תרומות
בקשות ברכות ופדיון נפש

עגלת קניות

עגלת הקניות שלך ריקה.

כניסה לחברים רשומים

 

הכומר הפולני שהתגלה כיהודי

18/05/2015 10:20
הכומר הפולני שהתגלה כיהודי (הגדל)

הכומר הפולני רומוולד ושקינל הוא ניצול השואה היהודי יעקב וקסלר ●  ובכן, זה החלק הפחות מורכב במסכת החיים של האב הקתולי שרק רצה למצוא את הילד שבתוכו ● "אף אחד לא יכול להסביר מדוע ילד אחד נהרג ואילו אחיו הצעיר הצליח לשרוד. רק בורא עולם יודע את הסיבה ואת התועלת"

שווינציאן, חורף תש"ג. נפש חיה לא נראתה ברחוב המושלג. רק רעם המנועים של הפטרול הנאצי קרע את הדממה. קצת אחרי חצות חמקה דמות עטופה אל חצר ביתה של משפחת וַשקינל ונקשה קצובות על הדלת. עקרת הבית פתחה אותה כדי חריץ. אישה צעירה עמדה בפתח, דמעות קפואות על לחייה, הגישה צרור קטן עטוף היטב, העיפה בו מבט אחרון ונעלמה. לתמיד.

אמיליה ושקינל ידעה בדיוק מה יש בו: תינוק שנולד כמה ימים קודם. ללילה ההוא קדמו מספר פגישות חשאיות ורוויות תחנונים. בתיה, אמו של הרך הנולד, ידעה על התכנית לחיסול הגטו. היא הבינה שגזר דינה וגורל בעלה ובנה הגדול כבר נחתם, ובאינסטינקטים של אימא התעקשה להציל את ילדה הקטן בכל מחיר.

הבחירה באמיליה הייתה חכמה. לאישה לא היו ילדים (באורח פלא, כעבור תשע שנים נולדה לה בת), ומשכך אופציית האימוץ הייתה אפשרית. אלא שאחרי שלוש שנות שלטון נאצי הכול היה מסובך מדי. אימוץ ילד יהודי נחשב לחבלה בפתרון הסופי ומסוג הדברים שמשלמים עליהם במוות ודאי. בתחילה סירבה אמיליה נחרצות להסתכן, אבל בתיה התעקשה בדמעות. היא פנתה אל הרגש: "גברתי מאמינה באלוקים. הצילי את הילד הזה, ומי יודע - אולי כשיגדל הוא יגרום לאנשים נוספים להאמין ולעשות טוב". גם במפגש האחרון עוד ניסתה להתנגד, אבל אחרי שהתינוק הופקד בידיה והיא אימצה אותו אל לבה חששה התפוגג.

רגע לפני שעזבה אל החשכה הספיקה האם ללחוש את שמו היהודי של העולל בלי לדעת איזו עלילה מפותלת היא מותירה מאחור. 72 שנה אחרי האפלה אני פוגש בו בבוקרו של יום אביב בארץ הקודש. אנחנו פוסעים יחד במשעולי יער חסידי אומות העולם של יד ושם בירושלים, והוא - בעברית רצוצה ובכיפה שחורה ענקית - מספר את סיפור חייו הבלתי אפשרי של ילד יהודי שזכה ליציאת מצרים פרטית משלו.

היהודי הקטן שבפנים מפחד

הנה הנקודה הראשונה בביוגרפיה המורכבת של יעקב וקסלר: "אני לא יודע מה תאריך יום ההולדת שלי. הוא חל בסביבות אדר, אז מסרה אותי אמי בתיה לאמי אמיליה. גם את השם שנתנו לי הוריי הביולוגיים אני לא מכיר. 'היה לך שם משפחה מאוד יהודי', התנצלה בפניי אימא כעבור 35 שנה, 'אבל מהר מאוד שכחתי אותו. פחדתי מגזר דין מוות שיסכן את שנינו. לא רציתי לזכור שום דבר מאותו לילה'", הוא אומר בראיון לעיתונאי ישראל גרוס מ'בקהילה'.

