רעיון לפרשת השבוע "נח"

19/10/2014 09:05
רעיון לפרשת השבוע "נח" (הגדל)

"נח איש צדיק" ● האם רק נֹחַ היה צריך תיבה שתגן עליו? ● ואולי גם אתה צריך להיות מוכן למַּבּוּל? ● מהי "תיבת נח" הפרטית של כל אחד מאיתנו? ● הרב ערן שצמן מגיש: רעיון לפרשת "נח"

 

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס"
הָאָרֶץ = החומר – התאווה חסרת הרסן והגבולות, הרצון להפיק מקסימום של סיפוק הנאה חומרית, המובילה לידי השחתת כל מידות המוסר, סגידה לרצון "לקבל לעצמו בלבד", העדר הרוחניות, העדר הרצון לנתינת שפע לאחר, השקיעה בחומר והריחוק מן הקב"ה. כאשר אדם דבק בחומר כערך עליון, כל האמצעים מקדשים את המטרה – וגם הגזל הופך להיות לגיטימי.

מסביר רש"י: " לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".
רצו דור המבול לקבל לעצמם שפע וחומר ללא גבול, לספק את תאוותיהם החומרית עד אין קץ. חטאו בעבודה זרה, בזנות ובגזל, אבל מכל אלה - "הגזל", הוא זה שהביא עליהם את "הַמַּבּוּל".

"כִּי הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ."
הגזל וההשחתה הם תוצאה של התנהגות אנושית פרועה וחסרת גבולות. כאשר האדם רוצה מילוי אינסופי ליצריו, ואינו מציב לעצמו גבולות - סופו שימאס בחומר, יאבד את החיות, ויגיע במהרה לידי מרדף חסר פשרות אחר ריגושים חדשים, תוך שהוא מוכן לפגוע ולדרוס אחרים סביבו. "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ." (משלי פרק כה). "וְגַם-הַנֶּפֶשׁ, לֹא תִמָּלֵא" (קוהלת פרק ו) - הנפש זו התאווה לחומר.

"וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר..." -
הַמַּבּוּל, הגיע לעולם כגזר דין של מידה כנגד מידה - רצו שפע של חומר ללא גבול, אומר הקב"ה, אתן להם כל כך הרבה שפע, עד כי הוא יהיה זה שישחית אותם. האדם מתפלל לגשם (מים עליונים) שיחיה את הצומח והחי על היבשה ויצמיח לו שפע, אולם, מַּבּוּל הוא מילוי אינסופי של שפע, המביא להרס - שפע של מים ללא גבול – שפע של חסד ללא גבורות.

"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר" – התיקון כנגד חסד ללא גבול, הוא כאשר האדם מציב את הגבול לעצמו, ולומד לצרוך את השפע סביבו במידתיות. התיבה היא גבול החוצץ בין נוח ונוסעיו לבין מַּבּוּל השפע מחוץ לה. נוח בונה את התיבה במשך 120 שנה, כדי ללמד את בני דורו, כי סוד הקיום והאושר עלי אדמות טמון דווקא בצמצום העצמי, ללמדם שיציבו לעצמם גבול להתנהגותם הפרועה, אחרת יכלה אותם השפע בעצמו בדמות "הַמַּבּוּל".

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה ..."
ומהי מהות הברית עם הקב"ה? - הצבת גבול לשפע. כאשר האדם בונה לעצמו מרצונו מרחב מוגן (פנים התיבה), ובו הוא שומר את עצמו מפני כל הקלקולים והתאוות הנמצאות בחוץ, בכך הוא מקיים את הברית עם הקב"ה.

"וְאַתָּה קַח לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ"
לתוך המרחב המוגן לוקח איתו האדם בדיוק את כמות החומר הדרושה לו, כדי שיוכל להתקיים בכבוד, לספק את צורכי קיומו, ולקדש את חייו החומריים.

"מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת." -
הקב"ה מצווה את נֹחַ למלא אות התיבה בחיות שלא קלקלו, כאלו ששמרו על מינן (לא השחיתו עם מין אחר). כך צריך האדם לקחת איתו לתיבה שלו – את כל תכונותיו הבהמיות הטהורות – לבודד שם את מכלול רצונותיו החייתיים, המשולים לחיות כולן – בכדי שיוכל להאכיל את החיה שבו בקדושה, ויצוק מהות רוחנית לפעולותיו, בשעה שממלא ומזין את רצונות גופו.

"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" -
התיבה הוא מקום בלב האדם בוא שמורים התכונות הטובות שבאדם (החיבור אל הנפש האלוקית) – מקום של רצון להשפיע שפע לאחר – ניצוץ של תיקון בתוך ים ומבול של תאוות ורצונות לקלקל. האדם חייב למצוא את דרכו אל התיבה הזו שבתוכו, במטרה להגיע אל הניצוץ האלוקי הרוחני שבו. מרגע שיצליח לעשות לעצמו פתח ("צֹהַר") אל התיבה שבו, ולהיכנס אליה, יצליח להגיע אל היכולת לתיקון מידותיו, ולממש את תפקידו בעולם - ולהיות מאושר.

כאשר עושה אדם בכל יום "צֹהַר" חדש אל תיבת תכונותיו הטהורות, הוא נותן כוח לרצון ההשפעה שבו, ומצליח בכך ליהנות מן השפע שנותן לו הקב"ה. הוא אינו ממלא את צרכיו באופן של "מַּבּוּל" חסר רסן, אלה שם גבולות לשפע, ומבטיח לעצמו שמקיים בכך את הברית בינו לבין בוראו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה´, ג)

כאשר מתרבה השפע, ולכאורה יש ממנו ללא גבול, מתנפלים עליו השוטים, ולוקחים לעצמם ללא גבול, עד כי השפע בעצמו מביא אותם לדי הכיליון. כך היה במדבר כאשר קיבלו בני ישראל בשר ללא גבול, והתנפלו עליו ללא רסן –"הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד ... שָׁם,
קָבְרוּ, אֶת-הָעָם, הַמִּתְאַוִּים" (במדבר פרק יא).

"וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ."
בדיוק אותו החומר שמחסל את בעלי התאווה, הוא גם זה שמרומם את הצדיקים, את אלו המקדשים עצמם, ונושא אותם אל עבר תיקונם בעולם זה - "וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה..."

לאדם ניתנה בחירה החופשית לנטות אחר הנשמה הרוחנית והרצון להשפיע, או אחר הנפש החומרית והרצון לקבל לעצמו בלבד. אם לא יבחר נכון, ותכלית חייו תהיה לספק תאוות חומריות, אז "כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע" – הגוף החומרי לא יוכל לסבול לאורך זמן את השפע ללא הגבולות בכמות מוגזמת, ועל כן לבסוף "יִגְוָע". אולם לחומר יש גם יכולת לרומם את האדם, וכאשר האדם בוחר להשתמש בו לשם קדושה, הוא מממש בכך את תיקונו בעולם, והחומר עצמו שומר עליו ומרומם אותו.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה -אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ."
הקב"ה נתן לעם ישראל תורה ומערכת של חוקים ומצוות המגדירים את האופן המושלם לפיו יש לצרוך את השפע בעולם - מעין סדרת הנחיות כיצד על כל יהודי לבנות לעצמו תיבת נֹחַ פנימית. האדם מצווה לבוא אל התיבה שבו, וכן לקחת איתו לשם גם את בני משפחתו "וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" - לחנך את בני ביתו בדרך זו, וללמד את בניו איך לנהוג.

"וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר ... תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ" -
כי זהו סוד החיים, לחפש בתוך עצמך את התכונות הרוחניות הטובות, ולהופכם לדרך חיים יום יומית (לְהַחֲיֹת אִתָּךְ). בכל יום חייב האדם להחיות מהויות אלו בעצמו מחדש, לגבור על ייצרו הרע, לחזק את כוחות ההשפעה שבו, ולקדש כל הנאה חומרית לשם שמים.

 

"צֵא, מִן-הַתֵּבָה - אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ "
כאשר חי האדם באיזון אל מול השפע והחומר, ובהתאם לדרכה של תורה, גם בשעה שפוקד את עולמו מבול חזק ביותר, הוא יישמר, יינשא אל על ולא יפגע, ולבסוף גם יזכה לצאת מן התיבה אל עולם חדש, לראות בגאולת ישראל במהרה, ולקבל פני משיח צדקנו בשמחה.

 
למה דווקא "הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן" – מה הקשר בינה לבין הבטחתו של הקב"ה,
שלא להביא שוב מבול?

"וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת
בֶּעָנָן, וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר"
המבול היה השמדה טוטאלית לכל בני האדם ובעלי החיים בעולם, גזר דין משותף לכולם בלא הבחנה בין חוטא קל, לבין חוטא כבד.
מבטיח הקב"ה לנח ולבניו אחריו (לאנושות כולה), כי לא יהיה יותר עונש
קולקטיבי לעולם. לא יהיה שוב מצב בו יקבלו כולם את אותו גזר הדין באופן
שווה, ללא קשר לחומרת מעשיהם.

מהי "הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן" ?

עפ"י ההגדרה המדעית:
הַקֶּשֶׁת היא תופעת טבע אופטית, הנוצרת כתוצאה משבירה, והחזרה של קרני האור הלבן.
האור הלבן מורכב משילוב של כל צבעי הספקטרום (צבעי הקשת), והקשת היא
למעשה פירוק של האור הלבן למגוון הצבעים, הנראים בזוית שבירה שונה,
ובהתאם לאורכי הגל של כול צבע וצבע.
הפירוק לשלל הצבעים מבוצע כך - שהצבע האדום נמצא בצידה החיצוני של הקשת, ואילו הצבעים הכחול והסגול נמצאים בצידה הפנימי של הקשת (ובאמצע ביניהם הצבעים כתום, צהוב, ירוק).

עפ"י רש"י - הראהו הַקֶּשֶׁת ואמר לו הרי האות שאמרתי.
כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם: כשתבוא מידת הדין לקטרג
עליכם (לחייב אתכם) אני רואה את האות ונזכר.

מהו אם כן הקשר בין אור שנשבר ומתפרק לצבעיו, לבין מחשבתו של הקב"ה שלא להחריב שוב את העולם, בזמן שרואה את בני האדם מקלקלים, ובאה אליו מידת הדין לקטרג עליהם.

כדי להבין את הקשר יש לבחון תחילה כמה פסוקים קודם לעניין הקשת, בהם
עוסקת התורה בנושאים הקשורים ב"דַּם".

תחילה דַּם של בעלי חיים:
"כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: ... אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ"
מתיר הקב"ה לנח ובניו לאכול בשר, אך אוסר עליהם לאכול בעל חיים חי, שדמו
עוד זורם בו.
כדי לאכול בשר חיה יש להרוג אותה תחילה, ולשפוך את דמה - מכאן שהדם מייצג את המוות - מידת הדין. הדם צבעו אדום, ועל כן גם מידת הדין מיוצגת ע"י הצבע האדום.

ופסוק אחר עוסק בדַּם של בני אדם: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" -
בפסוק זה נקבע עקרון של עונש מידתי (מידה כנגד מידה) עבור רוצח (שֹׁפֵךְ
דַּם) שעתיד להירצח גם הוא על מעשהו. אדם אשר יחרוץ את דינו של אדם אחר
ויהרגו, סופו שיחרץ גם הדין עבורו למוות לא טבעי – מוות מידיו של אָדָם
אחר.
גם במקרה זה הדין מיוצג ע"י הדַּם ("דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ") – הדם האדום
מסמל את מידת הדין השמורה עבור הרוצח, שעתיד גם דמו שלו להישפך - תגובה הולמת לכך שהשחית את מידותיו, ופגע באדם אחר.

מים הם חסד, צבעם כחול – והם מרווים את צימאונם של כול היצורים כולם,
המשתוקקים להם.
 
ללא מים אין חיים, כך שצמצום רב מידי של כמות המים יביא למוות – מידת דין
חזקה ביותר. ושפע של מים ללא גבול, הוא גם מצב רע לנבראים, כי זהו למעשה מַּבּוּל - חסד ללא גבול, מילוי של יצרים ותאוות ללא גבולות, זהו מצב הרסני, המוביל לבסוף לכיליון.

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת:
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ." (דברים פרק כד)
הקב"ה מנהיג כלל חדש בעולם לפיו מעתה "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ", לא
עוד עונש אחיד לכלל האנושות אלה כל אחד יקבל מתוך האור, המחייה את העולם, את תדר ההשפעה המתאים לו ביותר, בהתאם למעשיו.

אם יהיה ראוי האדם למידת הדין, יקבל מן האור את התדר האדום, הבא מן הצד
החיצוני של הַקֶּשֶׁת, ואם יהיה ראוי למידת החסד, יקבל את התדר כחול
סגול, הבא מן הצד הפנימי של הַקֶּשֶׁת. אור ההשפעה של הקב"ה נפרט לחלקיו, ומשפיע לכול נברא בהתאם למידה שיקח הוא על עצמו.

מהותם של הנבראים הוא הרצון לקבל שפע לעצמם, הרצון לקבל עונג ללא גבול.
אולם כדי שלא יגיעו לידי הרס עצמי, מנהיג הקב"ה את העולם באיזון בין מידת
הדין לבין מידת החסד. כאשר החסד הוא השפע היורד לעולם למלא את מחסוריהם ורצונותיהם של הנבראים, ואילו הדין הוא מידת הגבורה והצמצום ותפקידו לצמצם את החסד.

המצב האידיאלי הוא האיזון בין החסד לדין - צמצום החסדים ע"י הגבורות
(מידת הדין), והמתקת הדינים ע"י עשיית מעשי חסד ("וּצְדָקָה, תַּצִּיל
מִמָּוֶת" - משלי פרק יא).

אדם המאזן את עצמו בעצמו ומצמצם מרצון את רצונו לקבל שפע ללא גבול, למשל, נותן מכספו כדי למלא את חסרונם של האחרים, חוסך למעשה מעצמו את הצורך, שמידת הדין תאזן אותו בדרכיה שלה.

"... וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר"
"זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. "
לא יהיה שוב דין אחיד לכול היצורים החיים, בלי קשר למידה לה הם ראויים.
מעתה " כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ" יקבל מידת הדין או החסד בהתאם
למגיע לו.
"הָאָרֶץ" היא החומר, אשר יצר הקב"ה כשצמצם את אורו, עד שנהפך האור ממהות רוחנית לחומר. אנו כבני אדם נדרשים לקדש את החומר, ולהשתמש בו לעשיית חסד בעולם, ובכך להעלות את החומר מדרגתו הנמוכה הגשמית – חזרה לדרגה של אור רוחני.
זהו הקשר בין התדר שמייצר האדם בבריאה, בהתאם לשימוש שעושה בחומר, לבין התדר שיקבל בתגובה מתוך מרכיביו של האור האלוקי – התדר שישלח אליו כדי
לאזנו.

כאשר אדם בוחר להשתמש בחומר בקלקול – לדאוג רק לתאוותיו שלו ובתוך כך גם לרמוס ולפגוע באחרים, הוא אינו מאזן את עצמו ע"י צמצום עצמי, ועל כן יש
צורך בתדר חזק של דין כדי לאזן אותו (תדר אדום). אולם כאשר אדם עוסק
מרצונו החופשי בקיום מצוות ובצדקה, מאזן ומקדש את פעולותיו בעולם החומר,
יוצק קדושה בכספו ובתאוותיו – אז יש צורך משמים לשלוח אליו תדר השפעה של חסד, כדי לאזן את הגבורות והצמצומים שלקח הוא על עצמו מרצון.

גם בצפונות התורה - בדילוגים - ניתן לראות הוכחות לכך:
"וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד)
"הַקֶּשֶׁת" - מופיעה בדילוג של כל 3 אותיות קדימה, החל מהאות "הֹ" במילה " הֹרֵג". רמז למידת הדין שיקבל הרוצח (שופך הדם האדום – זוכה לדין)

"וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ." (בראשית כד)
"הַקֶּשֶׁת" - מופיעה בדילוג של (1-). בתוך המילה "וַתַּשְׁקֵהוּ" בקריאה לאחור, החל מהאות "הֹ" - כתובה המילה "הַקֶּשֶׁת".
רמז למידת החסד לה זכתה רבקה, מידה כנגד החסד שעשתה עם אליעזר, עבד
אברהם, כשהשקתה אותו מים מכדה (הנותן לצמה מים כחולים – זוכה לחסד).

בימינו כאשר נראית "הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן", זהו אינו סימן טוב, משמעות הדבר
היא, שהיה ראוי לעולם שיבוא עליו מבול, אך בזכות הברית שכרת הקב"ה עם נח
אינו מביא כעת מבול לעולם.

אז כל שנותר לנו הוא להודות לה' על הברית, ושאינו מביא שוב מבול, ולברך
כאשר רואים את "הַקֶּשֶׁת":
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו".


הדפסשלח לחברהוסף תגובה

אולי תרצה לקרוא גם:

רעיון לפרשת השבוע "אַחֲרֵי מוֹת"
רעיון לפרשת השבוע "מַסְעֵי"
רעיון לפרשת השבוע "בְּהַעֲלֹתְךָ"
רעיון לפרשת השבוע "נָשֹׂא"
רעיון לפרשת השבוע "קְדֹשִׁים"
רעיון לפרשת השבוע "מְּצֹרָע"
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |