"תוך הנחל" לפרשת וישב ● בנין היכל הקודש

3/12/2017 09:45
"תוך הנחל" לפרשת וישב ● בנין היכל הקודש (הגדל)

בליל שבת קודש פרשת וישב ה'תשס"ט, מסר הצדיק מוהרא"ש זצ"ל שיחה נפלאה, ע"פ דברי רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' נ"ט, המדבר מקירוב רחוקים ומבנין היכל הקודש ● מהי מעלת קירוב רחוקים? ● ממה יש להיזהר? ● כיצד פועל "משפט דקדושה?" ● זאת ועוד, בשיחה שלפניכם ● תוך הנחל - פרשת וישב

 

פתח ואמר מוהרא"ש זצ"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש חזר בקיצור על תמצית דברי רביז"ל בתורה זו), מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות והרע של אלו בני אדם, כי זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות, בבחינת (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו בחרן", הוא בונה בחינת 'היכל הקודש', 'קודש', זה בחינת (ישעיה ד): "והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", היינו זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו, אף על פי שיש כמה וכמה שנפלו מקדושתם, אף על פי כן מאלו שנשארו ביראה שלם, על ידי זה "קדוש יאמר לו", וזה בחינת 'קודש', ו'היכל', זה בחינת הכבוד שנתכבד השם יתברך, כמובא בזוהר (יתרו דף ס"ט.) 'כד אתי יתרו, כדין אתייקר שמא דקודשא בריך הוא', וזה בחינת (תהלים צ"ו): "ספרו בגוים את כבודו", שעל ידי שמקרבים את עצמן לעבודת השם יתברך אלו הרחוקים, זהו כבודו יתברך שמו, והכבוד זהו בחינת 'היכל', בבחינת (שם כ"ט): "ובהיכלו כולו אומר כבוד", ו'היכל הקודש' הזה, מושך את עצמו תמיד לשרשו, היינו ללבו של עושהו, כי שם שרשו, כי מחמת הדברים שיצאו מעומק לבו של האיש הכשר, נכנסו בלבם, וחזרו להשם יתברך: ומחמת שהיכל הנ"ל נעשה מהנפשות אשר היו רחוקים עד הנה, ויש קליפות רבות השוכנים סביבם, בבחינת (יחזקאל ה): "זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים", ואפשר עכשיו כשמלביש ההיכל את הלב, אפשר שיתאחזו חס ושלום, החיצונים, ביצר מחשבות לבו של הכשר הזה, עצה על זה, שיזמין מלאכי לבו, שהוא בחינת התלהבות הלב, שההתלהבות הוא בחינת מלאכים, בבחינת (שמות ג): "וירא אליו מלאך ה' בלבת אש", ואש הזה הוא שורף אותם, ואז גם היכל הקדש מקבל כח האש, ושורף את הקליפות גם מלהתאחז בו, בבחינת (שם כ"ד): "וכבוד ה' כאש אכלת": ואש המלאך הזה, נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו, וזהו בחינת (ישעיה ס"ו): "כי באש ה' נשפט", והמשפט הוא בלב, בבחינת (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו תמיד", ואז יוצא לאור משפט, היינו שנתלהב הלב, ושורף הקליפות וכו', עיין שם כל זה בדברי רביז"ל.
 
והסביר מוהרא"ש זצ"ל, כי הנה אין דבר למעלה מקירוב רחוקים, להכניס נשמות הרחוקים אל תוך מחנה דקדושה, ולגלות להם אמתת מציאותו יתברך, וכדאיתא בזוהר (תרומה קכ"ח:) זכאה מאן דאחיד בידא דחייבא, אשרי מי שאוחז ביד רשעים להחזירם בתשובה, כי זהו עיקר תענוגו ושעשועו יתברך, כשהרחוקים מן הקדושה מתקרבים, וכמובא בזוהר (ריש פרשת יתרו) כד אתי יתרו כדין אתייקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא, כשבא יתרו ונתקרב תחת כנפי השכינה, אזי נתייקר שמו של הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה ובכל העולמות, כי בוודאי אין עוד שמחה כשמחת אבא שחוזרים בניו אליו אחר שהיו רחוקים ממנו זמן רב, ומי שעוסק בזה בונה "היכל הקודש" לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כי "היכל" הוא ענין של כבוד, וכמו שכתוב (תהלים כ"ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד, ו"קודש" הם הנשמות היקרות שהכניס אל תוך הקדושה, וכפי ריבוי הנשמות שזוכה לקרב אל הקדושה, כן נתגדל "היכל הקדוש" זה, ונתקדש שמו יתברך בכל העולמות עילא ותתא. 

אבל מי שעוסק בקירוב רחוקים צריך לשמור מאד שלא יתאחז בו הרע של אלו האנשים שרוצה לקרב, כי הם באים עם הרע והפסולת שלהם, היינו עם מלבושים מתועבים שלהם ועם מדות רעות ותאוות רעות, וצריכין לשמוע הירידות והנפילות שלהם, כדי לתת להם עצות נכונות איך לשוב, ולכן הוא בסכנה גדולה שלא יהיה מושפע מהם ולא ילמד ממעשיהם חס ושלום, וכן אחר שמקרבים רחוקים, לפעמים הם מתביישים ממעשיהם הקודמים, ונהפכים לרודף למי שקירב אותם, וחולקים עליו, ועושים לו צרות ויסורים רחמנא ליצלן, ולכן צריך האיש העוסק בקירוב רחוקים להזמין מלאכי לבו, היינו התלהבות הלב, ולהוציא אש מלבו שישרוף כל הקליפות של אנשים אלו, שלא יוכלו לגשת אליו, ואז "היכל הקודש" זה מסובב עם אש דקדושה, ואין הקליפות יכולים לגשת אליו כלל.
 
והנה האש הזה מקבלים על ידי בחינת "משפט", היינו על ידי שמתבודד הרבה עמו יתברך, ושופט את עצמו בכל עת אם הוא מתנהג בכל דרכיו כרצונו יתברך אם לא, ואז דיבורים אלו עושים לבת אש בתוך לבו עד ששורף כל הקליפות שרוצים לגשת אליו, ולכן כל מי שרוצה לעסוק בעסק קדוש זה של בנין "היכל הקודש", צריך להיות רגיל מאד במשפט דקדושה, ולהתבודד הרבה עמו יתברך, ולשפוט עצמו בכל עת, ואז דיבורים קדושים אלו ישמרו אותו מכל רע, ויעזרו לו להרחיב גבולי הקדושה בכל העולם כולו, ולקרב נשמות ישראל אל אביהם שבשמים, אשרי לו ואשרי חלקו.
 
וקישר מוהרא"ש זצ"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (בראשית ל"ז) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדות יעקב יוסף וגו', ופירש"י, וישב יעקב, הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו, ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף, וכתיב, (עובדיה א') והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם, עיין שם, והנה יש להבין מה מלמד לנו המשל הזה, ומי הוא הפשתני ומי הוא הפחמי, ולמה נוח להם לשרוף את כל הפשתן שלכאורה זה הפסד גדול, וגם איך לא ישרפו את הגמלים ביחד עם הפשתן, אבל על פי דברי רביז"ל מובן הענין מאד, כי הנה יעקב אבינו עסק הרבה בקירוב רחוקים לתוך מחנה דקדושה ולגייר גרים, וכמו דאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' ד') על פסוק זאת וישב יעקב בארץ "מגורי אביו" שהיה מגייר גרים כמו אבותיו, עיין שם, ועבודה זאת מסר יעקב ליוסף הצדיק, וכמו שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף וגו', שיוסף היה עיקר תולדותיו של יעקב ומסר לו הכל, ולכן קירב יוסף את בני השפחות, וכמו שכתוב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, כי זה היה עיקר עסקו לקרב אלו הנשמות שהיו מבזין אותם ומזלזלין בהם, ומסביר מוהרנ"ת ז"ל (לקוטי הלכות השכמת הבוקר הלכה ג' אות י"ז) שגם עצם שמו של יוסף נקרא על שם זה, על שם (בראשית ל') יוסף לי ה' בן אחר, שכל תשוקתו וכיסופו להוסיף עוד נשמה אל תוך גבולי הקדושה, אבל עבודה זאת הוא עבודה מסוכנת מאד, כי הרחוקים באים גם עם הרע והפסולת שלהם, וצריכין ליזהר שלא ידבק בו ממנה, ועל כן חלקו השבטים על עבודתו של יוסף, כי סברו שיותר טוב לשבת בפנים בין כותלי בית המדרש מלצאת בחוץ ולקרב רחוקים, שהרי מכניס עצמו בסכנה, אבל זהו עיקר רצונו יתברך, שיקרבו רחוקים דייקא, ולכן צריכין להזמין מלאכי לבו, היינו להבת אש, ולשרוף את כל הקליפות שרוצים להתאחז בו.
 
וזהו המשל הנפלא של רש"י ז"ל, משל לפשתני שנכנס עם גמליו טעונים פשתן, "הפשתני" מרמז על כלליות הנשמות הרחוקות מן הקדושה מאד, ו"גמליו" שהם הנשמות, וכמו שכתוב (תהלים קל"א) כגמל עלי נפשי, כשהם לעצמם הם קדושים מאד, אבל יש להם הרבה רע ופסולת סביבם, והם "טעונים פשתן" שהוא דבר בזוי וגרוע, וכמו שפירש"י (בראשית ד') על הפסוק ויבא קין מפרי האדמה, מן הגרוע, זרע פשתן, עיין שם, כי כשהנשמות רוצים להתקרב אל הקדושה הם באים ביחד עם הרע שלהם, ולכן "הפחמי" שהוא המקרב נשמות ישראל אל השם יתברך, וכמו שמובא בגמרא (ברכות כ"ח.) שקראו לרבי יהושע "פחמי", על שהיה עוסק לקרב כל התלמידים בתוך הבית המדרש, אפילו מי שאין תוכו כברו, תמה ואומר, אנה יכנס כל הפשתן הזה, כי בוודאי הוא סכנה גדולה שלא יתאחז בו מכל הרע והפסולת של אלו הרחוקים, אבל היה שם פיקח אחד, שהוא הצדיק הגדול במעלה מאד, והוא משיב, שאין לו לפחד כלל, כי ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את הכל, שזהו הניצוץ של אש שיוצא מהתלהבות הלב של האיש הכשר, על ידי ששופט עצמו בכל עת, ומתבודד הרבה עמו יתברך, ועל ידי התלהבות הלב יש לו כח לשרוף את כל הרע של הרחוקים המתקרבים ואינו צריך לפחד מהם כלל, נמצא שמבואר מאד את כל המשל הנפלא של רש"י על וישב יעקב בארץ מגורי אביו, כי מגורי אביו הוא ענין התגיירות גרים, שהיה יעקב עוסק בקירוב רחוקים, והבטיח לו הקדוש ברוך הוא שאינו צריך לפחד מן הרע שלהם, כי יש לו אש דקדושה, שזהו (עובדיה א') והיה בית יעקב "אש", וכן יוסף בנו יכול לעסוק בזה ביותר, כי הוא להבה ממש, וכמו שכתוב (שם) ובית יוסף להבה, וניצוץ אחד שלהם ישרוף את כל הרע והפשתן, וישאר רק הגמלים והנשמות הקדושות, ודו"ק מאד.
 
והנה לפי זה גם מובן המשל הראשון שמביא רש"י ז"ל, משל למרגליות שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה, עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית, כי הנשמה של יהודי היא מרגלית יקרה, וכמו שכתוב (משלי ג') יקרה היא מפנינים, וכן אומר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סוף סי' ו') שכל יהודי הוא כאבן יקרה בכתר המלך, עיין שם, רק עיקר הצרה שנפלה המרגלית בין החול והפסולת, וקשה מאד למצאה ולהכיר מעלתה, אבל כשבא צדיק המכיר מעלת נשמות ישראל, ויודע איך לכבור בחול, ולנפות אותו, היינו להפריד הרע מן הטוב, ולגלות מעלת הנשמה, על ידו זוכה הנשמה לחזור בתשובה ולהגיע למעלתה, שזה היה עיקר עבודת יעקב ויוסף, להכניס כל הנשמות שמבחוץ אל תוך הקדושה.
 
וזהו ענין ימי חנוכה הקדושים שעיקר מצותה להדליק נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, היינו להאיר לכל אלו שעדיין מחוץ לקדושה ולהכניס אותם לבפנים (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' י'), כי היוונים רצו לטמאות נשמות ישראל עם חכמה פסולה שלהם, ולהטביע אותם בתוך החול והטיט, שלא יכירו נשמות ישראל מעלתם, שעל שם זה נקרא "יון", על שם (תהלים ס"ט) טבעתי ב"יון" מצולה ואין מעמד (ליקוטי הלכות כלאי בהמה הלכה ד' אות ט'), אבל הצדיקים שבדור שהם מתתיהו ובניו, ידעו איך לכבור את החול, ולמצוא את המרגלית גם בתוך הרפש והטיט המרובה, שזהו "רבים ביד מעטים", כי ידעו שיש כח לנשמה מישראל לעמוד נגד כל החכמה פסולה של יון על ידי הניצוץ הקדוש שיש בתוך לבו, ולכן זכו להמצוה הגדולה של נרות חנוכה, שהוא הדלקת אור הנשמה הנקראת נר, וכמו שכתוב (משלי כ') נר ה' נשמת אדם, ולהאיר האור גם לאלו שעדיין נמצאים מבחוץ, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ועל ידי שמגלים הניצוץ הקדוש שיש בתוך לבו של אדם, יש לו כח לחזור בתשובה שלימה וגם להחזיר כל העולם כולו בתשובה שלימה אליו יתברך.
 
והנה על ידי כל זה יש להבין טעם מתוק בסמיכות שני מאמרי רבי תנחום, (שבת כ"א:) נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, וסמיך ליה, מאי דכתיב (בראשית ל"ז) והבור ריק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים, אלא מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, ולכאורה יפלא מהו הסמיכות בין שני מאמרים אלו, אבל על פי הנ"ל יש לומר, כי הנה נר חנוכה למעלה מעשרים אמה פסולה מחמת שלא שלטא בה עינא, היינו שאין העינים יכול לראותה, כי כל ענין נר חנוכה להאיר לנשמות שבחוץ שיזכו לראות ולהכיר אורו יתברך, ולכן במקום שלא שלטא בה עינא פסולה, והנה גם יוסף הצדיק היה עוסק להאיר לכל הנשמות שבחוץ ולגלות להם אורו יתברך, אבל אחיו הקדושים לא אחזו מדרכו, כי חששו מהסכנה שלא יתאחזו בו מן הרע של הנשמות הרחוקות, ולכן זרקו אותו ב"בור ריק אין בו מים", היינו במקום פנוי מתורה ומכל לחלוחית של קדושה, "אבל נחשים ועקרבים יש בו", היינו קליפות ורוחות רעות, לומר לו שאסור לעסוק עם נשמות כאלו הרחוקות מן הקדושה, כי לא די שהם נמצאים בבור עמוק רחוק מן הקדושה, אלא גם מסובבים עם נחשים ועקרבים שהם כלליות הקליפות ורוחות רעות שיכולים להזיק מאד לכל מי שניגש אליהם (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' פ"ד), ולכן זרקו אותו בבור כזה לרמז לו שאין דרכו נכונה, והוא בסכנה גדולה, אבל קדושת יוסף הצדיק עלה למעלה מכולם, כי הוא הלהב דקדושה ששורף את כל הקליפות, וכמו שכתוב (עובדיה א') ובית יוסף להבה, ולכן לא ניזוק כלל מן הנחשים ועקרבים שבבור, וזכה לעלות ממנה בשלום, וזהו הסמיכות של שני מאמרי רבי תנחום, המורים על עבודת ימי חנוכה הקדושים, שהוא לקרב נשמות ישראל אל השם יתברך, והקדוש ברוך הוא יעזור שכל נשמות ישראל יזכו לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך, ונזכה כולנו לראות בביאת משיח צדקינו ובבנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן ואמן.
 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

"תוך הנחל" לפרשת מקץ ● היכל הנגינה
"תוך הנחל" לפרשת משפטים ● בין אדם לחבירו
"תוך הנחל" לפרשת בשלח ● טהרת המחשבה
"תוך הנחל" לפרשת שמיני ● כיסופים
"תוך הנחל" לפרשת ויקרא ● פעולת הצדיק
"תוך הנחל" לפרשת וארא ● תורה שבעל פה
עבור לתוכן העמוד

 

תשמישי קדושה  | קמיעות  | תפילין  | מזוזות  | סוכות | לג בעומר | ראש השנה  | שבועות  | פורים | טו בשבט | חנוכה  | קבלה מעשית | הלכה | ברכת הצלחה | פרנסה | ברכות לזיווג ברכות להריון | ספר הרפואות הגנוז  | סגולות ישראל  |  שבע ברכות - שידוכים לדתיים | פרשת השבוע  |  שאל את הרב  | אסטרולוגיה  |