מההורים המאמצים קיבל את השם רומוולד. רומק, בקיצור. גם את שם המשפחה הפולני ושקינל. לכאורה התחלה מבטיחה: בית, משפחה אוהבת, חיים. הרבה יותר ממה שילד יהודי יכול היה לבקש בתש"ג. אלא שמשהו בתוכו אף פעם לא הצליח להרגיש בטוח. הגורל היהודי היה חזק ממנו. "מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי בתעלומה מסתורית שאופפת אותי", הוא מספר. "לא הייתי דומה לאבא, לאימא או למישהו מבני הכיתה שלי. כדי להתמודד עם השוני הזה נהגה אימא לגלח את ראשי ולהעלים את שערי המתולתל. היא הייתה מנחמת אותי: 'אתה רואה, לפחות אין לך כינים'. תמיד ניסיתי לחפש דמיון ביני ובין אבא. עמדתי מול המראה וצעקתי: 'אימא, נכון שאני דומה לאבא?'. אבל היא רק הביטה בי ושתקה.

"התדמית העצמית שלי הייתה פגועה. סבלתי מבעיות גמגום קשות. אבל יותר מכול בלטה בי חולשה גופנית. הייתי ילד חולני, חלשלוש. ימי ילדותי עברו עליי בבתי חולים. הייתה לי אנמיה קשה, וסבלתי גם מדלקות ריאות ומצהבת חוזרת ונשנית". ההורים הפולנים נהגו בו באהבה שגורמת לו לדמוע. "הם היו מסורים ככל יכולתם. הרופאים הורו להאכיל אותי טוב, אבל למי היה אז אוכל טוב? היינו משפחה ענייה מאוד. אבא פועל פשוט, אימא עקרת בית. אבל הם חסכו לחם ונתנו לי לאכול מעט יותר מהקצת שהיה להם". זה לא עזר. "איבדתי שיניים בגיל צעיר וסבלתי מפחדים קשים. עד גיל מבוגר רצתי לאימא, חרד, כשמישהו צעק עליי".

פסיכואנליטיקאים בזלוטי יוכלו לראות בו התגלמות של התת מודע שמסייט את הנפש. ממרחק השנים הוא לא שוכח מעידות ופגיעות. כמו הרגע ההוא בכיתה א', כשקיבל ציון שלילי בציור. ובעיקר היה שם פחד לא מוסבר. "כשעבר מטוס בשמים השתטחתי על האדמה. אני לא מבין למה. הרי לא זכרתי דבר מהמלחמה".

בשלב מוקדם של חייו החלו הנדודים. "זה סיפור ארוך שאפשר לשמור לפעם אחרת", הוא מתנצל. באופן רשמי, עיירת הולדתו שווינציאן שכנה למעשה בליטא, סמוך לווילנה, אך הייתה שייכת לפולין. אחרי המלחמה, כשליטא סופחה לברית המועצות, שבו הוריו המאמצים לפולין והתיישבו בבית קטן באולשטין, עיר בצפון המדינה. "לאימא היו פרות, תרנגולות וגינה קטנה, ואבא עבד כמכונאי בחברה ואחר כך כנהג. זו הייתה משפחה נהדרת. תמיד הרגשתי שאוהבים אותי".

הזיכרון היהודי הראשון שלו שייך לגיל צעיר מאוד, אבל עדיין קרוב מאוד. "הייתי בן חמש. בחוץ התחיל להחשיך. חזרתי הביתה עם הפרה שקיבלנו מאונר"א, ובצד השני של הרחוב עמדו שני ג'נטלמנים הלומי אלכוהול. כשהם ראו אותי הם צעקו 'יהודון' וקיללו אותי. רצתי הביתה בוכה והמום. הדמעות רק הוסיפו לגמגום שלי. ההורים לא הצליחו להבין מה קרה, ואני שאלתי: 'אימא, מה זה 'יהודי'?'. אימא חיבקה אותי. הרגשתי שהיא עצובה".

שישה מיליון ויעקב אחד

אולי כניסיון להוכיח לעצמו שאינו יהודי התקרב לדת הקתולית. ראשון, כשהלך עם הוריו לכנסייה, היה היום המאושר בשבוע. המקלט שלו. "את דמי הכיס שקיבלתי תרמתי לקופה, והכומר היה מלטף את הראש שלי. הייתי מאושר". אלא שאז באו שנות התיכון והכניסו אותו למרתון הישגי של לימודים וחברים. הביטחון התחיל להשתקם. אט-אט הצליח להתגבר על הגמגום בעזרת מורה מיוחד שתרגל איתו טכניקות של דיבור ונשימה נכונה. היה אפילו שלב של אתיאיזם. "כחלק מלימודי הבגרות נתקלתי בתיאוריה האבולוציונית. היא זעזעה את השקפת עולמי והפסקתי להאמין. המשכתי ללכת לכנסייה רק כדי לא לאכזב את ההורים".

אין לו דרך להסביר איך בסופו של דבר הגיע ללימודי כמורה. "ההשגחה האלוקית הנחתה את צעדיי בכל רגע", הוא יודע. בפועל, זו הייתה פליטת פה לא ברורה שלו. בתחילה התחמק משאלתו של הכומר באשר לתכניותיו אחר סיום הבגרות. בלי סיבה הגיונית מצא את עצמו משיב: "אלך ללמוד כמורה". באותו ערב, בשעת הארוחה, בישר זאת להוריו, אבל נתקל בתגובה מפתיעה. "הייתי בטוח שאבא ממש ישמח בבשורה, אבל הוא פשוט נבהל. הוא קיווה שאני מתלוצץ, אבל התעקשתי. אבא נעץ בי עיניים טובות וניסה להניא אותי: 'העולם שלך הוא מוזיקה ולימודים. מי יודע, אולי יום אחד תהיה רופא. למה הכמורה חסרה לך?'. העמדה שלו נורא הכעיסה אותי, פעלה עליי בצורה הפוכה והאיצה בי לבחור בצעד הזה".

כשיעקב וקסלר חוזר לימים הראשונים של רומק ושקינל בסמינר ללימודי כמורה הוא משתנק בכאב. "אבא קיבל את ההחלטה בצורה קשה. אחרי כמה ימים הוא הגיע לבקר אותי, היה מאוד רציני ולא חייך. אחרי ארוחת צהרים הלכנו לכנסייה והוא פרץ בבכי. 'מה עשיתי רע כל כך?', שאלתי אותו, והוא ענה במשפט שעדיין מהדהד באוזניי: 'לא עשית שום דבר רע. גם לא דבר טוב. אבל החיים שלך יהיו מאוד קשים'". הוא מוחה דמעה ומאשר: "אוי, כמה שהוא צדק. חיים קשים, ועוד יותר לבטים".

המילים האלה היו גם האחרונות ששמע ממנו. "ביום חמישי של אותו שבוע, באופן פתאומי, אבא חווה התקף לב ונפטר. היה לא קל. הרגשתי שהרגתי את אבא שלי. חשבתי לעזוב את הלימודים. התייעצתי עם אימא ועם מנהל הסמינר, שהמליץ לי לא לנהוג בפזיזות אלא להמתין חודש נוסף. בסוף נשארתי. בתפיסה שלי זה היה כדי לגרום לאבי נחת רוח".

אחרי שהוסמך לכמורה יצא לצרפת, לאוניברסיטת סורבון שבפריז, והשלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה. רק בגיל 24 נחשף לראשונה לקורות היהודים בשנות השואה. "בהחלט מוזר", הוא מודה, "אבל מעולם לא לימדו אותי על כך. שמעתי על המיליונים שנהרגו במלחמה, אבל לא על הפתרון הסופי, תורת הגזע ושאר הזוועות הגרמניות. יום אחד, אחרי שכבר הייתי מרצה לפילוסופיה, נקלעתי לחלקת קבורה של חיילים רוסים. בדקתי את התאריכים ומשהו לא הסתדר לי. לא היה הרוג אחד מלפני שנת תש"א. כשפגשתי ידיד, מרצה להיסטוריה, שאלתי אותו לפשר העניין. ככל שידעתי, המלחמה החלה כבר בתרצ"ט. אני זוכר את העיניים שהוא פתח מולי: 'אם לא שמעת על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב יש לך חור אמיתי בהשכלה'. כדי לסתום אותו הוא נתן לי ספר היסטוריה פולני. קראתי אותו כל הלילה ובכיתי. קול בתוכי אמר לי שייתכן שאני יהודי".

פתאום החייט תפר עבר

בט"ז באדר א' תשל"ח התפוגג הערפל ואימא נשברה, הוא נזכר. יום הולדתו השני, הוא מגדיר. קדמו לו חבלי לידה והתכתשויות לא מועטות. הוא התאמץ לשמוע את הסוד הגדול, והיא התחמקה. לטובתו, הוא בטוח. לא רצתה להקשות על חייו. תקופה קודם קיבל אישוש פיזיולוגי: הכוחות הלאומניים בפולין פתחו בסדרת מהומות שלוו בנימה אנטישמית קיצונית. היו אף מקרים של סילוק סטודנטים יהודים מכיתות לימוד, וחלקם היגרו לסורבון. כשווקסלר הסתכל עליהם היה נדמה לו שהוא מצליח סוף-סוף לפענח את תווי הפנים שלו. "אף אחד לא יכול לקחת ממני את האף היהודי שלי", הוא אומר באירוניה.

אחרי אינספור התחמקויות החליט לנהוג בעורמה. התיישב עם אמו וגלגל סיפורי עבר. הם העלו זיכרונות ילדות משווינציאן, שחזרו מקרים ותיארו דמויות. ואז, אחרי שהשטח הוכשר, הניח את השאלה: "ויהודים היו?". האם פרצה בבכי. אבל הוא כבר היה מוכן. "לקחתי את שתי ידיה ואמרתי: 'הגיע הזמן. אלה החיים שלי, החיים היחידים שיש לי, וזכותי לדעת את האמת. אל תדאגי, כלום לא יגרום לי לאהוב אותך פחות".

מתוך היפחות הצליח לחלץ את הפרטים שהיו ידועים לה. למרבה הצער, הם לא היו רבים. "תאמין לי, רומק, שכל מה שרציתי היה רק להציל אותך", התנצלה בדמעות. ממרחק השנים היה הידע שלה על הוריו הביולוגיים דל למדי. אביו היה חייט מעולה בעיירה, שמו היה יעקב ושם משפחתו היה "יהודי מאוד". את המקצוע זכרה משום שבגינו הצליחה המשפחה לשרוד עד חיסול הגטו המקומי בשנת תש"ג. היא גם נידבה לו פרט חשוב: "היה לך אח קטן, שמואל". אחר כך התפצלו דרכיהם. "אימא ושמואל נרצחו בגיא ההריגה בפונאר, ואבא במחנה הריכוז שטוטהוף".

קשה לנסות להיכנס לגלימתו של כומר קתולי אדוק שפתאום מגלה את מוצאו האמיתי. ההבדלה בין קודש לחול, בין אור לחושך, לא הייתה שם. עד היום הוא לא מצליח לעכל את המעבר הזה. כשאני שואל אותו כיצד הוא תופס את עצמו, כיהודי או כפולני קתולי, הוא משיב: "אתה, כאדם חרדי ומאמין, יודע שלא משנה מה אני חושב, אני יהודי". אבל אז, אחרי ההלם הראשוני של הגילוי, הגיעה תקופה של אומללות וקריעה. בשלב ראשון החליט לא לשתף איש בסוד שלו, אך כשזה הכביד עליו שוחח עם המרצה שלו לאתיקה באוניברסיטת לובלין, לא אחר מאשר מי שבהמשך התפרסם כאפיפיור יוחנן פאולוס השני. הרבה הוא לא יכול היה לעזור.

ב-15 שנים הבאות לא נרשמה התפתחות יוצאת דופן בעלילת חייו של הכומר היהודי. הוא המשיך להתייסר בפנים ולהעמיד פני מטיף בחוץ עד שנזירה במנזר, שניחנה בעין חדה ובגורל דומה, הטיחה את העובדות בפרצופו. "באותה שנה, תשנ"ב, היא יצאה למסע בארץ ישראל ופגשה כמה מכרים חוקרי שואה", הוא מספר בחיוך. "אלה ייעצו לה לנסות לחפש ארגון של יוצאי שווינציאן. התברר שיש דבר כזה, והיא הצליחה להגיע למפגש שלו. כשהזכירה את יעקב החייט צעקו כולם במקהלה: 'נו, זה יענקלה וקסלר'. אחד הנוכחים מיהר לפתוח את ספר היזכור לתושבי העיירה והציג בפניה תמונה של אימא בתיה הי"ד".

הנזירה שבה ללובלין ועדכנה אותו בממצאים החדשים. היא גם הביאה את התצלום. ההתרגשות שלו הרקיעה שחקים. "זה היה שלוש שנים אחרי פטירתה של אמי הפולנייה, זאת שמעולם לא שכחתי לה חסד נעורים". עד היום הוא מקפיד להציב את תמונות שתי אימהותיו זו לצד זו בכוננית שבביתו.

נתון נוסף שהגיע האיץ בו לבקר בארץ: אחיו ואחותו של אביו, נאמר לו, הצליחו לשרוד והם מתגוררים בנתניה. הוא נחת בנתב"ג ופגש את דודו הממתין לו בכיליון עיניים. הפגישה הייתה מטלטלת. "הדוד היה חרדי לכל דבר. גם הלבוש שלו היה כזה. פתאום קלטתי את המרחק העצום. כמה רגעים לאחר מכן הוא הטיח בי: 'איך אתה יכול לשאת שנאה של אלפיים שנה?'. הייתי בהלם. לא הייתה לי תשובה. משדה התעופה הוא גרר אותי לבית הכנסת, שם עליי טלית והתפלל איתי".

הביקור ניער את עולמו, אך לא גרם לשינוי קיצוני באורח חייו. בשלב הזה הסתפק בשינוי קוסמטי והחליט לאמץ את שמו של אביו. התוצאה, שעדיין מופיעה במסכמים הרשמיים, מסכמת בארבע מילים את הקונפליקט כולו: יעקב וקסלר ורומוולד ושקינל. סעיף הלאום גם הוא לא ברור. "אני בן אדם של תהליכים", הוא מנסח את זה בדרכו. "לא ממהר להחליט. מעדיף את שיקול הדעת".

קודם מנצחים ואז מנציחים

במשך יותר מעשור הוא מצליח לחיות עם הדילמה וללמד לימודי דת, ובשנת תשס"ח יוצא לגמלאות. במאים ישראלים שנחשפו לסיפורו הצליחו ללכוד בעדשתם את הקונפליקט שלו בשיאו. הכומר רב ההשפעה עורך טקסי פולחן ומטיף להשקפת עולם קתולית בבוקר, ובשעות הערב מברר על אפשרויות עלייה לארץ הקודש ואף מנסה להתקבל לקיבוץ דתי. הקריעה מצטלמת גם מבחינה ויזואלית: חפצי יודאיקה, חנוכיות ישנות, פמוטות של שבת וספרי קודש מוצבים בכפיפה אחת עם - להבדיל אלפי הבדלות - איקונות נוצריות וכלי דת. בסוף הרצון לעבור לישראל גבר. "הוריי היו חובבי ציון מושבעים שכל ימיהם ניסו לעלות ארצה אבל לא הצליחו, והשתוקקתי ללכת בדרכם. אך לפני הכול עמד מחסום השפה. שלטתי בכמה: פולנית, צרפתית, גרמנית וכמובן קצת אנגלית. רק עברית לא ידעתי".

באמצעות רבה הראשי של פולין, מייקל שודריך, הגיש וקסלר בקשה להתקבל כחבר מן המניין בקיבוץ שדה אליהו הסמוך לבית שאן. כל הקלפים נפתחו על השולחן. האיש מבקש לספוג את האווירה, ללמוד עברית ולהכיר את מנהגי היהדות. במקביל, הוא מבקש לשחרר אותו ביום ראשון ולהרשות לו להנחות את הטקס במנזר הפרנציסקני בטבריה. עבור אנשי ועדת הקבלה זה היה יותר מדי. הם דרשו הכרעה, לכאן או לכאן.

התהליך, שתועד במצלמה לכל אורכו, מסתיים בהכרעה גורלית. "אני מתנצל על המצלמות שמבלבלות אותנו", פותח הכומר את דרשת הפרידה שלו מנאמניו. "בורא העולם הוא הבימאי הגדול ביותר. הוא ביים את סיפור חיי ולא אפשר לי שום התנגדות". רגע הפרידה מצמרר במיוחד. אין בו ניצב שלא דומע. הגלימה מוסרת, ורומק מפנה את מקומו ליעקב.

לפחות מבחינה מעשית. הוא ויתר על המשך תפקיד הכמורה והפך לחבר בקיבוץ. ישב במשך שעות ארוכות עם טייפ הקלטות וניסה להגות את פסוקי קריאת שמע ואת התפילות. אם לשפוט על פי השיחה איתו, הוא גם הצליח לא מעט בקליטת השפה. "בגילי זה כבר לא קל", הוא מתנצל. "כל הידע שלי מגיע בזכות החיים בישראל במשך חמש שנים. אפילו פיל לומד להסתדר לאחר זמן ארוך כזה".

אחרי כמה שנים עלה לירושלים. בתחילה שכר דירת מרתף בשכונת רחביה, וכיום הוא מתגורר בבית אבות בבירה. מכאן הוא שומר על קשרים עם שתי המשפחות, היהודית והפולנית. לפרנסתו עובד בארכיון יד ושם בתפקיד מלא סיפוק ועניין. "אני מקבל מסמכים עתיקים, מפענח אותם ונחשף לתגליות מרעישות בקשר לגורל עמנו במלחמה הנוראה".

הוא מתעקש לעזוב את עמדתו ולצאת לאתרי ההנצחה הפזורים בשטח. במאמץ שלא מאפיין את גילו הוא יורד לעבר קירות הזיכרון שמנציחים את גויי הארצות שמסרו את נפשם להצלת יהודים, מביט בשמות האב והאם הפולנים החרותים במצבה ומחייך בסיפוק. "זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי להציב יד עבור הוריי המאמצים שסיכנו את חייהם בשבילי. היה תהליך פרוצדורלי לא פשוט, אבל העיקר שהצלחתי. זה מגיע להם. הם היו אנשים דגולים". אנחנו מרחיקים לכיכר המשפחה. פיסולי הברזל המעוצבים באמנות מודרנית מרגשים אותו במיוחד. הסיפור היהודי, הוא אומר, הוא סיפורה של המשפחה היהודית שהתעקשה להישאר מאוחדת.

רגע לפני שאנחנו נפרדים הוא מעיף מבט מצועף לעבר האתר להנצחת מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. "אחד מהם הוא אחי שמואל ה' ייקום דמו", הוא אומר נרגש. "אף אחד לא יכול להסביר מדוע ילד אחד נהרג ואילו אחיו הצעיר הצליח לשרוד. רק בורא עולם יודע את הסיבה ואת התועלת". ולאמירה משמעות עמוקה לנשמתם של אלפי ילדים שאולי לא נרצחו אבל גם לא זכו לחיות.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"בברכת האילנות פעלתי עבורכם בשמיים שיהיו לכם בן ובת"
דן כנר: "הקשר שלי לתנ"ך החל מילדות"
הילולת המקובל האלוקי רבי יצחק כדורי זצוק"ל
העיר העתיקה מתעוררת לתחיה
כוחם של התהילים
בדרום קוריאה הבינו את זה מזמן
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |