל 16 קרא לי האדמו"ר: 'הגיע הזמן לטפל בגמגום'...
 
מתברר שהוא קבע לי תור אצל מומחה לגמגום בתל אביב בשם ד"ר שמחה לב. "הוא אדם קשה... אבל, יש לו הרבה הצלחות, ומי שמחזיק אצלו מעמד - מצליח. תודיע להורים שלך שהצד הכספי - עלי".
 
הטיפול עצמו היה מבייש ומבזה".
 
מבזה?
 
"בביקור הראשון הוא זרק לעברי בובה, הודיע לי שקוראים לה ציפי ו"תתחיל לדבר אליה"... הרגשתי איך שהכעס מציף אותי. אמנם הגעתי לפסיכולוג, אבל אני לא 'פסיכי'. הייתי בטוח שהוא עצמו חולה נפש... כל כך התביישתי! ואז הוא התחיל לצרוח עלי שאני חייב לדבר איתה! מרוב פחד דברתי איתה... כל ששת המפגשים הראשונים, הוא הכיר לי את משפחתה של ציפי, האחיות שלה, הדודות... כל פעם הבטחתי לעצמי שאני לא חוזר לשם יותר, אבל בכל פעם מצאתי את עצמי שוב מאחורי הדלת. נשענתי על זה שהאדמו"ר אמר לי שהוא קשה אבל יש לו הצלחות. זה מה שנתן לי את הכוח. ועוד דבר, כנראה שהרצון שלי להיות בריא היה חזק מהבושה.
 
אחרי 14 מפגשים הוא ציווה עלי לפנות לשלושה אנשים ולשאול כל אחד מהם שאלה, הפעם 'על אמת'. הייתי בהיסטריה. החלטתי שאתפוס קורבן בתחנה מרכזית (ידעתי שאם אני עוצר מישהו אני תופס לו חצי שעה...). תוך 20 דקות נגמר הסיפור, בסופו של דבר זה היה מאד קל. הגעתי לפסיכולוג מאושר מהתוצאה.
 
כעת הוא הרים את הדרישה ואמר לי 'מחר אתה צריך לשאול את המגיד שיעור שאלה לפני כולם'. זו כבר היתה חרדה עצומה. אמרתי לו שיצטרכו להזמין אמבולנס...".

עד כדי כך...
 
"תארו לעצמכם; שנתיים ישב בשיעור עציץ, ופתאום העציץ יתחיל לדבר! הייתי צריך גם לחשוב על שאלה חכמה. מצאתי שאלה בתוך אחד ממפרשי הגמרא ושיננתי אותה לילה שלם בע"פ. השיעור התחיל, ניסיתי להרים את היד, ולמרבה הפלא היד לא התרוממה... הבטתי לעבר השעון, אוטוטו השיעור נגמר, ו... על החיים ועל המוות - הרמתי את היד. המגיד שיעור הסתכל אלי בסתמיות: "כן", ואני, בחרדה עצומה, הסתכלתי מה קורה סביבי. להפתעתי הגדולה, כל הבחורים הסתכלו בגמרות, כאילו לא קרה כלום... לבסוף הצלחתי לשאול את השאלה. הייתי המום מתגובתם. רק אחרי שנים נודע לי שהרופא התקשר למגיד שיעור, והוא דיבר עם כל הבחורים, בלי ידיעתי, שאף אחד לא יסתכל עלי, על מנת שהעניין יסתיים מהר ובלי בעיות. אחרי עשרה וחצי חודשים של טיפול דברתי כמעט כמו אדם רגיל".
 
ואחרי הישיבה הקטנה?
 
"המשכתי באותו מסלול, עליתי לישיבה הגדולה של 'קרעטשניף'. תוך כדי הלימודים בישיבה למדתי מקצוע בהתכתבות, הנהלת חשבונות - דרך הדואר. אחרי הישיבה התחתנתי.
 
במוצאי יום הכיפורים בשנת 1973 שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, למרות שהיה לי 'פטור' משרות צבאי בגלל עבר הפוליו שלי, והיותי נכה, התנדבתי לצבא ושירתתי כנהג אמבולנס ביחידה קרבית במשך מספר חודשים. לאחר חודשים אלו התחלתי להילחם בבירוקרטיות כדי שיסכימו לגייס אותי לשרות צבאי סדיר. בסופו של דבר, הגשתי תביעה כנגד משרד הבטחון, ובהמלצת השופט, הם וויתרו והסכימו לגייס אותי".
 
איפה הכאב על העבר, על כל השנים הקשות שמאחוריך?
 
"איזה כאב מהעבר? אני טיפוס שלא מביט אחורה, אני מאד אופטימי".
 
ניתקת את העבר?
 
"לא, העבר נותן לי כח. לפני 25 שנה בערך התעוררה בעולם פאניקה בין חולי הפוליו. הרבה מהם, שיצאו מכיסא הגלגלים לפני עשרות שנים, חזרו אליו שוב. הם נהיו משותקים חלקית, או לגמרי. בעולם הקימו כל מיני מרכזים גדולים לטפל בזה. אושפזתי בתל השומר ונסעתי למונטריאול להיבדק. זה פחד גדול לחזור לכיסא הגלגלים. כשחזרתי ממונטריאול הלכתי לבקר את אבי והוא רצה לשמוע את כל הפרטים. אני זוכר את עצמי אומר לו: 'גם אם אני אחזור חלילה לכסא גלגלים אני ארקוד! למה? היו הרבה ילדים שחלו אז ועד היום הם בכיסאות גלגלים. אני לפחות קיבלתי שחרור מהכיסא לעשרות שנים...'. אדם צריך להביט נכוחה ולבחור להסתכל בטוב".
 
לא לרדת מהרכבת
 
"גם אחרי החתונה היו קשיים. בגיל 27 איבדתי ילדה בגלל זיהום פשוט שהסתבך. הרבה שנים מאוחר יותר איבדתי בן, כמה חודשים אחרי חתונתו. אלו היו הקשיים הנוקבים והנוראיים ביותר. קשה מאד לקום אחרי אובדן כזה, ולשאול 'מה אני עושה הלאה'. כל אחד והערוגות ששתל לו הבורא בנווה התלאות שלו....".
 
מאיפה הכוח לחיות אחרי ניסיון של אחד מהשניים?
 
"אני יכול לספר מה אמרתי בשבעה של הבן. חזרנו הביתה מההלוויה, ואמרתי לאנשים שהיו סביבי, שאני מרגיש שעלינו על רכבת בנהריה בדרך לאילת, ויש הרבה תחנות בדרך. היום הגענו לתחנה מאד קשה, נפער לנו בור גדול ברצפת הרכבת, וזה הזמן להיאחז בציפורניים ברצפה של הקרון ולא להיכנע! להמשיך לנסוע קדימה".

מאיפה הכוח ברגע הזה שנפער הבור?
 
"הכח בא מהשכל. אתה מקבל את המכה, זו מכה כואבת וקשה, אתה מתעשת, ושואל את עצמך שתי שאלות:
 
א. מה ריבונו של עולם רוצה ממני עכשיו?
 
ב. מה אני עושה כדי לא להישאב למטה, כדי להמשיך להיות על הרכבת?
 
אני לא רוצה להישאב למטה, החיים יפים! אני רוצה להמשיך לגדל את הילדים, לרקוד בחתונות של הנכדים והנינים. שאלתי את עצמי כל הזמן: מה אני עושה כדי להישאר שפוי? איך להמשיך את העשייה והחיים? קודם לפעול באופן מעשי, לחשוב מה לעשות, ואחר כך, יש זמן להתייחס לרגשות... אתה, למעשה, מזמין את השכל להשתתף בדיון.
 
זה לא קל, הפצעים עדיין שותתים. אי אפשר לשכוח דבר כזה, אבל החיים חייבים להימשך. אתה לא בן חורין להוריד את השלטר ולהגיד 'זהו'! יש משפחה, יש חיים, יש עשייה וצריך אחריות".
 
להפוך את הקושי למנוף...
 
"בדיוק כך. תחשוב איך אתה יוצא מהקושי חזק יותר.
 
היה לי אח שנהרג במלחמת ההתשה. ההורים שלי לקחו את זה מאד קשה. אני הייתי אדם צעיר וחשבתי מה אני יכול לעשות כדי לעזור להם לקחת את זה למקום שונה. הקמתי גמ"ח לעילוי נשמתו, הכנתי הכל: מספר עמותה, פנקסי קבלות, הגעתי להורי והגשתי להם את כל המסמכים. רציתי שהם ינהלו את הגמ"ח וכך יתעלו את הכאב למקום של עשייה. אבא ואמא נרתמו כל כולם לעניין, הם ארגנו את הגמ"ח בסדר מופתי. את כל המחשבות שלהם הם השקיעו בפרויקט ההנצחה הזה. הגמ"ח, אגב, קיים עד היום".
 
חזית חדשה: אנגיו סרקומה
 
"לפני כשתיים עשרה שנים התגלה אצלי פצעון קטן ליד העין. הלכתי לרופא עור בקופ"ח, הוא ניסה להעביר אותו על ידי קרמים שונים, אנטיביוטיקה, והפצע מתעקש לא לרדת מהפנים. אחרי שלושה חודשים דרשתי מהרופא 'ביופסיה'. קיבלנו תשובה שהעידה על בעיית עור חיצונית. חלפו עוד מספר חודשים והפצע לא עבר. קניתי משחה ב- 700 שקל וגם זה לא עזר. בקשתי מהרופא הפניה לתל השומר. מנהל מחלקת עור שם פסק כמו הרופא הקודם, וכמו בביופסיה. אמרתי לו: 'אני רוצה ביופסיה נוספת', ושוב אותה תשובה. עבר חודש נוסף, ושום דבר לא קרה, הפצע עדיין קיים".
 
מה עשית?
 
"הגעתי לרב פירר. לא יאמן איזה אומץ וסייעתא דשמיא יש לו. הוא העיף מבט אחד ואמר לי זה לא 'המנגיומה' (מה שטענו הרופאים עד אז). אמרתי לו: 'יש לי שתי ביופסיות - שתי חוות דעת פתולוגיות!'. הוא ענה לי: 'הם מסתכלים במיקרוסקופ, אבל אני מסתכל על הפנים שלך! זה משהו אחר. ממליץ לך לשלוח את הפתולוגיות לפרופסור אקרמן בניו יורק, שהוא הפתולוג מספר אחד בעולם לגידולים בעור'.
 
יום חמישי, ט' אדר תשס"ג, הייתי בדרך לאזכרה של אחי, והפלאפון שלי מצלצל. המזכירה של אקרמן; 'עד חצות הלילה בישראל תקבל את התשובה'. הפקס שהגיע היה כמובן באנגלית, אבל מיד הבנתי שהעסק מורכב. האבחון לא מסתכם בכמה שורות קצרות, אלא בעמוד שלם וצפוף. מלבד זאת, הצלחתי לקרוא: 'גרייד חמש'. ידעתי שגרייד זה רמה של ממאירות, וחמש זה הרמה הכי גבוהה. 'סרקומה' זה סוג של גידולים ממאירים, לא סימפטיים בכלל, בלשון המעטה".
 
מה קורה ברגע שאתה קורא את הפקס?
 
"האמת שהפכתי להיות מאד מעשי, לא התחברתי בכלל לרגשות. דבר ראשון חשבתי מה הלאה...".
 
לא הייתה לך בהלה? לא הבנת שהסלע מראש ההר דוהר לכיוונך?
 
"ברגעים הראשונים הללו - לא. במצבים כאלו אני הופך להיות מאד מעשי. כשבני נהרג (הוא נרצח בטעות), הייתי בחו"ל בבר מצוה של אחיין. מעבר לצעקה האדירה של 'ה' נתן ה' לקח' והדאגה לאשתי שהתעלפה, חשבתי מיד מה עושים. מי יכול לספר לילדים. מיד חשבתי מי החברים הכי טובים של הילדים שלי בארץ שיוכלו להיות לידם כשאני אודיע זאת לילדים בצורה מסודרת, ותוך חצי שעה מאז שקבלתי את הידיעה, כל הילדים היו מסודרים. יצרתי גם קשר עם "קול ישראל", משום שהבנתי שישדרו את הידיעה ברדיו, ודרשתי שלא יפרסמו אותה עד שהם מקבלים ממני הודעה שכל הילדים יודעים.
 
מי שמתבונן רואה שמטרת כל האתגרים בחיים זה טירונות. היום, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין ששישים שנה הקב"ה העביר אותי אימונים.
 
במשך החיים הודיתי אינספור פעמים לקב"ה על 'שבתות השמיכה', הגיע הרגע בו הבנתי ש-130 השבתות וחגים בהם שהיתי מתחת לשמיכה בחושך הכינו אותי להיום. לא שניסיון זה דבר רצוי, זה גם לא כיף, אבל צריך להפיק ממנו את המקסימום. בלי ספק, ייסורים והתמודדויות בונים את האישיות. האדם הוא תוצר של הניסיונות שלו. כל ניסיון הופך את האדם להיות יותר רגיש, מבין ופתוח. איך אמר פעם מישהו? הייתי מוכן לשלם מיליון דולר כדי לא לעבור את זה, אבל אחרי שעברתי את זה אני לא מוכר את זה במיליון דולר! או כמו שאומרים בטירונות: מה שלא הורג אותך, מחשל אותך...".
 
כרטיס לכיוון אחד
 
ונחזור לרגע בו אתה עומד מול הפקס....
 
"לא ידעתי כמה זה חמור. הרמתי טלפון לחבר בשם גל שעוסק בתחום פרא רפואי, ויש לו גישה להרבה אתרים רפואיים באינטרנט, שלחתי לו את הדיאגנוזה שלי, בלי לספר לו שמדובר עלי. הוא חזר אלי אחרי כמה דקות: 'אהרן, מדובר על  one way ticket (כרטיס לכיוון אחד)...'.
 
בשלוש לפנות בוקר ידעתי כבר את כל התמונה העגומה. לפי המומחים נותרו לי שבועות ספורים. בכיתי כמה רגעים, אמרתי מזמורי תהילים, הכל לקח 5 דקות, ואז שמעתי קול בתוכי: "אהרן, מה ריבונו של עולם רוצה ממך? אתה הולך להכין כוס קפה למלאך המוות? נכנסת פתאום לייאוש?". ניהלתי כמה דקות דו שיח עם עצמי, ואז קמתי. שטפתי את הראש מתחת לכמה ליטרים של מים קרים, הכנתי כוס קפה חזק, והחלטתי שאני הולך לרשום לעצמי חמש מטלות - איך אני מתמודד בתקופה הקרובה. ישבתי שלוש שעות, כתבתי ומחקתי. ב- 6 בבוקר היו לי חמש מטלות. חמשת המטלות הללו ליוו אותי כל השנים של המחלה. ההחלטות שקיבלתי באותו לילה הצילו אותי נפשית, פיזית, והגנו על משפחתי".
 
איפה כל המסכנות הטבעית במקרה כזה? אנשים במצבים יותר קלים נופלים!
 
"תסתכלו בפרופורציה, כל הקשיים הם זמניים, אל תוותרו בקלות, העולם כל כך יפה, יש המון סיבות למה לא לוותר. בבתי חולים יש לא מעט אנשים שהשלימו עם מר גורלם, הם שוכבים במיטה ומחכים למוות, זה לא יאמן! אמרתי פעם לרופא פסימי: 'אצלי מלאך המוות יצטרך להתאמץ! הוא ינסר את הסורגים לפני שהוא יכנס'.
 
תבין שעכשיו אתה בהתמודדות, אבל תנסה לראות את מה שמעבר.
 
בשלבים הראשונים של המחלה, בהם ידעתי שאקבל טיפולים כימותרפיים, כינסתי את הנכדים שלי, לקחתי בריסטול גדול, סימנתי שלושה תאריכים: התאריך בהווה, בעוד ארבעה חודשים, ובעוד שמונה חודשים. בהווה שמתי תמונה שלי, גם בתאריך של עוד שמונה חודשים. בתאריך שבאמצע ציירתי סימן שאלה. אמרתי לנכדים שלי: 'כך אני נראה היום, כך אני אראה בעוד שמונה חודשים, ובאמצע - אני לא יודע, אבל בעוד שמונה חודשים הכל יחזור להיות כרגיל. בכל המצבים, תמיד אשאר אותו סבא טוב ואוהב.. צריך לזכור שהכל זמני'".
 
מה היו חמשת המשימות?
 
"א. איך אני עובר את השבת הקרובה. ברור שאת אשתי אני חייב לעדכן, לפחות בצורה קלה. והילדים? אני לא אשתף אותם לפני שבת, זו תהיה הזדמנות בשבילי לנוח ולחשוב על העתיד.
 
ב. לגלות מה רוצה ממני ריבונו של עולם. ישבתי וחשבתי לעצמי מה התפקיד שלי באתגר שהוטל עלי.
 
ואז נפלה בראשי המחשבה: 'אהרן, בא נראה כמה אתה רציני! אתה משקיע זמן בחולים, מעודד, תומך, עכשיו הקב"ה רוצה שתהיה עם החולים בקודש הקודשים – בהקרנות ובכימותרפיה. הקב"ה רוצה שארגיש מה שהם מרגישים, בשביל זה אני נשלח לשם'.
 
מהרגע זה כל ההתייחסות למחלה קיבלה משמעות אחרת, כבר לא התייחסתי לעצמי כחולה. הייתה לי מטרה - שליחות. גם כשקיבלתי כימותרפיה לא הייתי חולה. אתה מגיע בבוקר, עושים לך בדיקות דם, ומתחילים להזריק את החומר. יש שם 15 אנשים בערך, וכולם שוכבים או יושבים 4-6 שעות עד שהחומר זורם. אני לא מבזבז רגע. עברתי מאחד לאחד, והחלטתי שאני מוציא חיוך מכל אחד. לא היו לי הנחות... הקב"ה נתן לי אותה מחלה כמו לכולם, סבלתי מתופעת לוואי נוראיות, כאבים, בחילות, ייסורים...
 
רוב האנשים שיושבים שם נראים כאילו יש להם פגישה עם מלאך המוות בכבודו ובעצמו. אלכס היה הכי גרוע - הילדים שלו גררו אותו ממש ברגליים, אדיש לגמרי. אמרגן במקצועו. נגשתי אליו ואמרתי לו: 'תארגן לנו מסיבה לעוד חצי שנה, לא צריך הרבה, לא כולם יהיו, לפי איך שאתה נראה - אתה ודאי לא!'. הוא פתח אלי זוג עיניים נדהמות, ואז אמרתי לו, 'אה! יש לך עיניים'. בסוף הצלחתי להוציא ממנו חיוך...
 
יצאתי משם כל יום שמח. הרגשתי כאילו טיפסתי על האוורסט. גם אחרי הטיפול לא התנהגתי כמו 'חולה'. מעולם לא גמרתי טיפול ונכנסתי למיטה. אמנם ביום הטיפול עצמו לא נפגשתי עם אנשים בגלל בחילות והקאות, אבל מבחינתי זה היה כמו עוד פגישה ביומן".

להיכנס לניתוח בריקוד...
 
וההחלטה השלישית?
 
"להתנתק מכל מעגלי העשייה שלי (והיו רבים כאלו), ולהתמקד בהצלת החיים שלי. החלטתי למי אני מעביר את הפרויקטים שלי. את הירחון שאני מוציא: "קב ונקי" החלטתי שאני מעביר לחבר טוב שלי, ישבתי עם דף ועט, וכתבתי לו את כל הפרטים: עם מי הוא אמור לדבר, מה הטלפון של בית הדפוס... וכו'.
 
החלטתי מי ינהל את המשרד שלי, ורשמתי לו רשימות מפורטות מה צריך לעשות.
 
כך עברתי תפקיד אחרי תפקיד.
 
החלטה רביעית: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" - לכל ניתוח אני נכנס בריקוד ובשיר. במשך 18 חודשים עברתי 17 ניתוחים, חלקם קטנים, חלקם גדולים, לכולם נכנסתי בשירה ובריקודים. האחיות קיבלו אותי בחיוך :"מר מרגלית, מה יש לנו ברפרטואר היום?".
 
שמתי על הדלת שלי פתק: "לחדר זה נכנסים עם חיוך רחב על הפנים".
 
עוד החלטתי, שאני הולך לבקש עצה מעשית מכל הידידים, החברים, ואפילו הנכדים, מה אנחנו יכולים לעשות. נכדתי בת ה-6, הילה, מאד הצטערה שאין לה רעיון. הצעתי לה שתרשום לי על פתק קטן: "גם זה יעבור". היא ציירה שלושה פרחים. הפתק הזה מלווה אותי עד היום ונותן לי המון כח.
 
ההחלטה החמישית: מה אני עושה כדי לחזק את משפחתי. ידעתי שלאשתי יהיה קשה מאד להגיע לחדרי הטיפולים, והחלטתי שאני אבקש מכל בני משפחתי שלא יגיעו איתי לשום טיפול. הפעלתי לחץ מתון: ולאף טיפול לא הגיעו איתי! נסעתי וחזרתי לבד, כאילו זו מטלה נוספת...".
 
היו גם רגעים של כעס בתוך התקופה הזו?
 
"לא רבים, אבל היו. הרב פירר הפנה אותי לאחד מבכירי האונקולוגים בארץ, שהדיאגנוזה שלו מהמעולות בעולם. הרופא הדף את המסמכים והסביר לי בנחישות וברגישות(?) שאין לי סיכוי. 'העתיד שלך בין שישה לעשרה שבועות'. ברוך ה' עברו מאז שתיים עשרה שנים...
 
כששאלתי אותו מה עם הקרנות, הוא אומר לי: 'חבל על הסבל שלך, יהיה לך סבל נוראי וכמעט לא יתארכו לך החיים'.
 
כשעמדתי לצאת מהחדר הציף אותי כעס אדיר. פניתי אליו ואמרתי לו: 'אתה בערך בגילי, ואני מאחל לך 120 שנים מאושרות, אבל כשיישאו אותך לקבר אני אעמוד מעליך ואצעק לך: 'אתה זוכר אותי פרופסור? אני עוד חי'...
 
נפגשנו אחר כך הרבה, הוא טיפל בי רבות גם כשהייתי חולה בפעם השנייה, נהיינו ידידים, אבל תמיד כשאני רואה אותו אני אומר לו: 'אתה זוכר שאני אחריך...'.
 
חליתי מאז עוד פעמיים בסרטן, כל פעם במקום אחר. עברתי התמודדויות מאד לא פשוטות, אבל היום אני מודה על הכל לה'. בזכותם יש בי את הכוח לעזור לאנשים לעשות שינוי בחייהם".
 
מה התובנות שלך אחרי מספר שנים שבהן אתה מפיץ את סיפור חייך?
 
"ברוך ה' זכיתי לזכות את הרבים, לא חלמתי שכך הספר יחדור. הוא נגע בכל כך הרבה אנשים, ורבים סיפרו לי שהם עשו מהפך בחייהם בעקבותיו. אני מקבל אלפי מכתבים מאנשים שמספרים על שינוי שהם עשו בחייהם, לפעמים אפילו על ערש דוי. השינוי קרה ברגע בו הם החליטו לצאת מהמסכנות ולקחת אחריות".
 
להשתנות, להתקדם, לבחור בחיים
 
מה הלאה?
 
"לפני מספר שבועות הוצאתי את החלק הראשון של הספר 'אתהלך' בשפת הילדים, בקומיקס. קראתי לו 'אהר'לה 1' ובעז"ה בעוד כחודשיים יצא החלק השני ואחריו בעז"ה יבואו היתר. אני עורך עכשיו את הספר בשפה המותאמת לציבור החילוני והספר יקרא ככל הנראה: 'לא מכין קפה למלאך המוות'.
 
ברוך ה' הספר היה הצלחה גדולה, הוא תורגם לשש שפות, ואזל שוב ושוב מהמדפים. גם הקומיקס כבר יצא בכמה מהדורות ואף תורגם כבר למספר שפות. בנוסף, אני מעביר סדנאות והרצאות בכל הארץ, שהנושא שלהן התמודדות, עמידה בניסיונות וכו'".
 
אתה יכול לשתף אותנו באנקדוטה מאחת הסדנאות?

"אתמול קרה מקרה מרגש באחת הסדנאות. בשיעור הקודם דיברנו על 'לדון לכף זכות', ראיית הטוב ועוד. מתקשרת אלי אחת המשתתפות ואומרת לי שאין לה מה להעריך בבעלה.
 
שאלתי אותה מה הוא עושה, מתברר שהוא נהג משאית, מוביל של חברת הובלות. 9 שנים הוא עובד באותה חברה, כל יום 12 שעות(!). הוא עצמו מוציא בשביל צרכיו 300₪ כל חודש, ואת כל היתר הוא מוסר לה לניהול הבית. אדם פשוט.
 
אמרתי לה: 'אין בבעלך שום דבר טוב? אני יכול לכתוב ספר גדוש בדברים טובים רק על מה שספרת לי! אמרת לו פעם מילה טובה? בעלך הולך 9 שנים לעבודה וכמעט לא נוגע בכסף, ואף פעם לא אמרת לו תודה? לשבוע הבא את מכינה רשימה של 30 דברים טובים על בעלך'".
 
ו...
 
"השבוע היא מגיעה לסדנא וביקשה לדבר ברמקול. היא סיפרה את כל השתלשלות הדברים בינינו ואז הוסיפה את השלב הבא: ערב קודם היא נסעה עם בעלה והבת שלה לסופר גדול. בחנייה של הסופר בעלה קצת רב עם מישהו ואמר לו מילה לא יפה. הבת שלה, בת ה-9, שישבה מאחור, אמרה לו: 'אבא, זה לא יפה לדבר כך'.
 
מספרת האישה שהיא הסתובבה לבת ואמרה לה: 'מותק, את יודעת שאבא עבד היום 12 שעות בחום? את יודעת שהוא יום שלם על הכביש? הוא אפילו לא הספיק לנוח וישר בא לעשות את הקנייה. את הלכת לבריכה, נהנית, ועכשיו יש לך ביקורת על אבא?'.
 
'באותו רגע', היא ממשיכה: 'הבעל שלי הפסיק לנהוג, פרץ בבכי, לקח אותי הצידה ושאל: 'תגידי, את ראית גם עד עכשיו שאני הולך לעבודה? 25 שנים אני מחכה לשמוע את המילים הללו!'. הם ביטלו את הקנייה ובמקום זה הלכו למסעדה...".
 
ספור עצוב עם הפי אנד...
 
"אני לא מאמין שזוגות חיים ביחד 10, 15, 20 שנים ולא רואים את הטוב שבשני. זה לא עבודה קשה, צריך לתרגל! אפשר להגיע לכל מה שרוצים. אנשים מספרים על שינויים אדירים שהם עשו בחיים.
 
זכיתי לדבר כבר מול למעלה מ-400,000 איש, וליצור קשר עם אלפים. אנשים ברוך ה' זזים קדימה.
 
צריך להעיז לחלום רחוק, ולהתחיל לעבוד. באותן שנים בהן הייתי מוטל על המיטה במעון נכים וספגתי את כל חיצי הביקורת שפגעו בי, אמרתי לעצמי - יום יבוא ואסביר לאנשים את הכח של הלשון. כמה הלשון יכולה לקבור ילד חי. לפני 20 שנה הקמתי את "מפעל החפץ חיים" שעוסק בשמירת הלשון ובמצוות של בין אדם לחברו. יש לנו מרכזיות בהן יושבים רבנים ועונים על שאלות של בן אדם לחברו. אנחנו עורכים מבחנים בנושאים הללו, שנבחנים עליהם אלפים בכל חודש, עם פרסים יקרים מידי חודש. יש שיעורים יומיים בהלכות שמירת הלשון ובאהבת חסד, ניתן לשמוע שיחות חיזוק וסיפורים מרגשים בעניינים שבין אדם לחברו. אנחנו מחזיקים לומדי תורה שעסוקים בלימוד ההלכות הללו ומפיצים ירחון בנושא. ברוך ה' דברים נפלאים. זו התשובה שלי לפגיעות של אז...
 
אדם צריך לבחור כל יום מחדש. בכל סיטואציה ובכל מצב - יש לנו כח. צריך רק לגלות אותו ולהוציא אותו אל הפועל".

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |