רעיון לפרשת השבוע "קֹרַח"

14/06/2015 14:15
רעיון לפרשת השבוע "קֹרַח" (הגדל)

"וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי" ● מה באמת רצה להשיג קֹרַח? האם גם אנו, בעל כרכנו, נוהגים לפעמים כמוהו? ● במה נבדל עם ישראל משאר העמים? מהי הזכות בגינה מתקיים ישראל מדור לדור? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת השבוע "קֹרַח"

 

"וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם ... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה".

"וַיִּקַּח קֹרַח" – מלמד שכל רצונו היה לקיחה לעצמו. וזהו שורש כל הרע בעולם, הבסיס לכל המחלוקות וכל המלחמות – הרצון לקבל לעצמו - משהו השייך למשהו אחר (כסף, רכוש, נשים, כבוד ...).

הקב"ה נטע באדם את הרצון לקבל לעצמו כדי שיוכל להטיב לו. ללא רצון לקבל אין לאדם תחושת חסר, וללא תחושת החסר לא ייווצר העונג. כי כל חסר שבא על מילויו מביא את האדם לידי עונג.

בדרגה הנמוכה המילוי החומרי הוא זה מספק את העונג לאדם, אולם תחושה זו חולפת מהרה, והאדם מוצא עצמו ברדיפה קבועה אחר עוד ועוד חומר למילוי תאוותיו. הדבקות ברצון לקבל מותירה את האדם בתחושה חסר תמידית, חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון ממה שיש לו.

בדרגות התפתחות גבוהות יותר העונג בא לאדם ממקור אחר - ממילוי רוחני של אור הבורא. אולם בכדי להגיע לידי כך צריך האדם לעשות עצמו תחילה כלי קיבול מתאים – הדרך לכך נתונה בהתגברות על נפשו הבהמית, הכנעת הרצון לקבל לעצמו, והפעלה של רצון אחר - רצון לקבל שעל מנת להשפיע.

זו עשיית שימוש בכל השפע והחומר הניתנים לאדם, שלא לשם סיפוק תאוותיו הבהמיות, אלה לשם קדושה בלבד (אכילה לשם ברכה, אישה לשם רבייה, כסף לשם צדקה, זמן פנוי לשם לימוד תורה...).

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים"

 

קֹרַח ועדתו (חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה) מייצגים את אותם כוחות באדם שכל עניינם – הרצון לקבל מה שאינו שייך להם (הרצון לקבל לעצמו בלבד). ליצר הרע תירוצים שונים ומשונים שכל עניינם להצדיק את מטרתו זו.

 

הבסיס לרצות לקבל משהו השייך לאחר, טמון בשכנוע העצמי כי האחר אינו ראוי להמשיך ולהחזיק באותו הדבר (רַב-לָכֶם – יש לכם די והתר), וכן כי האני שלי ראוי לקבל לפחות כמו האחר, או אפילו יותר (כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים). על דרך זו ניתן להבין מהי קנאה - למשל קנאה בחבר שקנה רכב חדש, זו היא המחשבה - שהחבר אינו ראוי לרכב זה, וכי רכב זה ראוי יותר שיהיה שלי.

 

"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה' " (אומר קֹרַח למשה)

 

והרי הפוסל במומו פוסל. וכאשר אדם חש כי הוא ראוי לגדולה יותר מחברו, ולפתע השיג חברו רכוש או מעמד העולים על שלו, תתמלא בו תחושה של קנאה, ותבוא בליבו ההרגשה כי חברו כביכול נישא מעליו.

 

המחשבה, כי רכושו של האחר, ראוי יותר שיהיה שלו, עניינה הוא רצון האדם לקבל יותר לעצמו. זו מחשבה פסולה, הרוצה כביכול לגזול מהאחר את השייך לו, במטרה שיחוש האדם כי הוא זה הנישא מעל חברו.

 

מנגד היצר הרע נוטע באדם את הרצון שיקנאו בו האחרים, כדי שיוכל לחוש כי הוא נישא מעליהם. לשם כך חש האדם כי הוא זקוק באופן מתמיד ליותר חומר (בית גדול יותר מהשכן, רכב יקר יותר, אישה יפה יותר, מעמד מכובד יותר, תפקיד בכיר יותר ....).

 

"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה..."

 

כאשר רואה האדם בחומר וברכוש כלי להאדיר את עצמו, הוא מרכז את כל כוחותיו להשיג עוד ועוד, לשם סיפוק תאוותיו, ומפספס בכך את ייעודו בעולם. וזהו קֹרַח שנתקנא במשה ובאהרון ורצה הוא להיות הכהן הגדול, ולא בכדי לשרת את העם, אלה כדי לגדל את עצמו ואת כבודו שלו.

 

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו"

 

לעומתו של קֹרַח, בולטת ענוותו של משה. משה ואהרן לא בחרו בייעודם, הם קיבלו את התפקידים כהוראה מאת הקב"ה. כל עניינם אינו להאדיר את עצמם, אלה לדאוג לעם ישראל ולהביאם אל הארץ המובטחת. הם מייצגים את הכוחות האחרים באדם, אלו העושים שימוש בחומר בקדושה, כדי להשפיע שפע ולעזור לאחר. 

 

"וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ."

 

בתוך כל אדם מתחולל מלחמה, זו מלחמת עד בין כוחות הקדושה שבו, ובין כוחות הטומאה שבו. מלחמה בין נפשו האלוקית שכל רצונה לתת ולהשפיע שפע לסביבה, לבין נפשו הבהמית, כוחות ה"סטרא אחרא" (הצד האחר) שבו, שהם היפך הגמור לקדושה – זהו הרצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו בלבד.

 

"וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה' ; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת"

 

החומר יש בו את היכולת לכלות את האדם, או לאפשר לו לממש את תכלית תיקונו בעולם הזה. שני צדדים עשו שימוש ב"קְטֹרֶת" - קֹרַח ועדתו רצו לעשות בה שימוש כדי להשיג גדולה לעצמם – אך ה"קְטֹרֶת" הפכה ל"סם המוות" בעבורם. ואילו משה ואהרון עשו ב"קְטֹרֶת" שימוש לשם הצלת נפשות מישראל (וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם...וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה).

 

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ."

 

"הָאָרֶץ" היא החומר – ואדם הדבק בחומר רק לשם גדולה עצמית ולשם מילוי תאוותיו, סופו שהחומר יכלה אותו. עד מהרה הוא יגיע אל תחושת החסר, אי הסיפוק בהישגיו, והרצון בעוד ועוד חומר. מרגע שיגיע אל הנקודה, אשר היא מעבר להישגיו החומריים (כסף, נשים, כבוד ...), ולא יוכל עוד לספק את תאוותו, יאבד האדם את תחושת החיות – ויתכן שימאס בחייו.

 

בכל אחד מאיתנו קיים כוח " קֹרַח", הרוצה להקטין את האחר ולקחת גדולה לעצמו - זו קינאה רעה שכל עניינה להחריב את האחר.

 

אולם קנאה אינה חייבת להיות רעה בהכרח, וכאשר האדם מתוקן במידותיו הקנאה אצלו משמשת כמנגנון פנימי להגברת המוטיבציה ולשיפור עצמי, וכאשר אין בו עוד הצורך לנסות ולהקטין את האחר מהישגיו - הופכת הקנאה לטובה - ועליה אז נאמר: קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה (בבא בתרא).

 

החומר, יש בכוחו לכלות את אלו הרוצים אותו לסיפוק עצמם, אך ביכולתו גם לרומם את אלו העושים בו שימוש בקדושה. כאשר אדם מקפיד להשתמש בשפע שניתן לו לשם קדושה, לעשר את הכנסותיו, לארח זרים על שולחנו, לעזור לחבריו בכל עת, ולצרוך לעצמו חומר לשם קיום מצוות, ולא לשם גדולה עצמית - בכך הוא מממש את תכליתו בעולם.

 

משימתו של עם ישראל בעולם היא קידוש החומר. ישראל תפקידם להיות הכוח המניע את העולם אל עבר הגאולה, העם המתוקן המורה את הדרך לכל גויי העולם, כיצד לוותר על דבקותם בחומר ולדרוש את דרך האמת. זו התכלית שלשמה באנו לעולם – לגבור על יצרנו הרע, לקדש את מעשינו בהתאם לדרך התורה, ולעשות שימוש בכל השפע, שניתן לנו, בכדי להטיב לאחרים.

 

"וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים."

לכאורה עם ישראל הוא עם ככול העמים, יש לו תרבות, מסורת, דת, מנהיגים וציבור – כשם שהמטה היבש נראה כלפי חוץ זהה לשאר המטות, כך עם ישראל נראה זהה כלפי חוץ לשאר עמי העולם.

 

"וַיֹּצֵא פֶרַח" -

אולם, בפנימיות שונה עם ישאל מעמי העולם בתכלית השינוי. לעם ישראל ניתנה התורה – וכאשר ישראל לומדים ומתייגעים בה, מגיעים ישראל לידי פריחה. ריחם הטוב של ישראל מופץ בעמים, וכל העמים מתקנאים בהם ובתורתם, ורוצים גם הם מריח התורה לעצמם – מאמצים אל התרבות שלהם את חוקי המוסר שבתורה, ורואים בהם הבסיס לניהול של כל חברה אנושית תקינה.

 

זהו הנגלה שבתורה, זהו ריח הניחוח לעמים. והם עומדים ומשתהים על פריחתו של עם ישראל מדור לדור. רואים איך תרבויות שונות עולות ומכתיבות לשעה קלה את הסדר העולמי, אך עד מהרה קורסות יורדות מעל בימת ההיסטוריה כלא היו. ואילו עם ישראל, אשר רבים מנסים להשמידם מדור לדור, הם ותורתם חיים וקיימים, פורחים ומלבלבים לנצח נצחים.

 

"וַיָּצֵץ צִיץ" –

ה"צִיץ" - הוא הניצוץ הפנימי, הפוטנציאל הקיים בישראל להביא את העולם כולו לגאולה – זוהי פנימיות התורה, שלומדים אותה ישראל – סודות התורה כפי שמובאים בחוכמת הקבלה. הכוח והפוטנציאל הקיימים עמוק בנשמתו של כל יהודי. זו היכולת של היהודי לעשות תשובה, לגבור על נפשו הבהמית ולקדש את החומר בעולם העשייה. להפוך בגופו ובמעשיו את הטמא לטהור, ובכך להוסיף אור לבריאה כולה.

 

"וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים." –

וזהו המעשה בפועל, תורה המביאה לידי מעשה ומוציאה פירות – קיום המצוות, ועשיית החסד והמעשים הטובים של ישראל בעולם, אשר בהם הם נבדלים משאר אומות העולם.

 

זהו סוד קיומו הנצחי של ישראל – הלימוד המביא אותם לידי המעשה בפועל, הרצון להאיר את העולם, להטיב, לקדש את החומר ולקרב את הגאולה. ושאר העמים כל עניינם הוא מלחמת הקיום ושרידותם בעולם, תוך התנשאות על העמים האחרים, וניצול משאביהם לטובת עצמם. אדם הלומד תורה ומדבר דברי תורה, אך אינו מביא עצמו לידי מעשה, הוא כמו פרח יפה כלפי חוץ המדיף ריח טוב, אבל לא יתן פירות לעולם.

 

לעומתו מטה יבש מבחוץ המוציא פרחים ופירות, הוא כמו אדם, אשר עניינו הוא לימוד לשם מעשה, עוסק בנגלה ובחוכמת הנסתר שבתורה – וכן מקיים את החוקים והמצוות, וכל מעשיו הם בכדי להטיב לאחרים, ולקרבם אל דרך התורה.

 

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק" (בראשית פרק כא).

 

כשנגמל התינוק מלינוק את חלב אימו, הוא מתחיל להיות עצמאי בעולם, לאכול ולהזין את עצמו בכוחות עצמו. כך, כאשר עוסק עם ישראל בתורה ובמצוות, הוא הופך עצמו לפרי גמול ("וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"), דור היכול להתקיים בעולם בכוחות עצמו, ואינו תלוי עוד בחסדי דור אבותיו הצדיקים.

 

"זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ; דָּבָר צִוָּה, לְאֶלֶף דּוֹר. אֲשֶׁר כָּרַת, אֶת-אַבְרָהָם; וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק. וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם, לֵאמֹר לְךָ, אֶתֵּן אֶת-אֶרֶץ-כְּנָעַן, חֶבֶל, נַחֲלַתְכֶם." (תהילים פרק קה)

 

דור ההולך בדרכי הגויים, המתקיים רק בזכות חסדי האבות, הוא דור חלש, המשול לעץ יבש שאין בו חיות, ריק מתורה, והוא בדיוק ככל שאר העמים במעשיו ודבקותו בחומר. דור שכזה, לא יצליח לשרוד ולא להעמיד בנים ובנות יראי שמיים. סופו יהיה כמו ענף יבש, אשר נפרד משורשו, וממנו כבר לא יצמח לעולם עץ חדש.

 

אך לעומתו דור אשר יאמר עליו - "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים": זהו דור גמול, אשר יהיו בניו שוקדים על התורה. העיסוק בתורה וקיום המצוות, מצמיחים פירות גם מן הענף הנראה היבש ביותר, כיוון שבפועל הוא מחובר עדיין אל שורשו, ובפנימיותו הוא מלא חיות. המשך קיומו של עם ישראל מותנה בכך שיצאו ממנו בנים צדיקים, אשר יהיו גמולים מחלב אבותיהם, ומשוחררים מלהיות תלויים בזכויות שהעמידו להם.

 

בני דור זה יהיו ניזונים בעולם בזכות עצמם, ובזכות מעשיים ועמלם בתורה ובמצוות. אלו הם השקדים - הצדיקים השוקדים על התורה, מזינים את ישראל והעולם כולו באור הבורא, ומקרבים יום יום את הגאולה, העתידה לבוא.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

אולי תרצה לקרוא גם:

רעיון לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת"
רעיון לפרשת השבוע "מַסְעֵי"
רעיון לפרשת השבוע "בְּהַעֲלֹתְךָ"
רעיון לפרשת השבוע "נָשֹׂא"
רעיון לפרשת השבוע "קְדֹשִׁים"
רעיון לפרשת השבוע "מְּצֹרָע"
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |